19

מכתב אל גנרל פט ווילסון[1]

19.6.1942

 (אנגלית)

בין ציונות ללאומנות

וו' יקר,

מכתבך ל-S[2] הגיע לידי ועלי להודות שהוא הצר לי עד מאוד.[3] אנו מורגלים להיות לא מובנים ולא מוצגים כהלכה, אבל מצער להיווכח כי אדם שחשבתיו לבקי במידת-מה במפעלנו, ומכיר רבים מאנשינו, נעדר ידיעה לגבי המהות האמיתית של שאיפותינו והדחף שביסוד מאמצינו.

אני חותם על כל מילה שלך על הלאומנות המתלהמת המתגלה בימינו ועל מה שאליו הוליכה, אבל טענתי היא שמפעל בנייתנו את ארץ-ישראל מחדש אינו שואב השראתו מלאומנות מעוותת, אלא נובע מבאר מים זכים. שאיפתנו-אנו היא שאיפת עם אשר קרוב לתשע-עשרה מאות שנים התקיים בלי בית משלו, עם שגורש אנה ואנה על פני תבל, עם שנרדף בכל צורה מצורות ההצקה שמסוגל הסדיזם האנושי להמציא - לשוב לארץ שהולידה אותו ולחיות בה חיים נורמליים ככל עם זולתו. מה בין זה ובין לאומנות מתלהמת? היא אינה כרוכה בגירוש אחרים מארץ זו ומעולם לא כיוונה לכך ואף לא להשתלטות על ארצות שכנות.

את רוח הרפאים הזו של כיבוש סוריה, לבנון - והאל יודע עוד איזו ארץ - בידי היהודים, מעלים אויבינו כיד דמיונם הטובה עליהם כאמצעי להצדקת סיכול הגשמת מטרותינו בארץ-ישראל. מגמות שכאלה מעולם לא נהגו בידי ציוני כלשהו, ומכאיב לי להיווכח כי אדם נאור ורחב דעת כמוך נותן אמון בהאשמות פרועות אלה.

אנו סבורים כי שאיפותינו עולות בקנה אחד ובתואם גמור עם מיטב הגות אנוש בימינו. כולנו מבקשים הסכמה בדרכי שלום, הקמת איחודים אזוריים שבהם יינתן לעמים קטנים כגדולים להתפתח מתוך חירות ולהיות בטוחים מפני התקפה. אולם משגה גדול הוא לחשוב כי אפשר להשכין שלום בעולם של ימינו מכוח התעלמות מהרגש הלאומי בצורתו הלגיטימית והלא-תוקפנית. דיכוי הלאומיות של רבים מן העמים הקטנים באירופה הוא שהוליך למלחמת העולם האחרונה. אנו סבורים כי התפתחות לאומית בריאה, לרבות הנהגת לשון לאומית ותרבות לאומית, אינה זכות אשר אך ורק קומץ עמים גדולים זכאים לה. אנו גם עומדים על כך שאין זה מן הצדק שעמים, אם גדולים ואם קטנים, השולטים בארצות משלהם ונהנים מתחושת ביטחון בעתידם, ישללו מולדת מן היהודים ויטילו לעברם את ההאשמה ב״לאומנות מתלהמת״ כאשר הללו עושים מאמץ נואש להשיג מדרך רגל בארץ הקטנה האחת אשר בה, כעם, נוכל להרגיש בני בית. לגבי העניים קיימת ציפייה כי יהיו כנועים וימחלו על כבודם. אבל על מה ולמה נחשב דגל ״יוניון ג׳ק״ [הבריטי] ביטוי של רגש לאומי בריא לחלוטין, שעה שהדגל התכול-לבן מרתיע כסמל של ״לאומנות מתלהמת״?

הציונות, כמובן, שואפת בראש ובראשונה להציל את גוף העם היהודי. אבל היא גם שואפת לגאול את רוחו. אנו סבורים כי בקיום המורשת הרוחנית של העם היהודי, שהעלה כמה וכמה תרומות להתפתחות הציוויליזציה המשותפת שלנו, אנו מקיימים את חיותה של מסורת שאפשר כי עוד נכון לה תפקיד נכבד בעיצוב הימים הבאים. זו אמונתנו, וזה מובנו של מה שאתה מכנה ״פולחן העברית״. אין כל סתירה בין פולחן זה ובין האינטרנציונליזם הנעלה אשר למענו עומדים אנו, היהודים בארץ-ישראל, שכם אחד עם יהודים ברחבי תבל כפי שעמדנו תמיד במרוצת דורותינו. אילו הייתה הלאומיות של עמי העולם הגדולים מן הסוג הלא-תוקפני והחיובי, אשר אותו אנו מטפחים בארץ-ישראל, כי אז לא היה מקום לחרדה מהישנותה של מלחמה כה בזויה, כזו הניטשת עתה נגד הציוויליזציה.

אני מקווה שתסלח לי על תגובתי הבוטה למכתבך, אבל ודאי תוכל להבין עד מה קשה לשים סייג למילים כאשר השאלות הנוקבות ביותר מונחות על כף המאזניים. חרף השוני בהשקפותינו, המתגלה במכתבך, הנני שואף זה מכבר לימים רבים של שיתוף פעולה ידידותי והדוק עמך ומטפח תקווה שיהיו ממנו תוצאות ברוכות לא רק למטרתנו המשותפת במלחמה הנוכחית, אלא שבמרוצת הזמן גם יעלה בידינו להסביר לך את מהותנו בהצלחה רבה יותר משעלה בידינו עד כה. כולנו הצטערנו צער עמוק בהיוודע לנו שלא כך התגלגלו הדברים. אולם המלחמה משחקת בבני אדם כבכלי שחמט ואין ליחיד ברירה אלא להשלים עם תמורות פתאום.[4]

קבל את מיטב איחולי לשלב החדש בחייך. אני מקווה שבבוא היום נשוב וניפגש.

שלך בהוקרה,

מ.ש.

הערות: