139. סמינר ארצי ראשון למפקדי ה״הגנה״, כפר אז״ר - שורש העימות הערבי-יהודי - 28.9.1942
שם הספר  מאבק מדיני ב'
שם הפרק  139. סמינר ארצי ראשון למפקדי ה״הגנה״, כפר אז״ר - שורש העימות הערבי-יהודי - 28.9.1942

139

סמינר ארצי ראשון למפקדי ה״הגנה״, כפר אז״ר[1]

28.9.1942

שורש העימות הערבי-יהודי

 
 משה שרתוק: את השאלות שקיבלתי אפשר לחלק לשני סוגים:

שאלות אינפורמטיביות גרידא, מכוונות לבירור עובדות,

ושאלות המכוונות לניתוח ולהבנת עניינים, יותר להבנה מאשר לידיעה.

יותר נקל, כמובן, לענות על השאלות מהסוג הראשון, אבל אני אנסה ללכת מהכבד אל הקל.

בסוג זה של שאלות לניתוח ולבירור מתבלטים שני סוגי נושאים עיקריים.

נושא אחד זה השאלה הערבית וכל הכרוך בזה. לפרק זה שייכות כל השאלות בנוגע ל״איחוד״, לפדרציה, לעמדת הערבים במלחמה. לפרק זה שייכות כל השאלות בנוגע לאפשרות או אי-אפשרות של משא ומתן עם הערבים.

הנושא העיקרי השני המובלט מכל השאלות שקיבלתי, עד כמה שהספקתי לקרוא אותן בחטיפה, זהו נושא הגיוס והכוח הצבאי.

השאלה הראשונה ביחס לערבים היא, קודם כל, שאלה לא ערבית, כי אם שאלה יהודית. צריך תמיד לדעת זאת. השאלה היא לא, קודם כל, מה הערבים אומרים, אלא מה אנחנו רוצים. ותגובת הערבים לזה היא כמעט נתונה מאליה. אינני יודע עד כמה אנחנו שקועים בהרהורי-לב ועד כמה אנחנו נותנים לעצמנו דין וחשבון מן המציאות כמו שהיא ולא כמו שהיינו רוצים שתהיה. במידה שאנחנו מצליחים בתפקיד השני, נדמה לי שסר מהדרך כל קושי להבנת העניין.

אם אבוא לומר במילה אחת מה אנחנו רוצים בארץ-ישראל היהודית, אומר: אנחנו רוצים להיות רבים. בזה כלול הכל. אנחנו רוצים להיות רבים כמה שאפשר בארץ-ישראל. יש בנוסחה הזאת שני דגשים:

הדגש האחד - להיות רבים כדי להציל עד כמה שאפשר יותר יהודים, להיות רבים כדי לאפשר ריכוז מקסימלי של העם היהודי כאן, להיות רבים כדי לאפשר לחלק גדול עד כמה שאפשר של העם היהודי חיי עם נורמלי, במידה שניתן הדבר בכלל.

אבל יש גם דגש שני, ואיננו צריכים להעלים אותו מעצמנו כאשר אנחנו מדברים על העניין ורוצים למצות אותו עד סופו: להיות רבים - כדי להבטיח את גורל הארץ הזאת, כדי להבטיח את העתיד של העם היהודי בארץ הזאת. זאת אומרת להיות רבים כדי להיות רוב.

בעצם, גם לו הסתפקנו במטרה הראשונה, היינו בהכרח מגיעים לידי מטרה להיות רוב. מתוך שלא לשמה היינו באים לשמה. באשר לו היה מדובר על טריטוריה גדולה, אשר, נניח, היינו יכולים על נקלה לתאר לעצמנו ריכוז של 20 מיליון בתוכה, כי אז לו היינו מגיעים לריכוז 8-7 מיליון יהודים, היה זה דבר עצום! אבל הדבר הזה לא ניתן לנו. הארץ קטנה. ואינני יודע מה הם המושגים. הגויים - הדבר הראשון שהם שואלים הוא: ״כמה אתה חושב יהודים יכולים להיכנס לארץ-ישראל?״ - אינני יודע. ועד כמה שאנחנו חושבים זה על 5-3 מיליון יהודים,[2] וזה מיעוט של העם היהודי. אומנם, איננו יודעים בן כמה נפשות יהיה העם היהודי בגמר המלחמה. יש לנו כמה ידיעות, אשר היד פשוט איננה נותנת לקחת על עצמה לפרסם ידיעות כאלו על השמדה שיטתית במקומות של הכיבוש הנאצי.[3] אבל נניח שיהיה עם של 16-15 מיליון. אפילו אם קצת פחות, אז גם אם יהיו 5 מיליון יהודים בארץ-ישראל - זה מיעוט של העם היהודי. נכון שאחרי שיהיו 5 מיליון יהודים בארץ-ישראל, אז כל מהלך ההיסטוריה העברית ישתנה, ואין כלל לדעת איזה סיכויים ייפָתחו בארץ ובמזרח [התיכון]. אבל אי אפשר להגיע לריכוז של 2 מיליון יהודים בארץ-ישראל בתקופה הקרובה מבלי שהם ייהפכו לרוב. גם מי שמסתלק מהשאיפה להיות רוב כדי לשלוט בארץ-ישראל, ומסתפק רק בשאיפה של עלייה גדולה לארץ-ישראל,[4] בהכרח מגיע לתוצאה זאת. אם הוא מְשָווה לנגד עיניו את הגשמת הדבר הזה, הוא מוכרח לראות לפניו רוב יהודי בארץ. אם זה לא נתון על ידי שאיפת היהודים, אז זה נתון על ידי קוֹטן הארץ ועל ידי קוֹטן העם הערבי שבתוכה, שהוא רק מיליון.

אבל ישנה שאלה, כמובן, של הבטחת העתיד. והדבר הזה, בתנאי משטר רגילים בעולם, מחייב רוב. גם אם אנחנו נחשוב על עיקרון של פריטט מדיני[5] - אינני קובע כרגע מסמרות בדבר - הרי עובדה של רוב קובעת גם בתנאים אלה. בעצם, הלא המצאנו את הנוסחה של פריטט מדיני, זאת אומרת של שוויון שתי החטיבות הללו, אחת היא מי יהיה רוב ומי מיעוט, כדי לתת ערובה לערבים שלא נשתלט עליהם במקרה שנהיה רוב. בעצם נוסחת הפריטט גלומה השאיפה להיות רוב בארץ-ישראל. אלמלא הייתה השאיפה הזאת, לא היה צורך בנוסחת הפריטט. והשאלה היא שאלה של הטבעת חותם על הארץ, קביעת אופיה והבטחת עתידו של העם העברי בתוכה.

אם אנחנו כך עונים על השאלה מה רצוננו, אנחנו צריכים מייד להבין מה מוכרחה להיות התגובה הערבית לרצון הזה. וזאת מוכרחה להיות תגובה של התנגדות. ההתנגדות, כמו שקרה באמת, איננה מוכרחה להיות חבויה ולהתגלות רק בשעה שהדברים קרובים לשלב ההכרעה, בשעה שכפות המאזניים כמעט מעוינות וכף אחת עומדת להכריע כנגד השנייה, אלא טבעי היה שהיא תתגלה כמו שהיא התגלתה עוד זמן רב קודם לכן. טבעי היה שהיא תתגלה כאשר יתברר שהולך ומתחולל שינוי באופיה האתני של הארץ והשינוי הזה הוא מתמיד, ואם הוא ילך ויתמיד, סופו של הדבר שהארץ תיהפך מארץ ערבית לארץ עברית.

אנחנו צריכים לקבוע לנו את הדבר הזה היטב, קודם כל כדי שלא להקל בהתנגדות הערבים, כדי לדעת את כוחה, כדי להכיר בשורשיה בנפש של האיש הערבי.

במשך תקופה ארוכה של עבודתנו בארץ ושל מחשבתנו על דבר הארץ ועל דבר עתידותיה, נעשו על ידינו שגיאות, קודם כל בהבנת הדברים. אני סבור שנעשו על ידינו שגיאות בהבנת הדברים יותר מאשר נעשו שגיאות בפועל. אנחנו השתמשנו בטענות ובנימוקים ידועים כלפי חוץ. אבל אנחנו עשינו את זה יותר מדי בתום לב. אינני יודע אם הצלחנו לשכנע אחרים, אבל הצלחנו יותר מדי לשכנע את עצמנו. אחד הנימוקים, שהרבינו להשתמש בו, היה הנימוק ביחס לברכה שאנחנו הבאנו לארץ ולערבים בתוכה. קודם כל, זוהי עובדה. היה רע מאוד אילו היה הדבר אחרת. אני סבור שהדבר הזה היה כך, מפני שלא יכול היה להיות אחרת. אין זאת צדקה שעשינו עם הארץ ועם הערבים. אינני רוצה להיכנס לפעולת המכניזם שהייתה פה בקשר עם זה. אבל במה הייתה הטעות? אנחנו העלינו את הטענה הזאת למדרגה של טענה שצריכה הייתה לסתור את כל טענות הערבים. היא לא יכלה לסתור את כל טענות הערבים, באשר טענותיהם היו על שטח אחר לגמרי.

כשם שרווחה יהודית כלכלית גדולה באיזו ארץ מארצות הגולה איננה סותרת את הטענה הציונית, כך רווחה כלכלית גדולה של ערבים בארץ-ישראל איננה סותרת את טענתם האנטי-ציונית. באשר איננו יכולים לומר ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם״ ולגרוס ״אדם - פירושו יהודי״ ולהציע לערבי לחיות על הלחם לבדו. אנחנו איננו יכולים לטעון שבן-אדם הינהו רק אדם כלכלי - יש טרמין בלטינית ״הומואיקונומיקוס״ - אלא הוא גם בן-לאום, יש לו שאיפות לאומיות, מדיניות, הוא איש עם צרכים לאומיים והוא צירוף של כל הדברים האלה: של היצרים הכלכליים שלו והשאלות הלאומיות והאישיות והרוחניות.

אנחנו לא יכולים לשלול את הזכות הזאת מהערבים ולצפות לכך שהערבי יסתפק במועט הכלכלי, גם אם המועט הכלכלי הזה יהיה דבר-מה גדול מאוד. ואין כאן שאלה של רמת ההכרה הלאומית. ישנה שאלה ביחס להכרה הלאומית וההבדל בין רמה גבוהה ורמה נמוכה. זה מתבטא בטיב הארגון, זה מתבטא בהתמדה או אי-התמדה של הפעולה, בפעולה מחושבת או בהתפרצות של אינסטינקטים. כאן יש ערך להבדלים ברמת ההכרה. אבל אלה גילויים. זה לא שורש הדבר. הוא בנפש. ואין אדם מחוסר נפש. והשאלה היא: מהי התגובה הנפשית של העם הערבי להופעתנו בארץ? היא ישנה, היא ברורה והיא יכולה להיות, והיא הינָה, רק אחת. ולגבי זה כל הערבים שווים.

