190

דברי משה שרתוק במסיבת עיתונאים, לונדון[1]

17.12.1942

(אנגלית)

הישגי הגיוס

 משה שרתוק: בצאתי את ארץ-ישראל היה היישוב היהודי נתון ברגשות מעורבים.

מצד אחד הורגשה הקלה רבה משחלפה הסכנה של צבא רומל - ניצחונות גנרל מונטגומרי עוררו התלהבות עצומה.

מצד אחר, מורגשת חרדה עמוקה נוכח זוועות אירופה הנאצית.

אף שהחזית מתרחקת יותר ויותר מארץ-ישראל, הגיוס לצבא הבריטי נמשך. בדרך כלל, הגיעה ההתנדבות לצבא לשיאיה דווקא בתקופות של סכנה גוברת. כך אפוא לאחר הנסיגה החמורה של הצבא הבריטי בחזית לוב, עלה מספר המתגייסים - גברים ונשים - מ-550 במאי ל-900 ביוני ול-1,900 ביולי. אולם הניצחונות לא החלישו את ההתנדבות לשירות הצבאי.

קודם כל, התארכות קווי תחבורה של הצבא מצריכים כוח אדם נוסף בדחיפות.

שנית, קיים רצון עז להשתתף במתקפה, מה גם שהסכנה למזרח התיכון לא חלפה לחלוטין.

כאשר יצאתי למסעי ללונדון לפני שבועיים, הגיע מספר המתגייסים היהודים לצבא הוד מלכותו ל-19,000, והוא יגיע בוודאי ל-20,000 לפני תום השנה. מספר האנשים העוסקים בהגנת הארץ פנימה, כולם בפיקוד צבאי - עולה על 7,000, ובנוסף משרתים כ-1,000 יהודים ארץ-ישראלים בצבאות שונים של בעלות הברית. מספר המגויסים מגיע אפוא ל-28,000.

את החיילים המשרתים בצבא הוד מלכותו אפשר למצוא בכל השירותים. אזכיר תחילה את הנשים: 2,000 משרתות בא.ט.ס. ומהוות 98% מכלל המתגייסות הארץ-ישראליות. הן מהוות גם רוב ניכר מכלל המתגייסות במזרח התיכון.

מבין הגברים התגייסו 1,600 לחיל האוויר המלכותי וכמה מאות לצי המלכותי, שהחל לגייס ארץ-ישראלים רק בזמן האחרון. כל השאר משרתים בצבא ביחידות רגלים, תותחנים, הנדסה, הובלה, חיל חימוש, קשר, רפואה ועוד.

הגיוס לצבא ולא.ט.ס. מתאפיין בהקמת יחידות יהודיות טהורות, אם גם לא בשם מפורש. יש היום כארבעים יחידות כאלה במזרח התיכון, רובן בגודל פלוגה, ומספרן גדל והולך. כל דרגות הפיקוד פתוחות לפני הארץ-ישראליים וכתריסר פלוגות כבר נתונות בפיקוד יהודי. יש היום למעלה ממאתיים קצינים יהודים ובתוכם עשרים קצינות בא.ט.ס. הפקודות ביחידות היהודיות מנוסחות באנגלית, אבל שפת היומיום בהן עברית. הפקודות וההודעות השונות מודפסות בשתי השפות.

התביעה היהודית להקמת כוח לוחם יהודי לאומי לא נענתה, ואף על פי כן ארץ-ישראל היא הארץ היחידה שבה ניתן ליהודים לשרת יחד כיהודים ולשאת באחריות צבאית יחד כיהודים. העיקרון שמכוחו הוקמו יחידות יהודיות טהורות לא נקבע רק מתוך היענות לרגשותיהם של החיילים היהודים. התברר כי הוא מגביר את יעילות השירות הצבאי.

באחרונה הוסכם, בתגובה לתביעות נחרצות, לצרף את יחידות הרגלים שבמקורן נועדו להגנת ארץ-ישראל, לגדודים. אולם אכזבה רבה נגרמה עקב ההחלטה להועיד גדודים אלה לתפקידים משניים ולא לאַמנם ולציידם במטרה לעשותם יחידות לוחמות של ממש. המאמצים לבטל סייג זה נמשכים.

