264
אל:
ישראל גלילי, [1] תל-אביב
27/10/1946
יקירי ואהובי ניצן,
חטאתי,
עוויתי, פשעתי לפניך. מכתבך הראשון לא נענה אלא במחציתו הראשונה.[2] רחש לבי דבר
טוב להריץ אליך איגרת כדבעי, אך משהתחלתי להפוך בסוגיות שנגעת בהן נוכחתי לדעת כי
הדברים יארכו ויכבדו – ונרתעתי. כמה פעמים חזרתי לעניין במחשבתי ולא עצרתי כוח.
ובינתיים המתח, עם כל מעלותיו ומורדותיו לא הרפה ממני ויום רדף יום ושבוע שבוע,
והייתי מגיב והולך על כל תהפוכות המצב קמעונית ולא נפנה לפרשיות סיטוניות - עד
הלום.
עתה אנו
ספק על סף שערי היציאה, ספק ערב היאזרות מחודשת לשלב נוסף וממושך של מעצר. אם
נחרוג, רצוני שנתקע איש לרעהו כף שניפָגש ונאריך שיח. אם לא - אולי תצלח עלי הרוח
ואכתוב.
ובינתיים
שני עניינים. כתבת לי בעניין הקיפוח.[3] אף התגובה
על כך נתאחרה אך סוף סוף כתבתי לאיש גבע[4] והטלתי עליו
לעיין בבעיה ולהציע פתרון חיובי. הוא ודאי ימתין עכשיו לצאתי, בהנחה הרווחת כי אין
זה אלא עניין של ימים מספר. אעפ״י שידעתי זאת מראש, בכל זאת כתבתי כדי לחייב את
עצמי לטפל בדבר בצאתי, גם כדי להוסיף לתביעה משקל-מה מתוך היותה מושמעת מעבר לגדר.
זאת ראשית.
והשנית
- הוּראיתי כאן איגרת של הגואל אל
הכלואים.[5] איגרת זו
מחייבת שיחה, בירור, דיון, החלטות, מסקנות, הסדר, מפנה - עולם ומלואו! ושוב איני
יכול שלא להניח כי תינתן האפשרות לפתוח בכל אלה בע״פ בימים הקרובים ממש, שאם לא כן
הרי אהיה אנוס לכתוב, ואף קיבולת זו מבהילתני. אם לא תהיה ברירה, אתאזר גם לזה, אך
מוטב לי עכ״פ לכלוא מילַי לימים מספר עד שיתברר איך ייפול דבר. אלא חוששני בינתיים
להמשכו של סגנון מסוים של הסבר והייתי רוצה להציב לו סכר עד עת מצוא.
ייתכן כי
תמימות היא מצדי ברצותי לעצור בעד זרם מים אדירים שפרץ זה מכבר והציף כבר שטח עצום
והוא שוטף והולך. אך אודה, רק פה התחלתי קורא הסברים מסוג זה, ונתקלתי בדברים
שזיעזעוני, וכוונתי בעיקר ובראש וראשונה לאופן הדיבור של אחראי כפותח,[6] בפני כפופיו,
על העומדים ממעל לו ברום המעלה, שמיָדם סמכותו וזכותו להורות לכפופיו.
התפלצתי.
בקש ממנו את האיגרת וקרא - כשלעצמה היא כתובה מאוד כהלכה, מתוך הבנה רבה של שכל
וחדירה עמוקה לנפש וכל רמתה תעודה חשובה לאיכות המופלאה של החומר האנושי שממנו
קורצו טובי אחַי הצעירים - אך כשתגיע למילה ״זחילה״[7] תבין לרעי
לא רק מבעד לתיל אלא מעבר לתלי תלים של עלונים וכרוזי בחירות; ועדיין אני מקווה
ומאמין כי תסכים בתוך תוכי לבך, כי דעתו האישית של הגואל כאיש פלג [מפלגת אחה״ע]
על קו מסוים שנקטו דרי מעלה בשלב מסוים לחוד - והחירות שהוא נוטל לעצמו לפסוק הלכה
בהולה כזו, או בכלל לפסוק הלכה, להערכת דרי מעלה במלוא הסמכות שניתנה לו מהם
באוזני היוצאים בעקבותיו - ת״ק פרסה לחוד.
בכל לב,
אחיעד