אין הערבי בשום פנים ואופן מרגיש את עצמו כאדם סתם. הוא מרגיש את עצמו כאדם ערבי. הוא אדם בעל נפש ונפשו היא לא נפש אדם סתם, כי אם נפש אדם ערבי. זה לפעמים משונה שאנחנו צריכים לשנן זאת לעצמנו, מפני שלכאורה כל האידיאולוגיה הציונית בנויה על הכרת האמיתות האלו. אני מכיר ציוני ותיק אחד, אגרונום, שתמיד היה מתחיל להסביר את הדבר בכך שאין עץ, שאין אילן סתם בעולם, אלא יש אורן ויש אקליפטוס ויש ברוש וקזוארינה וכולי - ככה אין אדם בעולם, אלא בני האדם מטבע ברייתם הם בני לאומים. והערבי במובן זה איננו יוצא מן הכלל. והעובדה הניצחת בשביל הערבי היא שהוא רוב בארץ, הרוב העצום - היה על כל פנים - ושהדבר הזה הטביע חותם על הארץ. לארץ היה פרצוף ערבי. לארץ כולה: השפה הייתה ערבית, אורח החיים היה ערבי, הלבוש היה ערבי, המשטר המשפחתי היה ערבי, משטר היחסים בין כפר לכפר היה ערבי, ולתוך הרקע הזה התפרץ גורם חדש מהפכני, אשר החל לשנות אותו, לשנות אותו מעיקרו.

ההתנגשות החלה זמן רב לפני אשר התעוררה השאלה למי השלטון על הארץ. ההתנגשות החלה בזמן שהשלטון היה איתן בידי גורם שלישי, בידי הטורקים. אבל ההתנגשות החלה עם הופעת הכפר העברי הראשון, עם הופעת השכונה העברית הראשונה, עם הופעת העובדה של בניין, של ריבוי. כל זמן שהיה מיעוט קטן יהודי והוא היה שוקט על שמריו, לא הייתה ההתנגשות הזאת, כמו שאיננה בארצות אחרות. מהרגע שהחלה דינמיקה - החלה התנגשות. בסטטיקה היא איננה.

זאת לא הייתה התנגשות על ריב של שלטון, באשר זה לא היה על רקע מדיני. אבל זה היה על רקע של עובדות החיים בארץ. היה שלטון טורקי. היו מספר פקידים, אבל הארץ הייתה מאוכלסת ערבים, דיברה ערבית והתנהגה כארץ ערבית. ולתוך הדבר הזה התפרץ דבר-מה חדש, יוצא דופן, בלתי מתמזג, שונה בתכלית: הטיפוס האנושי, ההופעה, הלשון, הלבוש, המנהגים, הבניינים, שיטות העבודה, הדת - הכל שונה בתכלית. והדבר הזה החל לגדול, להתפתח. אם היו קודם כפרים זעיר פה זעיר שם - הם נהפכו לרשת. היו שכונות בודדות - ונהפכו לערים או לחצי ערים. וזה גדל. ופני הארץ התחילו להשתנות.

עכשיו אתם צריכים לעשות את המאמץ הגדול הדרוש כדי להעמיד את עצמכם במקום בן העם הזה ולחשוב לרגע: כיצד הייתם מגיבים. כיצד אנחנו מגיבים היום על העובדה שבתלפיות בית אחר בית נמכר לערבים? אני לא מדבר על תגובה בידיים, אלא על תגובה נפשית. כיצד היינו מגיבים אילו תל אביב הייתה נעשית לאט לאט לעיר מעורבת? כיצד היינו מגיבים על הדבר הזה בנפשנו? - זוהי התגובה.

ובכן, שורש הניגוד הוא בעובדת ריבוי היהודים ובעובדת הרצון של היהודים לִרְבּוֹת. ועוד לא נמצא חכם שיראה את הדרך לעקור את השורש הזה. אני אומר את זה כמנוסה בוויכוח לא רק עם ערבים, אלא עם יהודים בשאלה הזאת. עוד לא פגשתי איש שיש איתו עצה כיצד לעקור את השורש הזה.

זאת אומרת, אם לסכם את הפרק הקצר הזה בהגדרה, שבשבילנו העיקר עלייה, זאת אומרת שהדבר העיקרי שהערבים מתנגדים לו זוהי עלייה. זאת אומרת שבנקודת העלייה מחודדת ההתנגדות. זוהי נקודת המוקד.


מי שאומר שהסכם יהודי-ערבי אפשרי, צריך להוסיף ולומר עוד משהו. הוא צריך להוסיף ולומר שאפשרית הסכמת היהודים לעלייה קטנה כזאת, שערבים אולי יתפשרו איתנו, או שהוא צריך לומר שאפשרית הסכמת הערבים לעלייה גדולה כזאת שהיהודים דורשים ושהיא נחוצה ליהודים. כל זמן שהוא לא הוכיח אחד משני הדברים:

מצד אחד את האפשרות להביא את העם היהודי לידי הסכמה לעלייה קטנה לארץ-ישראל,

או מצד שני את האפשרות להביא את העם הערבי לידי הסכמה למפרע לעלייה גדולה,

הוא לא הוכיח שהסכם יהודי-ערבי אפשרי. כאשר אני מדבר על הסכם יהודי-ערבי, אני צריך לומר בדיוק למה אני מכוון. אני מכוון להסכם יהודי-ערבי כיום הזה, זאת אומרת בתקופה הזאת, זאת אומרת בתקופת הבניין והריבוי - לא להסכם יהודי-ערבי לעתיד לבוא. ואני צריך להוסיף עוד דבר: אני מכוון להסכם יהודי-ערבי מלא, זאת אומרת לגבי העיקר, לא להסכם יהודי-ערבי בעניינים טפלים.

מה אנחנו רואים לפנינו בנידון זה? יחסים בין יהודים וערבים מתנהלים על שני מישורים:

ישנו מישור חיי יומיום, שבהם נפגשים תושבי הארץ הזאת יהודים וערבים לא כיהודים וערבים, כי אם כתושבי הארץ. אם, נניח, ישנן ערים מעורבות בארץ, ויש בתוכן עיריות מעורבות, והעיריות האלו פועלת באופן פחות או יותר מניח את הדעת - יש בירושלים מועצת עיר מורכבת מ-6 יהודים ומ-6 ערבים, יש בחיפה ועדה עירונית המורכבת מ-6 ערבים ו-4 יהודים, יש בטבריה עירייה מורכבת מרוב יהודי ומיעוט ערבי. העיריות האלו עובדות באופן פחות או יותר מסודר - הרי שם נפגשים היהודים והערבים כבני עיר, כמשלמי מסים מוניציפליים. יש פעולה משותפת ידועה בין פרדסנים יהודים וערבים. שם הם נפגשים לא כיהודים וערבים, כי אם כפרדסנים. יש פעולה משותפת בין פועלים יהודים וערבים. ברור, הם מופיעים שם כיהודים וערבים וזה עושה את הפגישה ליותר מורכבת אילו היו מבני עם אחד. אבל המהות של פגישתם היא לא מהות גזעית אלא מעמדית, מקומית, מהות של שכנות. אם יש פעולה משותפת לפעמים בין כפרים יהודים ובין כפרים ערבים, הרקע של הפגישה הוא לא יחסי גזעים, כי אם יחסי שכנות של כפרים: שאלות חקלאיות, הופעות משותפות כלפי הממשלה - היו פעם - צורכיהם החקלאיים. זהו מישור אחד.

ומה אנחנו רואים במישור הזה? אנחנו רואים שני דברים:

ראשית, התפשרות של הציבור הערבי עם היישוב העברי הקיים, קבלת דין העובדה הזאת.

שנית, נכונות לבוא בקשרים של פעולה משותפת, של עזרה הדדית עם היישוב הזה.

אבל, האם זהו הסכם יהודי-ערבי? זה איננו הסכם יהודי-ערבי!

גם אילו הרחבנו והמרצנו את המגע הזה, גם אילו פיתחנו אותו בעוד כמה וכמה מענפי החיים והפעולה שלנו בארץ - האם היינו מגיעים לפתרון השאלה? - לא היינו מגיעים לפתרון השאלה. באשר יש מישור שני. ובתקופתנו-אנו המישור השני הוא מכריע והפגישה בו היא מכרעת.

במישור השני נפגשים יהודים עם ערבים, יהודים כיהודים עם ערבים כערבים - לא יהודים כפועלים עם ערבים כפועלים - אלו הנפשות הפועלות. עכשיו, מהו תוכן הדרמה? תוכן הדרמה הם לא ענייני מסחר ולא ענייני מקצוע ולא ענייני שכנות ולא ענייני הנהלת עיר. התוכן הוא עתיד הארץ, למי השלטון על הארץ. וכאן אין הסכם. וכאשר אני מדבר על הסכם יהודי-ערבי, אני מדבר על הסכם במישור השני הזה. ומדוע אין הסכם?

מפני שעד היום לא ויתר העם היהודי על זכותו לעלייה ולא ויתר על תביעת עלייה גדולה.

ומצד שני, לא הסתלק העם הערבי מהתנגדותו לעלייה יהודית גדולה המשנה באופן ניכר ומהיר למדי את אופי הארץ ומעבירה את ההכרעה בארץ מעם לעם.

העובדה שאין הסכם בצד השני, זאת אומרת שלא עלה הדבר להשיג מהערבים הסכמה למפרע לריבויינו, כמובן מגבילה ומקפחת מאוד את אפשרויות הפעולה המשותפת במישור הראשון. מפני שכאשר אני אומר יהודים לא כיהודים, ערבים לא כערבים, נהגתי אבסטרקציה לנוחות ההסברה. אבל בחיים אין הדבר כך. אין נפשו של האדם עשויה מחיצות מחיצות, וכל תקופתנו היא חטיבה אחת מבחינה זאת. וערבים מתעלמים מענייניהם הכלכליים, מפני שמכריע אצלם היסוד הלאומי. ויש גם אצלנו כך. ולכן, כאשר פרדסן ערבי נותן יד לפרדסן יהודי לפעולה משותפת, הוא צריך להתגבר על משהו, הוא צריך להתגבר על מעצור פנימי. יש שהוא מתגבר ויש שהוא איננו מתגבר, יש שהוא מתגבר לתמיד ויש רק במקצת. וזה שאין הסכם במישור הראשון זה פוגע במישור השני. זה מצד אחד.

מצד שני, העובדה שישנן פעולות משותפות, או שישנן התחלות המעידות שתיתכן פעולה משותפת במישור הראשון, זה אומר לנו משהו לגבי העתיד הרחוק. זה אומר לנו שלא מוכרח להיות חזוננו חזון של ריב לאומים בארץ הזאת לצמיתות. זה אומר שיכול להיות חזוננו חזון של שלום ופעולה משותפת על יסוד היש, על יסוד הקיים, אשר אז הסביבה תקבל עליה את דינו, תתפשר איתו ותתאים את עצמה אליו. אבל כאשר אנחנו מדברים היום בשטח מדיניותנו הממשית על שאלת הסכם יהודי-ערבי, אנחנו לא מתכוונים לחזון זה שבאחרית הימים. כאשר אני נשאל כאן את השאלה הזאת, אז מציג השאלה מבקש לדעת אם ייתכן הסכם כזה היום, מחר-מחרתיים, נניח, בגמר המלחמה. הוא איננו דואג לכך מה יהיה בארץ כאשר יישבו פה 3-2 מיליון יהודים. הוא רוצה לדעת מה יהיה היום, על מנת שאולי בכוח ההסכם הזה להעלות הנה עוד 3-2 מיליון יהודים.

על השאלה הזאת מוכרחה להינתן תשובה: עד עתה לא נמצאה הדרך לכך, לא נגלתה האפשרות לכך. והיהודי הקובע את ההסכם היהודי-ערבי כתנאי בל יעבור, כ-חסח sine qua, הוא על ידי כך קובע את גורל הציונות. זאת אומרת, הוא קובע את גורל הציונות לאי-הגשמה. מי שבא ואומר: בשביל הגשמת הציונות הכרחי הסכם יהודי-ערבי, הוא בזה כבר קובע שהציונות איננה ניתנת להתגשם. באשר, על כל פנים, עוד לא הוכח כי הדבר הזה אפשרי. ואם לא הוכח כי הדבר הזה אפשרי, זאת אומרת שייתכן שהדבר איננו אפשרי. ומי שאומר שהסכם יהודי-ערבי הוא תנאי בל יעבור להגשמת הציונות, אומר את זה גם באופן מוחלט לגבי אותה האפשרות שיוכח שהדבר הזה איננו אפשרי. זאת אומרת שהוא חורץ למפרע את משפט הציונות לאי-הגשמה.

זוהי בעצם כל הבעיה שלנו. לו כזה היה המצב בעולם, שקיימים רק אנחנו והעם הערבי ושכל יתר חלקי תבל הם כבצק ללוש, אינם משפיעים ואינם קובעים שום דבר והם רק מסתגלים לדפוסים של שני העמים היריבים, אז לא צריכים היינו לטפל ביתר חלקי העולם. אבל המצב איננו כך, וישנם גורמים מדיניים גדולים בעולם. היו תמיד. ישנם עכשיו. יהיו אולי בייחוד עם גמר המלחמה. ונאמר, קודם כל, שהערבים מתחשבים בהם מאוד. הערבים בשום פנים אינם מתעלמים מהם ואינם מציגים את הדבר כריב של שני צדדים בלבד.

בשבילנו השאלה הרבה יותר מורכבת. לערבים אין טענה לעשות את שאלתם לשאלה עולמית. זאת שאלה הנוגעת לפינה אחת בעולם, פינה חשובה מאוד, בשבילם פינה חשובה במאה אחוז. אבל אינם יכולים להעמיד את זה באופן אובייקטיבי כשאלה עולמית. מה שאין כן אנחנו. בשבילנו זאת שאלה עולמית. זאת אחת השאלות העולמיות הגדולות. במינה היא יחידה בתור שאלה עולמית. ישנן כמובן שאלות עולמיות, שאלות של יחסי מדינות ומשטר סוציאלי בעולם וכולי וכולי. אבל במינה של השאלה היא יחידה בעולמיותה.

אין לנו הרבה סיכויים להשפיע על ערבים בכוח העולמיות של שאלתנו. אולי רק במידה ידועה. כשם שערבים מעריכים את כוחם של גורמים מדיניים גדולים, כך הם מעריכים גם, ומגזימים מאוד, לגבי כוחו של הגורם היהודי בעולם כגורם השפעה. אבל העובדה של המונים [יהודים] גדולים מחוסרי בית, עקורים משורשי כלכלה או מחוסרי שורשי כלכלה, העובדה הזאת איננה מעיקה עליהם. הצדק שבתביעתנו איננו משפיע עליהם. מה זאת אומרת איננו משפיע עליהם? אינני רוצה לומר, שאין ערבים שאין להם מצפון בתור אזרחי עולם. בתור כאלה הם אולי מושפעים. אבל בתור ערבים השולטים על הארץ הם אינם יכולים להיות מושפעים מזה, באשר הם אינם מבינים מדוע, אם יש עוול עולמי כזה שעם יהודי הוא מחוסר ארץ, מדוע דווקא הם צריכים לוותר כדי לתקן את העוול העולמי הזה? הנימוק הזה איננו מוצא מסילות ללבם.

מה שאין כן כוחות עולמיים אחרים. דבר זה מעיק עליהם. פיזורו של העם היהודי, חוסר הבית של העם היהודי, עובדת היות העם היהודי שעיר לעזאזל בכל מקום, זה מכביד עליהם. כוחות אלה יהיו אחראים לסידור העניינים בעולם בכל מקום ומקום, והם ימעלו באחריותם אם הם ישאירו שאלות בלתי פתורות ואם הם ישאירו שאלות של נגע במקומות שונים בעולם. בקרב הארצות הגדולות האלו ישנם מרכזים של מחשבה, ישנם מרכזים ונושאים של הרגשה מוסרית, שיכולים להיהפך לגורמי כוח ממשי במובן של השפעה על דעת קהל, במובן של לחץ על שליטים. השליטים עצמם הם חלק ממרכזי המחשבה וההרגשה המוסרית הזאת. וכאן נפתחות מסילות למדיניות ציונית, נפתחות מסילות להשפעה ציונית, נפתחות מסילות לגיוס כוחות בעולם בעד פתרון ציוני לשאלתנו, זאת אומרת לגיוס כוחות שיעמדו בפני הלחץ הערבי ואולי יתגברו עליו. אינני יודע אם זה יהיה. אבל יש סיכויים, יש שכר למאמץ בכיוון זה. כדאי המאמץ הזה, כדאי יותר מכל מאמץ אחר, קרוב יותר לשכר, רחוק יותר מהפסד, מכל מאמץ אחר שיכול לבוא בחשבון.

מה אנחנו צריכים לתבוע מהגורמים המדיניים האלה? אנחנו צריכים לתבוע מה שדרוש לנו - עלייה גדולה. כל השאר נובע מזה. אם אנחנו אומרים ״מדינה יהודית״ זוהי מדינה יהודית לשם עלייה. כשאנחנו אומרים ״מדינה יהודית״, אנחנו צריכים להבחין בשני שלבים בעניין הזה. יכולים אנו לתאר לעצמנו מצב, אשר בו אפשרית עלייה גדולה ומתמדת גם באותם התנאים אשר היו בארץ מ-1922 עד 1939, זאת אומרת מאישור המנדט ועד לביטולו למעשה על ידי ״הספר הלבן״, עד לביטול היסוד הציוני שבו על ידי ״הספר הלבן״. ואז, אילו נמשך תהליך כזה, ואילו בכוח התהליך הזה היינו נהפכים לרוב בארץ - ואני כבר הסברתי, שאי אפשר להיות בארץ הזאת מבלי להיות רוב - בין אם רוצים להיות רוב או לא רוצים להיות רוב - כי אז הייתה קמה מאליה בארץ הזאת מדינה יהודית. כשם שיחידת צבא יהודית, גם אם יש בה בין 200 יהודים 10 ערבים, היא למעשה יחידה יהודית. אנחנו שואפים ליחידות יהודיות במאה אחוז, והשגנו זאת, אבל היו גם תופעות כאלו.

כך אפוא ארץ-ישראל עם רוב יהודי, ועם כל אותו כוח היוזמה והביצוע שיהודים גילו בארץ, שמוכרחים לגלות בארץ - לא מפני שהם מעולים יותר, כי אם מפני שהם מוכרחים להתאמץ יותר - פירוש הדבר מדינה יהודית למעשה. אבל כאשר אנחנו מדברים עכשיו על מדינה יהודית, איננו מדברים על מדינה יהודית לעתיד לבוא. כמו שאם מדברים על הסכם יהודי-ערבי אין הכוונה להסכם יהודי-ערבי באחרית הימים כי אם הסכם יהודי-ערבי לאלתר. כך, כשמופיעה עכשיו שאלת מדינה יהודית, אז זאת שאלה של מדינה יהודית לאלתר ולא לעתיד לבוא. ואם אנחנו שואלים מהי מהותה של מדינה יהודית כזאת, התשובה צריכה להיות: מדינה יהודית בתור מכשיר לעלייה, בתור אמצעי לעלייה.

הדבר הזה אומר משהו מקביל. אם ניתקל בקושי גדול מאוד של העניין הזה של מדינה, ואם יתברר שהדבר הזה בלתי אפשרי, אבל אם יתגלה שיש דרכים אחרות לעלייה רבתי לארץ, עלינו לדעת מה כאן העיקר. העיקר - עלייה. בכוח מה אנחנו נדחפים כיום להציג את ענייני מדינת היהודים על הפרק כתביעה לאלתר, כתביעה שלנו, על כל פנים? בכוח העובדה שאותו הגורם שהיה העיקרי שקיבל על עצמו לסייע לעלייה, הודיע שיותר איננו רוצה בכך והוא סילק את ידיו מהעניין, ובכוח העובדה שלא נמצא גורם אחר שיאמר: ״אתה לא יכול? אני אעשה את זה בעד העם היהודי!״, ואז העם היהודי, אשר איננו יכול לוותר על עלייה, באשר זהו דם החיים שלו, בא ואומר: ״אם אתם אינכם יכולים, תנו לי ואני אעשנה!״

זוהי מהותה הפנימית וזוהי הצדקתה של תביעת מדינה יהודית לאלתר. אבל, אם בתשובה לתביעה הזאת ייאמר לנו:

״זה אי אפשר, אבל עלייה גדולה - כן, ואנחנו נראה לכם את הדרך איך לעשות את זה״,

אנחנו נהיה מוכנים לדון בדבר. ואז תהיה עלייה, ומדינה תבוא במועדה. סופה לבוא! אבל כשאנחנו מציגים כיום את עניין המדינה, אנחנו מציגים את זה כאמצעי, כדרך, כמכשיר של עלייה רבתי, של התאחזות. אני מקווה, שאם מדובר על עלייה, אז זה לא בכדי שיהיו בארץ במחנות, אפילו לא במחנות הכשרה. יכול להיות שהיינו מאושרים לו יכלו רבים להיות גם באלה. אבל זאת אומרת קליטה, התיישבות, בניין, חקלאות גדולה. זאת אומרת בניין תעשייה גדולה. פירושו שלטון על אמצעים ממלכתיים של בניין. כל זה כבר מסתעף. אידך פירוש זיל גמור.[6] כי כאשר מדברים על ריבוי של יהודים, אז פשוטו: יהודים החיים בארץ הזאת, יהודים העובדים בארץ הזאת, השולחים ידם בכל מלאכה וחודרים לכל ענף כלכלי בארץ ובונים כל ענף כלכלי אשר רק יכולים לבנות. כי הלא היש הוא תמיד קטן מאוד.

הנה אנחנו, אשר חושבים על השאלות האלו, שמנסים להתוות לעצמנו דרך למדיניות מעשית - אנחנו איננו שוכחים כמובן, ואסור לנו לשכוח, שאיננו עם לבדד ישכון וארץ-ישראל איננה ארץ לבדד תשכון, אלא אנחנו מעורים ומעורבים בעולם הסובב אותנו, הן בארצות מוצאנו והן בארץ קיבוץ הגלויות שלנו. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהם זרמי המחשבה כיום בעולם, מהם הכיוונים שבהם העולם מבקש פתרונות לשאלות הגדולות, באיזו מידה מה שדרוש לנו נמצא בהתאם עם מה שנעשה בעולם, באיזו מידה איננו בהתאם עם זה - ועלינו להסביר מדוע איננו בהתאם עם זה, בדרך כלל, איננו יכולים להירתע מעובדת השוני שלנו, מזה שאנחנו שונים מאחרים. הדבר הזה הוא דבר-מה עיקרי מאוד בקיומנו. אלמלא היינו שונים, כי אז בכלל לא הייתה קמה כל התנועה הזאת, לא היינו מעמידים על סדר יומה של ההיסטוריה את הבעיה הזאת.

אבל בכל דור ודור ניסתה הציונות להסביר את עצמה בשפת מושגי הדור, גם כדי להוכיח מדוע היא מוכרחה להיות אחרת. והנה אנחנו עדים לכך, שרעיון הפדרציה עושה לו כנפיים בעולם, כובש לבבות. עדיין איננו יודעים עד כמה הדבר רציני. העולם שקוע יותר מדי בעצם המלחמה משיוכל כיום לפסוק הלכות בעלות משקל מכריע, מחייב באמת, לגבי סידור העניין אחרי המלחמה, אבל ישנה ריאקציה טבעית נגד מה שקרה בסוף המלחמה הקודמת.

מה שציין את סידור העניינים בסוף המלחמה הקודמת היה ריסוק חטיבות מדיניות גדולות לחלקים. ריסקו את האימפריה האוסטרו-הונגרית, ריסקו את האימפריה הטורקית, קרעו נתחים גדולים מהאימפריה הרוסית. ומכל הנתחים והשברים האלה עשו מדינות מדינות, יותר גדולות, יותר קטנות, אבל הרבה מדינות זעירות קמו כתוצאה מהמלחמה הקודמת. הנה, עכשיו יש ריאקציה נגד זה - זה דבר טבעי - אבל לא סתם ריאקציה אוטומטית, אלא היצירה החדשה הזאת של המדינות הקטנות הולידה קשיים חמורים מאוד, יצרה סבך גדול. יש לסבך הזה חלק בשורשי המלחמה הנוכחית. על כל פנים, הסבך הזה שימש חומר לניצול בידי הגורם הנאצי לחרחר באמצעותו את המלחמה העולמית הזאת.

ונכון הדבר, על כל פנים, שהפיצול הזה והניפוץ הזה של חטיבות גדולות לרסיסים, גרם לאובדן נכסים חשובים מאוד של תרבות וכלכלה, הוציא המון מרץ אנושי לריק לשמירה על גבולות, לזיון. ועכשיו הכיוון הוא לקראת חטיבות גדולות מחדש, אבל לא חטיבות של שלטון מרכזי עריץ על פני שטחים גדולים, אלא חטיבות של ברית של איגודי מדינות, של איגודי חבלים, סידור פדרטיבי. והדבר הזה מוצע גם לאותו חלק תבל שאנחנו חלק ממנו.[7] והדבר הזה מוצע גם בתור פתרון המתאים גם לשאלה המיוחדת שלנו.

ובהיות שאנחנו עם הלהוט מאוד אחרי תיאוריות, ויש לנו צורך נפשי בכך, עם שמרובים בו אנשים שיש להם צורך נפשי שתהיה להם תיאוריה שיוכלו לחיות לפיה, ובהיות ששאלתנו קשה מאוד, קשה כשאול, ובהיות שטבעי הדבר להתעייף מקושי ולחפש איזה מוצא קל - מכאן הנכונות היתרה והנטייה הקלה בתוכנו להיעגן לפתרון הפדרטיבי הזה בתור פתרון כולל לשאלתנו.

השאלה היא באיזו מידה רעיון הפדרציה כשלעצמו פותר את השאלה? ואני רוצה לתת את תשובתי: כשלעצמו איננו פותר ולא כלום. בתור איזה מושג מופשט, פדרציה אין בו שום פתרון. ואנחנו צריכים לחדור לשורש העניין.

מה דרוש לנו? עלייה גדולה. והשאלה הראשונה היא אם הפדרציה נותנת או לא נותנת עלייה גדולה. בזה היא תיבָחן בשבילנו. סתם פדרציה בעולם זהו איגוד של חטיבות קיימות כבר. ואין להביא ראיה מזה, נניח, שיעלה הדבר לארגן מחדש את הבלקן או לארגן מחדש את חבל הדונאו לחבל אחד גדול או לשני חבלים גדולים ובזה יימָצא מרפא לכל הנגעים. כאן אין להגיד שאותו הדבר אפשר לעשות עם סוריה, ארץ-ישראל והלבנון. לו הייתה השאלה כאן כמו שם, זאת אומרת יישור ההדורים בין חטיבות קיימות, כי אז בוודאי שאפשר לעשות את הדבר הזה פה. אבל לו השאלה הייתה סילוק ניגודים בין חטיבות קיימות, כי אז לא היה צורך בפדרציה. לו בעייתנו בארץ, לו בעיית ההסכם היהודי-הערבי, הייתה שלום בין חצי מיליון יהודים וחצי מיליון ערבים - אז לשם זה לא הייתה דרושה פדרציה! אינני אומר, שבן לילה היה נמצא הפתרון, אבל הפתרון היה משהו שאפשר היה כמעט למשש ביד - לו זאת הייתה השאלה.

כל הקושי הוא שאין זאת השאלה של שלום בין חצי מיליון יהודים ומיליון ערבים, אלא השאלה היא של הסכמת מיליון ערבים שהיהודים יהפכו מחצי מיליון ל-2 או ל-3 מיליון - בשלב הראשון. זוהי השאלה. לגבי השלום בין יהודים וערבים הנמצאים בארץ-ישראל הפדרציה איננה מעלה ואיננה מורידה. לגבי שלום בין מיליון ערבים ובין היהודים, על מנת שהיהודים יגדלו פי 6-4, הפדרציה כשלעצמה לא אומרת כלום. השאלה היא איזו פדרציה זאת תהיה.

והשאלה איזו פדרציה זאת תהיה מתחלקת לשניים. קודם כל, האם הפדרציה הזאת בתור מטרה, בתור דבר מה שיוסכם עליו עקרונית - האם היא מבטיחה עלייה יותר גדולה? ובכן, כאן יש תיאוריה, וכמו כל תיאוריה, כך גם לתיאוריה זו יש רגליים. והתיאוריה הזאת אומרת, שאם נרחיב את המסגרת, יֵקל לערבים להסכים לעלייה יותר גדולה בארץ-ישראל. באשר כל זמן שהדבר מצטמצם במסגרת הארץ: יש מיליון ערבים וחצי מיליון יהודים, ונניח שנגיע עד למיליון יהודים וכבר יש שוויון מספרי, אז כל תוספת קטנה אומרת רוב עברי בארץ-ישראל. אבל אם נרחיב את המסגרת, אם נכלול בה גם את עבר הירדן מזרחה, גם את הלבנון וגם את סוריה, הרי שכאן לפנינו כבר חטיבה של קרוב ל-5 מיליון ערבים. וגם אם ארץ-ישראל תקלוט, נניח, עוד מיליון, עוד שני מיליון יהודים, היהודים אינם מהווים רוב. אומנם, היהודים יהוו רוב בארץ-ישראל, אבל אז המיעוט הערבי הוא אבר מן הגוף והוא רוב במסגרת הרחבה, ועל ידי כך הם, הערבים, יהיו ותרנים יותר.

ישנה תיאוריה כזאת. ישנה גם תיאוריה אחרת. ישנה תיאוריה האומרת שטוטליטריות זהו דבר-מה הטבוע בנפש עם. יש הרבה שמות חדשים במלחמה הזאת, אשר הם רק שמות חדשים לדברים ישנים: ״טוטליטריות״, ״גיס חמישי״, ״מלחמה כוללת״ וכולי וכולי. אנחנו יודעים תהליך שליווה את השתחררותן של ארצות ערב. רואים את התהליך הזה במצרים, רואים את התהליך הזה בעיראק, שבמידה והארצות האלה נעשו יותר ויותר עצמאיות, בה במידה החטיבה הלאומית, שהיא הרוב בארץ, השתלטה יותר ויותר על כל עמדות השלטון ועל כל ענפי החיים. רוב שואף להיות מאה אחוז. אנחנו ראינו את הדבר הזה. על גבינו חרשו החורשים בפולניה.[8]

יכול להיות שנגיע למשטר כזה של יחסים, שתהיה זאת ערובה הדדית לא להשתלט. אבל זאת שאלה רחוקה עדיין. הדבר שאנחנו מוכרחים לחשוש לו כיום הזה הוא שאם תינָתן האפשרות ללאומיות הערבית להקיף שטח יותר גדול כחטיבה אחת, היא עלולה להיות נוטה פחות, ולא יותר, לפשרה. איננו יכולים בשום פנים ואופן להתעלם מאפשרות כזאת.

אני אינני יכול להאריך יותר מדי, ולכן אני מתקשה לתבל את הדברים בציטטות משיחות, מדברים כתובים ומדברים שנאמרו בעל-פה. ואני אומר רק בנקודה זאת מה שהוגד לי פעם על ידי מנהיג ערבי אחד,[9] כאשר ניסיתי לתאר לו את התיאוריה הראשונה. הוא אמר לי:

״בדרך כלל, אין פדרציה אשר תבוא לעולם בין לילה. זה דבר ערבי, קודם כל, ולא אתם תסייעו לנו להקימה, וכיום עלינו לדאוג שכל אחת מהארצות האלו תהיה ארץ ערבית ותהיה ארץ עצמאית. אם כל אחד ואחד מאיתנו בארצו ימלא את חובתו זאת - אזי במשך הזמן, אולי, הארצות האלה תתאחדנה, ואז תהיה זאת פדרציה ערבית״.[10]

לגבי פדרציה בתור עיקרון, בתור מטרה לעתיד - האם זה יביא התפשרות או לידי קיצוניות יתרה? יש פנים לכאן ולכאן. מבחינה זאת בשום פנים ואופן אין לנו לומר למפרע ״לא״, ובשום פנים ואופן אין לנו לאמר למפרע ״הן״. המקסימום שאפשר לדרוש מאיתנו, המקסימום המתאים לנו, ההולם את מצבנו בנקודה זאת, הוא שהשאלה הזאת תעמוד על סדר יומנו לבירור. אנחנו בהחלט רשאים וצריכים להשתמש באפשרות הזאת, להשתמש בסיסמה הזאת לשם בירור האפשרויות הטמונות בה. איננו יכולים בשום פנים ואופן לנקוט עמדה בשם תנועה, שאנחנו מחייבים את הדבר הזה.

אבל ישנה עוד שאלה לגבי הפדרציה - זהו תהליך בניינה וכיצד הדבר הזה ישתלב בתהליך בנייננו-אנו בארץ למעשה. וכאן הדברים מורכבים מאוד.

אם עינינו לעלייה גדולה - הדבר הזה מחייב שלטון. אחת היא אם תהיה זאת מדינה יהודית או תימָצא איזו תחבולה אחרת לשם הגשמת הדבר הזה. אבל השלטון שיקבל על עצמו את הגשמת הדבר הזה יהיה זקוק לאמצעים ממלכתיים גדולים לבצע אותו. ואם מדברים על פדרציה, אז כרגיל אצלנו, שכאשר מדברים על נושא אחד, שוכחים את הנושאים האחרים. מקבלים את עניין הפדרציה כדבר שיש לגשת אליו גישה חיובית ואפילו בכל הזהירות, ואז אומרים: לאט לאט, בהדרגה. ואומרים: לא נתחיל מפדרציה מדינית, אלא מפדרציה כלכלית.

מה פירוש פדרציה כלכלית? השלב הראשון, לכאורה, של פדרציה כלכלית זוהי אחדות המכס. ממה התחילה גרמניה? מ״צאלפעריין״.[11] היו המדינות הגרמניות מפוזרות, והן הרסו את מחיצות המכס שביניהן והן בנו חומת מכס אחת שהקיפה את כולן כמו חישוק שמחבר את החבית. על גבי המסד הזה הוקם הבניין של אחדות פוליטית עד שהוקמה הקיסרות הגרמנית הגדולה. אז אומרים: ״נתחיל מזה״. מה זאת אומרת נתחיל מזה?