היחידות הטכניות, הכוללות את מרבית המתגייסים היהודים, לא ישבו בחיבוק ידיים. פלוגות החפרים השתתפו במערכות יוון וכרתים, שם נפלו בשבי 1,400 מהם. לאור תביעותינו פורקו יחידות החפרים ששרדו ואנשיהן הועברו ליחידות רגלים וליחידות טכניות. היום משרתות עשר פלוגות יהודיות בחיל ההנדסה ובחיל ההובלה של הארמיה השמינית. יחידות ההובלה הללו מסיעות חיילים לקווי החזית ומספקות מים לצבא המתקדם. הן הצטיינו בתפקידיהן פעמים רבות וסבלו אבידות. מספר יהודים ארץ-ישראלים נפלו בקרבות כחיילי קומנדו. אחרים נהרגו כמתנדבים למשימות מסוכנות במיוחד במהלך כיבוש סוריה.

יהודי ארץ-ישראל עושים ככל יכולתם כדי להלום בהיטלר הן למען עמם והן למען האנושות החופשית. למרבה המרירות, הם לוחמים כאלמונים ויחידותיהם פזורות, אולם התביעה לריכוזן ככוח יהודי לוחם אינה פוסקת.

מאמץ המלחמה היהודי אינו מתבצע בתחום הצבאי בלבד. עבודה אדירה מתנהלת גם בחקלאות ובתעשייה כדי לספק את צורכי הצבא והאוכלוסייה. ההזמנות הצבאיות הסתכמו ב-4 מיליון ליש״ט ויגיעו ל-10 מיליון ב-1942. מעבדות האוניברסיטה העברית, מכון דניאל זיו המנוהל בידי ד"ר וייצמן, סדנאות טכניון חיפה, וכן גם מעבדת המדען הנודע פרופ׳ גולדברג,[2] שפעל ארבעים שנה במפעל ״צייס״ בגרמניה, מעלים תרומה חשובה ביותר לכוחות בריטניה ובעלות הברית.

משאבי כוח האדם, השקעות ההון, והידע המדעי המאפשרים את מאמץ המלחמה הזה, שחשיבות מיוחדת נודעת לו בגלל מגבלות התעבורה בים התיכון, כולם פרי עליית היהודים לארץ-ישראל והתפתחות היישוב היהודי מכוח העלייה. אילו 170,000 היהודים, שבאו לארץ-ישראל בשנים 1933-1939 מארצות שעכשיו הן נשלטות בידי הנאצים, נשארו באותן ארצות במקום לחיות בארץ-ישראל חיים של כבוד ולסייע במאמץ המלחמה של בנות הברית, כי אז כולם כבר היו מתים, או עדיין חיים על סף מוות כל עוד הם רתומים לשירות מכונת המלחמה הנאצית.

בנוסף ל-28,000 גברים ונשים העומדים ישירות לרשות השלטונות הצבאיים, עוסקים 15,000 פועלי תעשייה ישירות במילוי הזמנות צבאיות ועוד כ-15,000 מועסקים במחנות צבא ובבתי מלאכה צבאיים. 5,000 אחרים מועסקים בתחבורה הצבאית, ובסך הכל מדובר בלמעלה מ-60,000 איש המספקים את צורכי הצבא.

60,000 איש גברים ונשים אחרים הם עובדי תעשייה, חקלאות ותעבורה, המספקים את צורכי האוכלוסייה האזרחית.

ועדיין אין זה הכל. הארץ ומכונת המלחמה של בעלות הברית משוועות לעוד ועוד כוח אדם. בצאתי את ארץ-ישראל התמקדו שם השלטונות הצבאיים בתוכניות להגדלת כוח האדם ולייעול ניצולו לצרכים חיוניים. טכנאים ובעלי מלאכה יהודים נקראו לשירותים שונים בסוריה, עיראק, איראן, מצרים, אביסיניה ואריתריאה. הזמנות למוצרי התעשייה הארץ-הישראלית מגיעות ממדינות קרובות ורחוקות. התנובה החקלאית בארץ-ישראל מופחתת בשל מחסור בכוח אדם. לעומת זאת, יש ארצות שיהודים עדיין יכולים לצאת מהן, ואילו מחר אפשר שכבר לא יהיו בחיים.

שיקולים הומניים, שיקולים של הצלת חיים יהודים, ושיקולים חיוניים של המלחמה מתלכדים יחד לכורח להציל כל יהודי שאפשר מאירופה ולהביאו לארץ-ישראל, ובכך לחזק את המבצר הדמוקרטי שהיישוב היהודי בארץ-ישראל מקיים עכשיו.[3]

הערות: