264. אל: ישראל גלילי, תל-אביב - 27/10/1946
שם הספר  ירחים בעמק איילון
שם הפרק  264. אל: ישראל גלילי, תל-אביב - 27/10/1946

264

אל: ישראל גלילי, [1] תל-אביב

27/10/1946

יקירי ואהובי ניצן,

 

חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך. מכתבך הראשון לא נענה אלא במחציתו הראשונה.[2] רחש לבי דבר טוב להריץ אליך איגרת כדבעי, אך משהתחלתי להפוך בסוגיות שנגעת בהן נוכחתי לדעת כי הדברים יארכו ויכבדו – ונרתעתי. כמה פעמים חזרתי לעניין במחשבתי ולא עצרתי כוח. ובינתיים המתח, עם כל מעלותיו ומורדותיו לא הרפה ממני ויום רדף יום ושבוע שבוע, והייתי מגיב והולך על כל תהפוכות המצב קמעונית ולא נפנה לפרשיות סיטוניות - עד הלום.

עתה אנו ספק על סף שערי היציאה, ספק ערב היאזרות מחודשת לשלב נוסף וממושך של מעצר. אם נחרוג, רצוני שנתקע איש לרעהו כף שניפָגש ונאריך שיח. אם לא - אולי תצלח עלי הרוח ואכתוב.

ובינתיים שני עניינים. כתבת לי בעניין הקיפוח.[3] אף התגובה על כך נתאחרה אך סוף סוף כתבתי לאיש גבע[4] והטלתי עליו לעיין בבעיה ולהציע פתרון חיובי. הוא ודאי ימתין עכשיו לצאתי, בהנחה הרווחת כי אין זה אלא עניין של ימים מספר. אעפ״י שידעתי זאת מראש, בכל זאת כתבתי כדי לחייב את עצמי לטפל בדבר בצאתי, גם כדי להוסיף לתביעה משקל-מה מתוך היותה מושמעת מעבר לגדר. זאת ראשית.

והשנית - הוּראיתי כאן איגרת של הגואל אל הכלואים.[5] איגרת זו מחייבת שיחה, בירור, דיון, החלטות, מסקנות, הסדר, מפנה - עולם ומלואו! ושוב איני יכול שלא להניח כי תינתן האפשרות לפתוח בכל אלה בע״פ בימים הקרובים ממש, שאם לא כן הרי אהיה אנוס לכתוב, ואף קיבולת זו מבהילתני. אם לא תהיה ברירה, אתאזר גם לזה, אך מוטב לי עכ״פ לכלוא מילַי לימים מספר עד שיתברר איך ייפול דבר. אלא חוששני בינתיים להמשכו של סגנון מסוים של הסבר והייתי רוצה להציב לו סכר עד עת מצוא.

ייתכן כי תמימות היא מצדי ברצותי לעצור בעד זרם מים אדירים שפרץ זה מכבר והציף כבר שטח עצום והוא שוטף והולך. אך אודה, רק פה התחלתי קורא הסברים מסוג זה, ונתקלתי בדברים שזיעזעוני, וכוונתי בעיקר ובראש וראשונה לאופן הדיבור של אחראי כפותח,[6] בפני כפופיו, על העומדים ממעל לו ברום המעלה, שמיָדם סמכותו וזכותו להורות לכפופיו.

התפלצתי. בקש ממנו את האיגרת וקרא - כשלעצמה היא כתובה מאוד כהלכה, מתוך הבנה רבה של שכל וחדירה עמוקה לנפש וכל רמתה תעודה חשובה לאיכות המופלאה של החומר האנושי שממנו קורצו טובי אחַי הצעירים - אך כשתגיע למילה ״זחילה״[7] תבין לרעי לא רק מבעד לתיל אלא מעבר לתלי תלים של עלונים וכרוזי בחירות; ועדיין אני מקווה ומאמין כי תסכים בתוך תוכי לבך, כי דעתו האישית של הגואל כאיש פלג [מפלגת אחה״ע] על קו מסוים שנקטו דרי מעלה בשלב מסוים לחוד - והחירות שהוא נוטל לעצמו לפסוק הלכה בהולה כזו, או בכלל לפסוק הלכה, להערכת דרי מעלה במלוא הסמכות שניתנה לו מהם באוזני היוצאים בעקבותיו - ת״ק פרסה לחוד.

 

בכל לב,

אחיעד

הערות:


[1] המכתב נמצא באי״ט, תיקי ישראל גלילי, חט' 15, מכל 169, תיק 1, מס' 9,

[2] ר' מס' 138.

[3] מכתב גלילי לא אותר. עניינו, כנראה, בעיית הסיוע למשפחות חברי הפלמ״ח, שנטען כי קופחו לעומת משפחות החיילים ששירתו בצבא הבריטי.

[4] יוסף גוריון, מנהל המחלקה ליישוב חיילים משוחררים בסוה״י. מכתב מ״ש אליו לא אותר.

[5] מדובר באיגרת ששלח יגאל אלון לחברי הפלמ״ח העצורים בלטרון. האיגרת לא שרדה, אך חלקים ממנה הובאו בעלון הפלמ״ח 47/46, אוקטובר-נובמבר 1946, תחת הכותרת ״איגרת לחברים״, שם נאמר כי הדברים לקוחים ממכתב שנשלח ״לחברינו העצורים״:

האשמה בהפסקת המאבק בחוסר התגובה על חיפושי הנשק ופירוק המעפילים, אינה מוטלת על הציבור אלא על אלה שבאותה שעה בה מתקיף אותנו השלטון - ממשיכים בשתדלנות ואינם מסבירים לציבור וללוחמיו את סיבת הוויתור [על המאבק המזוין] והחלפת המלחמה בעד הערכים שחונכנו עליהם בשתדלנות פוליטית. דרוש ההמשך במאבק כדי להוכיח שאין אנו משלימים עם משטר חיסול זה וכדי להוכיח שלא נשברנו מעוצמת המכה ב-29 ביוני ולאחריו. המאבק דרוש גם כדי להזהיר ולמנוע ניסיונות של הכרעות חמורות נוספות נגדנו [---]. דרישתנו להמשיך במאבק באה אפוא לא רק כדי להציל את אשר כבשנו בעזרתו עד היום, אלא גם כדי לשרת את הפעולה המדינית בעתיד המאיים. להמשך המאבק הזה מוכנה חטיבתנו.

לימים הוסיף יגאל אלון בנושא זה:

בעצם השעה שבה הגיעה רוח המלחמה בעם לשיאה, נפלה משום מה רוחה של הנהגתנו המדינית [---]. גל התמרמרות נישא במחנות הפלמ״ח. הלוחמים לא השלימו עם ההפוגה. לא השלימו כי לא הבינו לתכליתה. אדרבא, ההנהגה הוסיפה לשאת דברה ברוח של מלחמת תנופה. התנהגות מוזרה זו של ההנהגה הוסיפה נופך משלה לחוסר ההבנה שהשתרר בין ההנהגה והלוחמים [---]. דומה היה כי הפעם לקתה ההנהגה בעודף רגש אחריות הגובל בחוסר אחריות (ספר הפלמ״ח א', עמ' 573-572).

מ״ש נדרש לטענותיו אלה של יגאל אלון במכתבו אליו מהמחצית השנייה של מרס 1947. מכתב זה הובא תחת הכותרת ״יש מרחק בין חוכמה לתבונה״ בחוברת ״מפנה״, יולי 2001, שההדיר פנחס עופר, וכן בשוחר שלום, עמ' 65-64.

[6] פותח - יגאל אלון נגזר מכינויו ״יפתח״.

[7] נראה, שבאיגרתו המקורית נזקק יגאל אלון למונח ״זחילה״ וכי זו הומרה בעלון הפלמ״ח הנ״ל ל״שתדלנות״. במאמרו ״הצעה ותשובה״, שפורסם בעיתון ״לאחדות העבודה״ 15/10/1946, גינה יצחק שדה (בחתימת י' נודד) את ההנהגה הציונית על שהפסיקה את המאבק המזוין בבריטים וניהלה שיחות עמם גם כאשר הוזהרה כי ״כל ההליכה לשָם זחילה היא״.

 
העתקת קישור