אנחנו בארץ-ישראל רוצים להקים חקלאות אינטנסיבית,

אנחנו בארץ-ישראל רוצים להקים תעשייה,

אנחנו בארץ-ישראל רוצים לאחוז בכל מיני אמצעים שמיוחדים רק לארץ-ישראל, כדי להפוך אותה לארץ קליטה להמונים.

היכן כאן בסיס בטוח לשיתוף בין ארץ-ישראל והארצות השכנות? אם החקלאות והתעשייה תחייבנה הגנה, אז הן תחייבנה הגנה, אולי, בראש וראשונה כלפי הארצות השכנות. אנחנו יודעים היטב את המשברים הגדולים בארץ-ישראל כתוצאה מהצפת הארץ בתוצרת מהארצות השכנות ואת התביעות של חקלאים יהודים וערבים שבאו לדרוש להטיל מכס על עגבניות סוריה ומצרים. הייתה פעם אצלי משלחת כזאת. ובכן, הדבר מאוד לא פשוט.

ושוב, אבן הבוחן היא עלייה. שוב אנחנו יכולים להגיד, שנבחין בין שני שלבים:

שלב הבניין המהיר של הארץ, אשר אז כל המבנה האדמיניסטרטיבי שלה וכל אמצעי השלטון שלה צריכים להיות רתומים לתעודה זאת, לאפשר ריבוי היהודים והתאחזותם,

ושלב יותר מאוחר, במצב סטטי יותר, שאז אפשר יהיה להדק את הקשרים בין הארץ והארצות השכנות, ויכולה להיות פדרציה כמטרה אחרונה בתהליך הזה. אבל קשה מאוד להגיד שזה יהיה יסוד אשר יסייע לנו להגיע לכך למפרע.

אם לאור הדברים האלה אני אחזור לשאלת קבוצת ״איחוד״,[12] אז בנוגע ל״איחוד״ ישנה תורה שבכתב וישנה תורה שבעל פה. ישנה הבטחה להעביר את התורה שבעל פה כולה או קצתה לתורה שבכתב. ההבטחה הזאת טרם נתמלאה. אנחנו מחכים למילויה. אינני יודע אם ההבטחה הייתה ניתנת אלמלא הייתה מתעוררת השאלה, כאשר נתפרסמה תוכנית ״איחוד״ ושם אין זכר כמעט לדינמיקה וכולה בנויה על סטטיקה. נאמר שם, אומנם, שהיישוב הוא ״יישוב ההולך וגדל״, אבל לא ברור איך ובאיזו מידה. אנחנו שמענו הצהרות מאנשי ״איחוד״ שהם בעד עלייה, בעד עלייה מתמדת, שהם אינם תולים את העלייה בהסכמת הערבים. שמענו הודעות כאלו. שמענו שהם נגד מיעוט יהודי לצמיתות. השאלה היא היכן ההצהרה הפורמלית והיכן כאן האמת הפנימית, הדגש שהאנשים מעמידים על הדברים.

השאלה היא אם יש או אין כאן ויתור על עלייה. אבל בעניינים מדיניים לא תמיד הכוונה מכרעת. לפעמים מכריע יותר הרושם. ואין ספק שכתוצאה מהופעת הקבוצה הזאת נוצר הרושם שישנם גורמים, גורמים חשובים באיכותם אך לא בכמותם, המוכנים לוויתורים מרחיקי לכת והמוכנים לתלות את עניינינו בארץ בהסכמת הצד שכנגד.

אני רק רוצה שיהיה ברור: כל החיוב לגבי החתירה המתמדת להשגת הסכמת הצד שכנגד - אם יש לזה איזה סיכויים שהם! אבל ברגע שנקודת המוצא היא השגת הסכמת הצד שכנגד ובלעדיה אין לנו תקומה - אז עניין השגת ההסכמה אבוד! ברגע שנניח כי אנגלים או אמריקאים יאמרו לנו: ״עליכם ללכת ולהשיג הסכמת הצד שכנגד״, אזי השגת הסכמת הצד שכנגד אבודה. אם האנגלים או האמריקאים יגידו: ״אנחנו נתחשב בשני הצדדים ואנחנו נקבע מה שנקבע״ - אינני יודע אם נקבל מה שהם יקבעו, אבל אם הצד הערבי יידע שכאן תהיה קביעה, הוא יחשוש שמא הקביעה תהיה לרעתו, ואז הוא יגיע בעצמו למסקנה שאולי כדאי לו להיכנס במשא ומתן לשם איזה עמק השווה. ברגע שהוא ידע שהלחץ הזה סר מעליו, שמוסרים לו לקבוע, ששולחים את היהודים אליו להשיג הסכמתו, אז פס כל עניין אצלו לתת הסכמה. הייתה לנו דוגמה לכך ב״ספר הלבן״. לאחר ״הספר הלבן״ נפסקה כל נטייה אצל הערבים להתפשר, באשר הם ידעו היטב שהם לא ישיגו מהיהודים יותר מאשר ניתן להם ב״ספר הלבן״ ואז הם אוחזים ב״ספר הלבן״, אם כי דורשים יותר, ואינם מעוניינים בפשרה עם יהודים. נכון, שיש הנחה אצל ערבים שלא יקום ״הספר הלבן״ משום שהיהודים מתנגדים לו. משום זה הם כל כך דורשים אצל הממשלה להגשים את ״הספר הלבן״. אבל זה לא מוליד אצלם רצון להתפשר עם היהודים.

כל הופעה של קבוצת ״איחוד״ או של אחרות, היוצרת אצל הערבים את הרושם שאצל היהודים מתגבר הלך-רוח לא לעמוד על זכויותינו המוחלטות, אלא לתלות את עניינינו בהסכמת הערבים - היא מבחינה זאת סותמת את הגולל על האפשרות של ההסכמה הערבית הזאת. זאת אומרת, על ידי הדברים האלה משיגים בדיוק את ההיפך ממה שהם שואפים אליו.

צריך שיהיה לערבים ברור שאין לנו כל חלום - שאנחנו חושבים את המחשבות על השתלטות מתמדת, על חיים על החרב לצמיתות בארץ הזאת, למחשבות טירוף. אבל צריך גם שהם יידעו שפה יש אגוז קשה, אשר בשום פנים ואופן לא יוכלו לפצח אותו. והופעה שלנו כלפי הערבים איננה יכולה להיות אך ורק הופעה של הטפה לשלום. היא מוכרחה להיות הופעה של הבלטת כוח. זה לא אומר הבלטת כוח דווקא מזוין, אם כי גם זה חשוב מאוד, אלא הבלטת כוח במובן הרבה יותר רחב.

עלייה - זה הבלטת כוח.

התיישבות - זה הבלטת כוח.

ריבוי יהודים - הבלטת כוח.

הופעת יהודים בחלקים שונים של הארץ - הבלטת כוח.

הלך רוח בין היהודים שארץ-ישראל מוכרחה לתת תשובה לשאלת הגולה בממדים גדולים - הבלטת כוח.

פעולה ענפה ונמרצת של יהודים, פעולה מדינית באמריקה, אנגליה, דרום אפריקה, בכל מקום - זה הבלטת כוח.

אחדות של היישוב היהודי - הבלטת כוח.

הצגת העולם הערבי בפני עובדה של רצון חיים של העם היהודי המכוון לארץ הזאת - זה, יחד עם הדגשת אי-האפשרות של חיים לדורי דורות בארץ הזאת בין העם היהודי ובין העם הערבי במצב של חרב איש ברעהו, של אי-האפשרות, של חוסר הצורך בזה - משני היסודות האלה יחד כיום צריכה להצטרף עמדתנו בשאלת הערבים.

חברים, אני רוצה לאמור מילים אחדות על הגיוס. קיבלתי שאלה האומרת:

״האם יש תקווה שהגיוס שלנו יביא לידי כך, שבסוף המלחמה יעמוד לרשותנו כוח יהודי צבאי? במידה שהדבר הזה איננו בא בחשבון, וייתכן שאיננו בא בחשבון, באשר יהיה פירוק נשק, זאת אומרת תהיה דמוביליזציה - אזי מה הרבותא בגיוס? במידה שהאנשים שלנו מקבלים אימון - האם לא יוכלו לקבל את האימון הזה באמצעים פנימיים באופן יותר מכוון לתכלית? אם זוהי שאלה של מאמץ המלחמה - אז האין שדות אחרים של מאמץ שהם לא פחות חשובים מאשר גיוס, הווה אומר, שאותם האנשים שהם בתור חיילים שומרים על איזה מחסן או שעומדים ומחכים עד שיהיה להם להוביל קש - יכולים להיות יוצרים בבית ובחקלאות?״

תשובתי היא, קודם כל, שכל השאלות האלו מוצגות במישור אשר הוא קיים לחוד, ועניין הגיוס במישור לחוד. ואין כל נגיעה בין שני המישורים.

יכול להיות, שהקמת פלוגות שלנו - בסיטואציה מיוחדת בסוף המלחמה, אשר איננו יכולים לשער אותה מראש - תביא לידי הקמת כוח יהודי צבאי. זה יכול מאוד להיות. ולשם התקווה הזאת בלבד - כדאי הגיוס. אבל בשום פנים ואופן אין להסביר בזה את הגיוס. לא אלה היו המניעים הנפשיים העמוקים ביותר של הגיוס, ואני מרשה לעצמי לקבוע, שהמניע הנפשי העמוק ביותר של הגיוס היה הרצון להילחם בהיטלר, היה רצון להיות שותף למלחמה הזאת, גם אם זה לא מביא לידי יצירת כוח צבאי יהודי בסוף המלחמה בארץ וגם אם זה איננו נותן פרס פוליטי.

כאן שאלה אחת הייתה, והיא מסקנית: ״האם יש ביטחון שמעמדנו המדיני, כתוצאה מהמלחמה הזאת, יהיה בהתאם למידת הגיוס שלנו?״ - אז אני אומר:

אפילו אם זה איננו מביא לידי יצירת כוח צבאי יהודי,

אפילו אם אין בזה פרס פוליטי,

כבר היו אלפי בחורים ואלפי בחורות אשר רצו להיות במדים כדי שיהיה להם חלק ונחלה בצבא, כדי להילחם במלחמה הזאת נגד היטלר.

אני רוצה להציע לכם מסקנה: אילולא פעל המצב הנפשי הזה, אילולא הביא המצב הנפשי הזה לידי גיוס אלפים, כי אז מעמדו המוסרי של היישוב היה בלתי אפשרי. כי אז היישוב מבחינה מוסרית לא היה יכול להחזיק מעמד והוא היה נחנק בתוך הרגשת הקלון. והוא השתחרר מההרגשה הזאת על-ידי הגיוס. וזוהי הסיבה של מחיאות הכפיים לחייל, וזאת הסיבה של הנחת שיש ברחבי היישוב - אינני כולל כל פרט ופרט בתוך היישוב השעטנזי הזה - כאשר מזכירים לו פעולה של איזו פלוגה יהודית. וזה שמדליק מחיאות-כפיים כאשר מזכירים שיש פלוגה יהודית בחזית וכאשר, בכלל, פלוגה זוכה לכבוד ולתהילה.

