213
אל: ברל
לוקר, ירושלים
24/9/1946 בערב
בר-לבב יקירי,
השעה
הדחוקה והדחוסה לא הספיקה להבעת כל רחשי לבנו להופעתך פתע בתוכנו [ביום זה]. הן
בקבלנו פניך והן בהיפרדנו מעליך נחנקו והובלעו דברים שהיו צריכים להביע את
התרגשותנו העמוקה מכל מעמד הפגישה ואת חרדתנו לגורל שליחותך.
רק אחרי
נסיעתך עיַינו בתמצית דבריך אמש במינהלת [הסוה״י בי-ם]. יש שם חצי-פסוק שממנו אפשר
להסיק, כי אם תעמוד בפני הברירה בין ויתור על שחרורנו לבין הסתלקות האלוף [ח״ו][1] - תבחר
בראשונה. את דבריך בשיחת היום הבינונו אחרת. אנו מאחלים לך ולכולנו שלא נעמוד כלל
בפני אותה ברירה מרה, וחזקה עליך שתעקור הרים להעביר ברירה כזו מן העולם, אך אם חס
וחלילה יעמוד בן עוזר באיומו היינו רוצים להיות בטוחים כי גם אז לא תזוז מן העמדה
שקבעת היום, כי בלי שחרור וחופש מינוי הנציגים - אין כניסה למו״מ. קיבלנו את הנוסח
החיובי שהצעתָ[2] בהבנה ברורה שזו כוונתו.
רצוני
להביע באוזניך הרהור נוגה, שאנו רחוקים מאוד מקבלת תוכניתנו ע״י השלטון. גם אילו
נטו לקבלה עקרונית, היו בוודאי מקצצים במידה כזו בממדיה שאנו היינו רואים הכרח
לחזור ולדחותה. אבל חוששני שגם להסכמה עקרונית אין הם מוכנים. יש לי רושם ברור, כי
חוות דעת מומחיהם הצבאיים שוללת את התוכנית וכיום הם הקובעים.[3]
עמדת
העיתונות, החשובה כשלעצמה, אינה מעידה על עמדת הממשלה ואינה מעצבת אותה. העיתונות
רואה עצמה חייבת להמריץ את הממשלה לפתרון סופי; ממילא אי אפשר לה בלי הצעה חיובית
ומתוך אובדן עצות היא נאחזת בחלוקה. לאורך ימים עשויים הדברים להשפיע, אך לגבי
העתיד הקרוב אין בזה אות ומופת. משום כך אני מלא צער ודיכאון שקבענו במסמך רשמי את
ההסתפקות ב״חלק הוגן״ של א״י כַשאיפה הציונית.[4] מי ייתן
ואתבדה, אך חוששני שנשלם מחיר יקר בעד קביעה זו, בפנים ובחוץ.
עם כל זה אני מחייב בלב ונפש את כניסתנו למו״מ - אם רק יותן לנו
להיכנס, היינו לסוכנות היהודית כמות שהיא, לפי המַתכונת שקבע לה העם היהודי ולא
לפי הקיצוצים והחבלות שמַטילה בה מה״מ - לא משום שאני
מצפה לישועות ממנו אלא מפני שאנו זקוקים לפירוק המתיחות,
לחידוש הקשר ולהזדמנות חדשה של פעילות מדינית אשר אם נחמיצנה - יסבול
ענייננו.
במקרה הטוב ביותר תהיה ועידה זו [וש״ע] אך שלב במאבק - אפשר נשיג בו הקלה פורתא
ואפשר לא נשיג - ואחריו יימשכו הנפתולים ששאיפתנו צריכה להיות להיכנס לתוכם
מחוזקים יותר ולא הרוסים.
כניסת
הסוכנות למו״מ כשאחדים מחבריה במאסר ואחדים, החופשים במקרה,[5] פסולים
למו״מ - היא הרס מעמד הסוכנות במו ידינו, חיסול אופייה כנציגות עם החופשית להביע
את רצונו - מעשה התאבדות ותו לא. זה מבחינה עקרונית - ולא מוסרית אלא מדינית! אין
כאן שאלה של הזדהות אישית של חברים חופשים עם חברים עצורים, עם כל אופיו הנעלה של
הרגש הזה. יש כאן שאלה של שמירת הפיקדון היקר שהופקד בידינו ע״י תנועת השחרור של
העם היהודי - עצמאותה וחירותה של התנועה הזאת והופעתה העצמאית והחופשית כלפי חוץ.
אבל גם
מבחינה מעשית יש לפסול לחלוטין את הניסיון להקדים כניסה למו״מ לדרישת השחרור,
בהנחה שהוא לא יאחר לבוא.[6] שום הבטחה
מפורשת לא ניתנה על כך. נאמר: ״ניפגש, נתחיל - נדון גם בזה״. ההיגיון הפשוט ביותר
אומר, שאז הם יציגו תנאים וידרשו מחיר. מניין שנוכל לשלם את המחיר? מניין שלא נישָבר
לחלוטין אם ננסה לשלמו?
אני בטוח
שאילו מלכתחילה נקטנו קו ברור ומוחלט בעניין השחרור כקודם לכל מו״מ - היה המצב
כיום אחר. אם ננקוט קו זה גם עכשיו - עתיד המצב להשתנות גם בשעה מאוחרת זו. החברים
ממריצים אותי לכתוב אישית לבן-עוזר, אך אין לי כוח נפשי לכך ומסופקני אם אועיל, כי
ידעתי שאין לבו אלי. קח-נא איתך את מכתבַי וקרא מתוכם מה שיועיל. והיה שלום וחזק.[7]