אבל, כמו בכל דבר אנושי גדול, הגיוס מורכב מכמה וכמה עניינים. יש כאן צירוף של כמה וכמה מגמות. לחוד מהעניין המיוחד שיש ליהודים ושיש ליישוב היהודי בתור מרכז של הכרה, של מצפון, וגם של חופש לפעול בשם העם היהודי, ישנה שאלה של הופעה בזירה הבינלאומית. וכאשר יש צבאות במזרח התיכון שבאו מרחוק ומקרוב, לא תיתכן אי-הופעת יהודים בין הצבאות האלה. אני לא רוצה להיכנס בהסברה יותר מפורטת, אבל גם אם לא כתוב ״יהודי״ [על סמל היחידות] ואם אין דגל, אז בכוח של התנדבות גדולה ובכוח של המסגרת שהצבנו הובלטה יישותנו במערכה הזאת קבל כל העמים שבמערכה.

אני אומר: פעל בזה יצר לאומי בריא של התבלטות. באשר אי-התבלטות פירושה טשטוש, פירושה מחיקה מהמפה. וליישוב כיישובנו, חצי מיליון, עם קטן לפי הממדים שבמזרח - ואולי עם לא כל כך קטן. המרוניטים, הערבים בעבר הירדן, הם גם כן חצי מיליון כל אחד - אבל שהוא מִצבוֹר של שאיפות ושל הכרה של עם הרבה יותר גדול - בשבילו להיות מטושטש, לא להיות בולט לגמרי, זה שוב היה יוצר מחנק שהוא לא היה יכול להחזיק מעמד בו.

עוד חיוב אחד הוא הצורך והאפשרות שיש ליישוב הזה להתאחד מבפנים אגב הגיוס. אין ענף פעולה בארץ, אשר בו יהודים מתרבויות שונות, ממוצאים שונים, מזרמים שונים, מעמדות, מפלגות, פינות-ארץ, נפגשים ככה כמו שהם נפגשים בצבא. אינני אומר, שלמחרת כניסת האנשים לצבא נשכח הכל, נעלם הכל, הכל מיטשטש וההופעה שלהם כאנשי צבא מכריעה כנגד הכל. זה לא היה מציאותי אילו היה הדבר כך. אבל אני חוזר ואומר: באופן יחסי, בהשוואה, אין שום שדה חיים, אין שום ענף פעולה, אשר בו יהודים - כה שונים איש מרעהו - נפגשים במידה כזאת של שוויון ושל הכרת השוויון, כמו בצבא. ואני חושב שהתהליך הזה של ליכוד פנימי נמצא עדיין בראשיתו, שכל מה שהיה עד עכשיו לא היה אלא הקדמה, והתהליך הזה עוד לא החל והוא עוד יחל. אני חושב, שאנחנו עומדים בפני דבר-מה חדש כתוצאה של חיים בצבא. אודה לפניכם: אני, על כל פנים, רוצה בזה.

אנחנו עומדים בפני התבקעות איזה מעיין חדש בתוך חיינו בצבא. דווקא משום שאנשים עשו דבר-מה גדול, דווקא משום שאנשים, כדי שהם יחזיקו מעמד נפשי בצבא, מוכרחים לחיות חיי-הכרה של חייל יהודי יום-יום, זאת אומרת, הם מוכרחים לאמר לעצמם יום-יום:

״אני עשיתי את הדבר הנכון״; ״אני אינני מתחרט על מה שעשיתי״; ״אני חייל יהודי במלחמה נגד היטלר״; ״אני עושה דבר יותר חשוב מאשר מישהו אחר״ -

זה יוצר רקע נפשי לשינוי ערכין, והרקע הנפשי הזה הוא מכנה [משותף] נפשי לכולנו. ובמידה שירבו יסודות בעלי הכרה ומתנדבים מהכרה בתוך המגויסים - ילך ויתפתח הדבר הזה.

חברים, הוא הדין לגבי ״הארגון״ [ה״הגנה״] - צריך היה להיות הדין לגבי ״הארגון״ תמיד. אבל יש הבדל. ״הארגון״ בתור מסגרת יישובית כללית, בתור מסגרת שהעמידה לעצמה למטרה דבר אחד עיקרי מאוד - אולי דבר שאין עיקרי ממנו בראשוניותו - שוב, אנשים אשר אומנם לא לגמרי נקרעו ממסלול חיים, אבל כאילו כרתו ברית איש עם רעהו וכלפי איזו סמכות לאומית-יישובית, שמוכנים לצאת בכל רגע ממסלול חייהם וגם להקריב את חייהם, שגם הם חיים בהכרה הזאת ושגם אצלם ההכרה הזאת היא נחלת הכלל - גם ״הארגון״ הינהו כוח מלכד כזה. אבל צריך לדעת את ההבדל.

קודם כל, זהו דבר מתמיד, של כל ימות השנה, וצבא זהו דבר קצר ביחס.

שנית, כאשר אתה בצבא אתה כל הזמן בצבא. זה לא תלוי אם יש לוועדת הביטחון תקציב בשביל הפלמ״ח או אין לה תקציב בשביל הפלמ״ח, זה לא תלוי אם אתה צריך לעבוד חצי זמן ולהתאמן חצי זמן בגלל סיבות תקציביות, משקיות או אחרות. אתה כל הזמן איש צבא.

ושלישית, זכינו שמלאכתנו נעשתה בידי אחרים. זכינו שמישהו אחר מגייס אותנו לצבא, בשעה של״ארגון״ אנחנו בעצמנו מגייסים את עצמנו. ובזה יש הבדל רציני בשאלת האחדות הלאומית-יישובית. אני מכוון לדברים ברורים מאוד. אני מכוון לפגישה עם הרוויזיוניסטים.

אין ולא תיתכֵנה לנו פגישות עם רוויזיוניסטים במסגרת ״הארגון״. יש לנו פגישה עם הרוויזיוניסטים, עם הנוער הרוויזיוניסטי, במסגרת הצבא. ואני רוצה לקוות שהפגישה הזאת עם הרוויזיוניסטים בצבא תביא ברכה, קודם כל לרוויזיוניסטים, אבל על-ידי כך לנו לכולנו. באשר אני אינני רואה את הרוויזיוניסטים לאיזה שבט בישראל, אשר תקנתו היא בהעמדתו באיזה מחנה של מנודים. הם בני ישראל כמונו, והם בשלב ידוע של התפתחותם נעקצו, נכנס בהם חיידק, ניתנה איזו דחיפה למהלך מחשבותיהם, נוצרו מושגים, נקבעו יחסים. זה התגבש, זה נקרש. אני אינני סבור, שאין מדרגת-חום שיכולה להתיך את זה. אני חושב, שתיתכן, בכל זאת, איזו מדרגת-חום שתתיך את זה. אני אינני מטיף פה לפשרה עם הרוויזיוניסטים, אבל אני אומר: הרוויזיוניסטים - זאת אומרת בחורים יהודים שהלכו בדרך ידועה - יכולים גם ללכת בדרך אחרת. אפשר לחולל בקרבם תהליכים נפשיים. הם לא מחוסנים בפני זה. צריך לדעת איך לגשת אליהם. צריך לפתוח פתחים חדשים, צריך ליצור סגנון חדש של יחסים, של דיבור ושל השפעה.

אני אומר: זה ייתכן בצבא, באשר כולם התנדבו למטרה אחת או לאותן המטרות. כולם עומדים בפני אותן הבעיות, בעיות של חייל יהודי. לכולם יש אותה שאלה של כבוד יהודי או של עלבון, של פגיעה בכבוד. כולם סובלים מאותן קטנות וכולם נושאים את נפשם לאותן גדולות. כאן יש רקע. ואם יהיה מניע, ואם המניע הזה יפעל ויהיה מכוון למטרה, הוא עלול לחולל גדולות.

אבל אחזור לשתי השאלות:

יהיה ״פרס״ או לא יהיה ״פרס״?

יהיה כוח יהודי או לא יהיה כוח יהודי?

ובכן, אני רוצה לתלות את עצמי באילן גדול - באילן של ממשלת ארץ-ישראל. בחוגים ידועים של השלטון פה רווחות שתי הנחות:

רווחת ההנחה שאנחנו מתגייסים אך ורק לשם פרס מדיני. אילו הייתה הנחה כזאת, ויחד עם זה היו [השלטונות] אומרים: ״מה בכך, יחשבו להם [היהודים]. בסופו של דבר זה חלום-שווא, אבל בינתיים זה מועיל למלחמה, אז נגייסם״ [זה היה דבר אחד], אלא שבינתיים הם מכבידים על הגיוס היהודי. הם רוצים לצמצם אותו. זאת אומרת שזה נכון, שאם אנחנו מתגייסים - אז יהיה לנו פרס מדיני.

וישנה דעה [בריטית] רווחת עוד יותר - [שאנחנו מתגייסים כדי] ליצור כוח צבאי למחרת המלחמה. לו הייתה זאת הנחה שאין להתפעל מזה - אז יחלמו להם חלום-שווא, אנחנו נעשה [בתום המלחמה] דימוביליזציה ואז [הם] יישארו עם האבוס השבור [זה דבר אחד], אבל, אם בתוקף זה [הבריטים] מסיקים מסקנות הלכה למעשה, ומזהירים נגד גיוס רחב ומלאים חששות נגד הגיוס העולה, אז אני אומר: מי יודע, אולי באמת יהיה דבר כזה?

אבל אני אינני בטוח, ולא הייתי מציע לאיש להיות בטוח, שכתוצאה מזה נקבל פרס מדיני וכתוצאה מזה יקום צבא יהודי. במה אני בטוח? שאלמלא עשינו את זה - היינו מקבלים קנס מדיני. שהיו מנצלים מלוא הניצול את עובדת אי-התגייסותנו. אני יודע, למשל, עד כמה ממשלת ארץ-ישראל ״מעוניינת״ באחדות היישוב או באחדות התנועה הציונית, אבל אני יודע עד כמה היא מומחית לנצל נגדנו את עובדת חוסר האיחוד של היישוב והתנועה הציונית. אנחנו מתארים לעצמנו עד כמה הממשלה ״מעוניינת״ בזה שנתגייס. אבל אנחנו יודעים עד כמה האדמיניסטרציה הזאת הייתה מנצלת נגדנו את אי-ההתגייסות שלנו.

ולגבי כוח יהודי צבאי - מי יודע? איננו יכולים לנחש עתידות. הכל ייתכן. היינו נותנים את הדין בפני ההיסטוריה אילו בשעת-רצון לא היינו מוכנים, או לא עשינו את המקסימום שיכולנו לעשות כדי להיות מוכנים. אני מתאר לי, שבחוג זה אין לחזור על הלכות-יסוד שאיננו יכולים להשליך את יהבנו אך ורק על המסגרת הצבאית, אלא לטפח כל הזמן את כוחנו העצמי לצורותיו השונות ולגילוייו השונים, החיצוניים והפנימיים. אבל זה שבתקופת המלחמה אי-אפשר היה להזניח את ההזדמנות הזאת - אני חושב, שגם זה היה ברור.

ועוד אני רוצה לומר: יבואו ימים והמלחמה הזאת תיהפך לנחלת העבר. אינני יודע איך העולם ישקיף עליה, איך הוא יחשוב עליה, אם בחריקת שיניים או בתנועה גדולה בלב. אבל היא תהיה חוויה ההולכת ונצרבת עכשיו ונחתמת בנפשו של הדור הזה. וזה היה מצב נפשי משונה מאוד בשביל יישוב כיישובנו, כגברים כנשים, אילולא היה לו חלק בחוויה הזאת.

ברור שיש מאמצי מלחמה אחרים. ברור שישנה חקלאות, תעשייה, מדע, טכניקה. בכל הדברים האלה עובדים בשביל המלחמה. אצלנו חקלאות מוקפת הילה של זוהר. זה אצלנו מפעל חלוצי. בין אומות העולם - חקלאות זאת עבודת יומיום, עבודה מפרכת לפעמים, משעממת וכולי. והחקלאות ביחס לצבא זאת שאלה של הזמנת תפוחי אדמה, של הזמנת ריבה. ולפעמים מקבלים תפוחי אדמה טובים ולפעמים מקבלים תפוחי אדמה גרועים מאוד, וכתבו על זה מכתב תלונה לסוכנות היהודית, ותובעים משקים לפני כס הסוכנות למשפט כבוד מבחינת האחריות הלאומית. בשביל מקום כמו גבעת ברנר או כמו אשדות יעקב, גם בשביל ״עסיס״ ברמת-גן - הרחבת המפעלים של תעשיית ריבה ושימורים זה מפעל חלוצי יהודי, עבודה עברית, גילוי אפשרויות חדשות של ניצול פירות הארץ. כל זה מצטרף למאמץ החלוצי. אבל בצבא מזמינים ריבה בהודו ומזמינים ריבה במצרים ומזמינים ריבה באנגליה, שאין שם מפעלים חלוציים. והצבא ניגש ל״עסיס״, לאשדות יעקב ולגבעת ברנר באותה אמת-מידה. ובכן ישנה ארץ הודו והיא, לכל הטוב, ניטרלית במלחמה הזאת, אך שם נעשה מאמץ מלחמתי כביר, כלכלי. כל בתי החרושת עובדים. בתי חרושת למאות הוקמו שם בימי המלחמה. מדוע? מפני שכדאי למכור סחורה. אם הצבא קונה הוא משלם מחיר טוב.

נצא ונראה עד כמה ממשלת ארץ-ישראל איננה מחמיצה כל הזדמנות, כדי להדגיש את חשיבות מאמץ המלחמה הכלכלי ולהעדיף אותו על פני מאמץ המלחמה הצבאי. אבל מה היה לוּ הסתפקנו רק במאמץ המלחמה הכלכלי? היו אומרים שמכרנו תפוחי-אדמה במחיר טוב, נהנינו מהמלחמה הזאת, נבנינו ממנה. כאשר יש גיוס לצבא - רק בזכותו המאמץ הכלכלי הזה נהפך למאמץ מלחמה ולא למאמץ מלחמה של רווח בלבד. מפני שאז יש עם העומד במערכה בכל הגזרות של החזית - גם בעורף, גם בחזית, גם עם נשק ביד, גם כיצרנים בשדה ובבתי החרושת וכאנשי מדע במעבדות. כל העם עובד למלחמה.

אבל כל זה נהפך למאמץ של עם בזכות הגיוס, בזכות זו שיש פלוגות צבא. טלו את פלוגות הצבא - ואז יישארו תושבי פלשתינה-א״י, אשר בהזמנת הממשלה עובדים ומרוויחים היטב ומפיקים תועלת חומרית מהמלחמה הזאת.

מילים אחדות בשאלת העלייה. ברור שבעולם כולו גיוס, מאמץ מלחמה, פירושם ניצול מקסימלי של כוחות אדם שישנם בעין וחלוקתם היעילה והמושכלת ביותר. ובשום מקום בעולם - זה קצת קשה לומר, אבל נדמה לי בשום ארץ מארצות הדמוקרטיה, אם בזה לכלול גם את רוסיה הסובייטית - אין חושבים על פתרון השאלה על ידי העברת אוכלוסין ממקום למקום. מפני שאני בטוח, שהיטלר עושה את זה. אבל אנחנו במצב מיוחד. אנחנו ארץ שלפני המלחמה הייתה ארץ עלייה והיא גם בימי המלחמה ארץ עלייה. כי מתחילת המלחמה עלו עולים ברישיון ומעפילים רק קצת יותר מ-30 אלף. והדבר הזה אפשרי גם עכשיו. ובשבילנו זה קודם כל עניין העלייה. אבל בשביל השלטון זה צריך להיות עניין של מאמץ המלחמה. ויש כאן נקודה, שבה האינטרסים עולים בד בבד. אתם בוודאי יודעים למה מכוונים הדברים.[13]

יש לנו רזרבואר אחד גדול של כוח אדם, אשר אם יעלה בידנו להביא לפחות חלק ממנו אפילו, הנה בזה תושגנה שלוש מטרות:

ראשית יינצלו בני אדם ממוות פשוטו כמשמעו.

שנית, תהיה תגבורת למאמץ המלחמתי הכללי, באשר אנשים אלה במקום הימצאם אינם שותפים למאמץ המלחמה.

שלישית, תהיה עלייה יהודית לארץ.

והמקור הגדול הזה של כוח אדם אלה הם יהודי פולין הנמצאים כפליטים ברוסיה הסובייטית והמרוכזים בטורקסטן ובאוזבקיסטן של רוסיה הסובייטית.

כדי שהדבר הזה יושג יש להתגבר על שלושה מעצורים:

המעצור הראשון והעיקרי הוא יציאה מרוסיה.

המעצור השני בַּקושי - זה מעבר לארץ-ישראל.

המעצור השלישי - זאת הכניסה לארץ-ישראל.

כרגע המצב הוא שהדבר איננו מתעכב בגלל חוסר רישיון כניסה לארץ-ישראל. אני אינני רוצה לומר, שאילו היה עולה בידינו להוציא מרוסיה רבבות פליטים, היינו מקבלים עבורם רבבות סרטיפיקטים. על כל פנים, כיום לא יכולנו לקבל יותר מ-37-35 אלף סרטיפיקטים, כי רק זה נשאר לנו על פי ״הספר הלבן״.[14] כיום לא זה המעכב. אם קיבלנו בפעם הקודמת 700 רישיונות, זה היה משום שיכולנו להוכיח כי אנו יכולים להביא 700 נפש, ואז קיבלנו מייד 700 רישיונות. עמדו לתת לנו 200. ואנחנו הוכחנו שיש לנו עוד 500 - ומייד נתנו לנו עוד 500. אנחנו לא הבאנו 700. אם אנחנו קיבלנו עכשיו 1,000 זה מפני שיכולנו להוכיח שנוכל להביא 1,000. אבל, הוכחה לחוד והגשמה לחוד. לו יכולנו להוכיח שנוכל להביא 2,000 - היינו מקבלים 2,000.

אני נשאלתי בנוגע ל-1,000 אלה. אין שאלה של מלחמה נגד ״שדיול״ בלתי מספיק. מפני שה-1,000 האלה ניתנו בחשבון של 800 רישיונות לילדים ולנוער ו-200 למבוגרים. והרישיונות האלה עם המעט שנשאר מהפעם הקודמת - זהו בערך מה שדרוש כדי להעביר את כל הפליטים הנמצאים כיום בטהרן, הבאים בחשבון בשביל ארץ-ישראל. זהו המצב.

אבל אנחנו עוד לא התגברנו על הקושי להביא אותם לארץ-ישראל, כי בין טהרן וארץ-ישראל יש ארץ אחת הנקראת עיראק המסרבת לתת ויזות מעבר, כי ממשלת נורי סעיד, אשר היא נאמנה לאנגליה ושבגלל זה היא כה בלתי פופולרית בעיראק והיא חיה על הר געש,[15] איננה רוצה שנוסף לכל אבני הבליסטראות שאפשר ליידות בה, שיזרקו בה גם את האבן הזאת ויאמרו שגם לעלייה היהודית לארץ-ישראל הם סייעו על ידי מתן ויזות טרנזיט. ועוד לא ברור אם ואיך נתגבר על הקושי הזה. יכול להיות שבשביל ילדים יהיה יוצא מן הכלל. קשה לשער שזה יהיה בשביל מבוגרים. אינני יודע. יכול להיות שיעלה להתגבר על הקושי הזה ולהביא אותם באוויר. זה יהיה, אגב, זול יותר מאשר בדרך מעבר אחרת. אינני יודע אם נתגבר על הקושי על ידי זה שנשיג מאנגליה אפשרות שנעביר אותם באוניות מהמפרץ הפרסי מסביב לחצי אי ערב, או דרך טורקיה, ששמה הדרכים משובשות מאוד. אין דרכי מעבר נוחות מפרס לטורקיה. דרך המלך היא מטהרן לבגדאד. אבל יש לדעת, שאנחנו יכולים להימצא במצר בנקודה זו. אבל שאלת השאלות היא יציאה מרוסיה הסובייטית. אני אינני רוצה להכניס אתכם בסבכי הבעיה הזאת. אבל יש לנו כאן עניין עם שני גורמים:

הגורם הפולני

והגורם הסובייטי,

והסברה המכרעת היא, לעת עתה, שהקושי העיקרי הוא לגבי השלטון הסובייטי. ויש כאן עניין שאנחנו רגילים לו בעמנו, שיש חשבונות בינלאומיים שונים וסבכים בינלאומיים בין השלטון הסובייטי ובין מדינת פולין, זאת שהייתה וזאת שתהיה, והיהודים נופלים כקורבן.

לפי גרסה אחת, והיא הגרסה המכרעת בידנו לעת עתה, השלטון הסובייטי רואה את יהודי פולין כאזרחי רוסיה והוא מתיר את הנדר רק לפולנים ממש ולא לבני המיעוטים: האוקראינים, הביילורוסים והיהודים, וזהו חלק מהמדיניות של השלטון הסובייטי שמגמתו היא דה-פולניזציה של פולין המזרחית. אבל ייתכן, שלו הפולנים היו דואגים יותר ליהודים, היו יכולים להתגבר על הקושי הזה. כנראה שהשורש העיקרי נעוץ בעמדתו של השלטון הסובייטי. ומתנהלים בירורים בלונדון, בוושינגטון ואולי גם במרכזים אחרים. אם יעלה הדבר הזה, אז ייפתח פתח לעלייה יותר גדולה בימי המלחמה, אולי לעלייה גדולה באמת. אם נניח שנוכל להעלות 10,000 נפש, זה כבר דבר גדול. אבל אולי גם 50,000-20,000. אין לדעת.

אבל בעיית מצבו הנפשי והגופני של החומר הזה היא חמורה מאוד, חמורה בתכלית. האנשים נמצאים לאחר תקופה ממושכת של חיי רעב למחצה ורעב לגמרי, לאחר תקופה ממושכת של חיי ״פַּרְיה״ [מנודים], בכלל, של יצורים מהעולם התחתון, של מתפרנסים בפירורים ברחוב, מנדבות, גם מגניבות, של אנשים אשר אבד להם כל יקר וקדוש, קודם כל מפני שלרבים מהם אבד כל היקר, אבדו בני משפחותיהם. אלה הם אנשים מרי נפש ומאוכזבים בתכלית, כך שאנחנו מקווים שאוויר ארץ-ישראל לא רק מַחכים, כי אם גם מרפא והוא יחזיר אותם לאיתנותם גם הנפשית, הגופנית והרוחנית. אנחנו אומרים לגבי האנשים האלה שהם ייכנסו מייד לשורות היצרנים. מי יודע אם יוכלו? אף על פי כן, יש גם תופעות מרהיבות מאוד של אנשים, אשר ידעו להחזיק מעמד בתוך ים הסבל הזה והתנאים הבלתי אנושיים שרק בימי המלחמה יכולים להיות כאלה. ועל כל פנים, אין זה מְרַפה ולו גם לרגע קט את ידנו למאמצים למען האנשים האלה.

אני רוצה מיתר העניינים להסתפק רק בשאלות הנוגעות ל״ארגון״. נשאלתי ביחס לתפקידו של ״הארגון״ לקראת הימים הבאים. אני מניח שזוהי הנחה קבועה אצלנו, שאנחנו רואים ב״ארגון״ לא רק את כוח ההגנה על ביטחון היישוב, על חייו ועל רכושו, אם כי, אולי, לא למותר להדגיש את הנקודה הזאת ולא למותר להעיר שלא ייתכן בשום פנים ואופן, שמשהו יסיח את דעתנו ואת המאמצים שלנו מן המטרה הראשונית הזאת: להחזיק את ״הארגון״ תמיד במצב הכן, במצב של מקסימום יעילות וכושר למלא את התפקיד הראשוני הזה.

אבל באותה תקופה שבה אנחנו נמצאים, אנחנו איננו יכולים להסתפק בדבר הזה בלבד. אנחנו איננו יודעים כיצד יפלו דברים וכיצד הם יתפתחו. אין אנו, בכלל, להוטים אחרי שימוש בכוח. ו״הארגון״ קיים על מנת שלא יהיה צורך להשתמש בו במובן זה. אבל איננו יודעים לאיזה מצבים אנחנו עלולים להיכנס. ואנחנו צריכים להביא בחשבון מצבים שבהם ניזָקק לדבר הזה כדי לעמוד על נפשנו, ולעמוד על נפשנו במובן הרחב של המילה - זאת אומרת לעמוד על נפש מפעלנו, על נפש תקוותנו.

ודבר אחד ברור: שבמידה שיהיה צורך להגן לא רק על חיים ורכוש, אלא להגן על התקווה - התפקיד הזה יוטל על ״הארגון״. היישוב היהודי והתנועה הציונית לא יצרו לעצמם שתי מסגרות שונות של כוח -

מסגרת אחת לשמירת הביטחון

ומסגרת אחרת [פלמ״ח] לאיזה תפקידים מיוחדים,

כי הדברים קשורים קשר אורגני.

הם קשורים קשר אורגני מצד שאיפתנו,

הם קשורים קשר אורגני מצד השתלשלות המאורעות החיצוניים.

ואותו הגוף היישובי הרחב המגויס, שצריך להיות מאומן ומצויד, צריך לעמוד הכן למילוי כל התפקידים אשר יוטלו עליו על-ידי הסמכות הלאומית.

ולקראת סוף המלחמה אנחנו צריכים להביא בחשבון מצבים מסובכים ומורכבים מאוד. אינני יכול להיכנס בניתוח יותר מפורט של הדברים. הדברים ממילא לוטים בערפל גדול. איננו יודעים איך ימצא סוף המלחמה את העולם. יכול סוף המלחמה, גם במקרה של ניצחון הדמוקרטיות, להיות מלווה בלֵאות גדולה מהמלחמה הזאת, בריאקציות שונות.

זה יכול למצוא את האימפריה הבריטית חלשה מאוד,

זה יכול למצוא את אמריקה חוזרת לאיזולציוניזם.

הדבר כשלעצמו יכול להוליד יצרים חדשים, לעורר כוחות צוררים שונים כאן בסביבה, להרים ראש ולהפוך את עמידתנו כאן למלחמת התגוננות לא רק על חיים ורכוש, אלא למלחמה מדינית חמורה מאוד. וכמו בכל מלחמה, יש תכסיסי התקפה שהם הגנה ויש הגנה שמביאה התקפה. וגם כאן יכול להיות כך.

יכול להיות גם מצב הפוך: לא לֵאות, אלא כוח רב, נכונות לפתרונות גדולים. והדבר הזה יביא לידי היאבקות מדינית גדולה. הכרחי שבהיאבקות הזאת יובא בחשבון הכוח הממשי שלנו בכל גילוייו: המשקי, הטריטוריאלי והצבאי. וכדי שזה יובא בחשבון - זה מוכרח להיות, מוכרח להיות קיים, מוכרח להיות נכון לפעולה.

יכול להיות גם מצב יותר מסוכסך: שתהיה אותה לֵאות, אותה חולשה ואותה הסתלקות מתוכניות גדולות, אבל דווקא בארץ-ישראל יספיק [לבריטניה] הכוח להחזיק מעמד ויהיו חיפושי דרכים חדשים להתפייס עם הצד שכנגד על חשבוננו. ואנחנו ניתָבע לגילוי של כוח כדי למנוע בעד התפייסות כזאת. גם זה אפשרי.

באחת, ״הארגון״ הוא חלק בלתי-נפרד ממערכת הכוחות המדיניים שלנו במערכה. גם תפקידו הביטחוני מעמיד אותו במערכת הכוחות המדיניים שלנו. באשר ברור מה היה מעמדנו המדיני אילו לא גילינו את הכוח שגילינו, ושאנחנו יכולים לגלות, בזמן של התקפה על חיים ורכוש. אבל תפקידו בתור אחד מהכוחות המדיניים שלנו רחב מזה.

הדבר הזה, בין הרבה דברים אחרים, מחייב שתיים:

מחייב אחדות היישוב, בעניין זה על כל פנים, אחדות מקסימלית של היישוב,

ומחייב סמכות לאומית מרכזית.

ואני רואה ביטוי לשני ערכים אלה בשני דברים, שנקבעו הלכה למעשה במשך התקופה האחרונה:

מצד אחד קיומו של ״ועד הביטחון היישובי״. אומנם הוא ועד לא קטן, מסורבל למדי, אבל הוא ועד פעיל, הוא ועד המתאסף בקביעות, כמעט שבוע שבוע, למרות גודלו, וחבריו - שאין זאת אומנותם להיות חברי ״ועד הביטחון״, אלא הם עסקנים או אנשים המטופלים בעסקיהם, בענייניהם ואנשי מוסדות ואנשי נקודות יישוביות ואנשי עסק העומדים בראש העניינים - נִפנים לדבר הזה. אני רוצה לציין, שתמיד עניין של ״ועד הביטחון״ דוחה אצלם כל עניין אחר, והישיבות תמיד מתנהלות במעמד של רוב גדול של החברים ולעתים קרובות של כל החברים, וב״ועד״ מתבררות שאלות של מדיניות הביטחון שלנו.[16] מתבררות השאלות כמו

להחזיק או לא להחזיק בפלמ״ח ולאיזה תפקיד לכוון אותו,

להכריז על ״מגבית ההתגייסות״ ובאיזה מידה להכריז עליה ולמה להקדיש את כספיה,

איך לקבוע את התקציב הרגיל של ״הארגון״,

מה להגביר בתקופה זאת או אחרת.

זה מתברר בוועד הזה, וזה נותן אפשרות של משענת יישובית רחבה ל״ארגון״ ולפעולתו. זה יוצר נושא לאחריות היישוב בעד ״הארגון״ ואחדות היישוב בפעולה זו.

הדבר השני, שנקבע במשך תקופה כבר יותר ממושכת, הוא סמכותה של הסוכנות היהודית - באופן יותר צר, של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית - לגבי ״הארגון״. המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית זה האורגן העומד בקשר מתמיד עם המוסד העליון של ״הארגון״ באמצעות רמ״א [ראש מטה ארצי], והוא הצינור, או יותר נכון המכשיר, לנתינת הוראות, לפיקוח מתמיד ששום דבר מכריע לא ייעשה אלא על דעת המוסד הלאומי המרכזי.

והצירוף של שני הדברים האלה יחד הכרחי ל״ארגון״ ולפעולתו הרחבה לעתיד. להלכה תיתכֵנה כאן התנגשויות ויהיה צורך בהכרעה. למעשה, אני רוצה לציין, כי במשך כל תקופת קיומו של ״ועד הביטחון״, אם כי מובטחת לסוכנות היהודית, לפי הקונסטיטוציה, ההכרעה בכל השאלות של מדיניות רבתי של ״הארגון״, ואין צורך לומר לשאלות המדיניות הנוגעות ל״ארגון״, לא היה צורך לסוכנות היהודית להשתמש בזכות הזאת של הכרעה ושל וטו.

אבל לפעולה מוצלחת במסגרת ארגונית זאת הכרחיים שני דברים:

הכרחי רצון מצד הנושא המרכזי לשיתוף כל חוגי היישוב בידיעת העניינים ובאחריות,

והכרחית נכונות של כל חוגי היישוב לקבל עליהם את דין המרות של המוסד הלאומי המרכזי הפועל לא רק בשם היישוב, אלא בשם העם כולו, והמכוון את הוועד. על כל פנים, חובתו לכוון את מעשיו לפי צורכי העתיד של העם כולו.

 

הערות:

[1] המקור בארכיון תולדות ההגנה (את״ה).

[2] לגבי הערכת מספר היהודים באירופה אחרי המלחמה ר' לעיל מסמך 3 הע' 4.

[3] ידיעות ראשונות על ההשמדה השיטתית (ר׳ פורת, עמ' 67-59).

[4] הכוונה, כנראה, ל״שומר הצעיר״, שדגל בכינון א״י כמדינה דו-לאומית.

[5] על פריטט ר' לעיל מסמך 101 הע' 13.

[6] כאשר גר ביקש מנשיא הסנהדרין הלל הזקן ללמדו את כל התורה על רגל אחת, אמר לו: ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זוהי כל התורה כולה ואידך [והשאר] פירושה הוא, זיל גמור [לך למד]״.

[7] רעיון הקמת פדרציה של ארצות המזה״ת הועלה לראשונה ע״י שר החוץ הבריטי אידן בנאום שנשא בלונדון ב-29.5.1941 (ר׳ מאבק א-1, עמ' 40, מסמך 3, הע' 16).

[8] הגורמים הלאומנים הפולנים טענו, שהמיעוט היהודי בפולין (10%) גדול מדי ויש לצמצמו ע״י הגירה רבתי, למשל למדגסקר (ר׳ מאבק א-1, עמ' 19, מסמך 1, הע' 14).

[9] עוני עבד-אל-האדי. מזכיר הוועד הערבי העליון.

[10] מדובר בשיחת מ״ש עם עוני עבד-אל-האדי ב-1937 (ר׳ יומ״מ ה׳, עמ' 91).

[11] ברית מכס. התאגדות לגביית מכס של פרוסיה ומדינות גרמניות נוספות ב-1833.

[13] הכוונה, כנראה, להצעה לגייס לצבא הבריטי עולים בלתי לגליים הנמצאים בא״י ולהקנות להם מעמד חוקי ואזרחות ארץ-ישראלית.

[14] ר' על כך לעיל מסמך 101 הע' 5.

[15] לאחר המרד האנטי-בריטי בהנהגת רשיד עלי אל-כילאני באפריל 1941 (ר׳ מאבק א-1,מסמך 3, עמ' 46).

[16] על הוועד ר' מסמך 4 הע' 3.

 

העתקת קישור