214. אל: זאב שרף, ירושלים - 26/9/1946
שם הספר  ירחים בעמק איילון
שם הפרק  214. אל: זאב שרף, ירושלים - 26/9/1946
כותרת משנה  א' תשרי תש״ז

214

אל: זאב שרף,[1] ירושלים

א' תשרי תש״ז, 26/9/1946

 

אין זה בחשבון של מכתב - פסקתי כאן שלא נשדור מחר, שלא להכביד על הסידור המיוחד, והודעתי לַכּל שאין לכתוב, אלא אם יהיה דבר-מה דחוף ביותר, יישלח שדר קצר. כיוון שכך, איני רוצה להיות יוצא מהכלל, אבל היות ואני כותב - איני רואה כל טעם לא להראותך את כתבי, לכן אני שולח באמצעותך.

 

וזאת לדתן:

א) לבר-לבב אני שודר[2] מחשש שמא יפליג מחר-מחרתים. יש להסביר לו היטב-היטב תורת ההקבלה בינינו לבין חברי הוועד הערבי העליון. השלט גורס הקבלה בינינו, העצירים, לבין המוצנף, ואילו גמליאל אצלם מחוץ לכל חשבון של השוואה, שכן ״לא נמצאו הוכחות לקשריו עם האויב״.[3]

אצל בל יש קודם כל להוקיע את אבסורד ההשוואה הזאת, כי אם הרקע הוא ההתנהגות במלחמה אזי וד״ל.

שנית, יש להעתיק את ההשוואה לבסיס אחר לגמרי - מאורעות 1939-1936 [המרד הערבי] ומאורעות 1946-1945 [המאבק היהודי בבריטים]. בר-לבב עצמו עשה זאת במקצת כשדיבר על הבאת גולי סיישל לוועידת [4],39 אבל לא קבע את כל הדגֵשים. ובכן, אחרי רצח א.[נדריוס] בנצרת יצא חרם על הוועד [הערבי] העליון (was outlawed), על חבריו נגזרו מאסר וגלות, אחדים באמת נאסרו והוגלו, אחדים ברחו.[5] כשהוחלט על מו״מ הביאו אל בל אנשים שהוכחה אחריותם לרצח בריטים (לא רק באותה התנקשות, אלא by implication בכל הרציחות והתקפות הדמים שקדמו). אשר אלינו, הרי גם אליבא דספר הלבן שלהם לא רק שלא נגואַלנו בדם בריטי אלא עמדנו בפרץ נגד שפיכתו.[6] הרי שאם יש מקום להקבלה, אין גמליאל, הרופא[7] והבנקאי[8] מקבילים לבעל האמונה, לפידות ובר-לבב, בעוד שהמוצנף הוא בן זוגי, אלא ששלושת הנ״ל חמורים אפילו ממני ומצפוֹני ואילו המוצנף מחוץ לכל השוואה ואין לו בכלל אח במקרא המדיניות הא״יית. הרי שיש כאן קל וחומר! מר ומֵביש לערוך את כל המַשְוָויוֹת האלו, אך ארגומנט הוא ארגומנט. עכ״פ בכיוון זה יש להדריך העיתונות.

ב) לפזית. יחיאל מלא צער על שיבוש שחל באחד משדריו.[9] הוא כתב, בערך:

״הנציגות תנאי מכריע, אך אין להטיל על המו״מ עומס נוסף של תנאי מראש״.

ההדגשה של ״נוסף״ היא שלי. הכוונה הייתה: שחרור וכו׳ הוא תנאי מראש, אך אין להוסיף עוד משהו בתור תנאי מראש. לעומת זה פזית הבין כי לדעת יחיאל אין להציג את עניין השחרור כתנאי מראש וכך מסר במזכירות ובמינהלת,[10] ככתוב (בשדרַי אני קבעתי כי כולנו בעד שחרור כתנאי מראש). ובכן יש לטרוח ולתקן, בשני המקומות, כי ציפור כזו פורשת כנף לרחוק ולקרוב.

ג) לךָ. אם יָקרה הבריאות, אנא דאג-נא שלא ידובר ע״י דוברנו כלפי העיתונות והרדיו על חברי ההנהלה העצורים, אלא יפורש תמיד חברי ההנהלה ויו״ר הועה״ל. הירידה לחיים בנקודה זו נוראה מהכיל!

 

*

בהברחה:[11] מעולם לא שמעתי אל תפילה ורינה עברית-חדישה וחזנית-אמנותית כמו ברה״ש זה, במחנה. אבל זוהי קבלנות![12]

א.

הערות:


[1] הנמען לא צוין אך המכתב, ובו מסרים לבל ולג״מ, יועד לז״ש והועבר אליו באמצעות שליח שביקר בראש השנה בלטרון (ר׳ מס׳ 215 אחרי סעיף 9).

[2] מס׳ 220.

[3] על ניסיון ההקבלה בין ב״ג ומ״ש לבין המופתי, ר׳ מס׳ 204 הע׳ 3. עם התכנסות וש״ע ביקשו הבריטים לשתף בה את ג׳מאל אל חוסייני, ממלא מקום נשיא הוועד הערבי העליון המחודש.

[4] עם הוצאת הוועד הערבי העליון אל מחוץ לחוק בספטמבר 1937, הוגלו כמה מחבריו לאיי סיישל ולרודזיה. כאשר התכנסה ועידת סנט ג׳יימס ב-1939 שחררום הבריטים מהמעצר והתירו להם להשתתף בה (ר׳ מכתב גולדמן אל הול 20/9/1946, תעודות א', עמ׳ 606).

[5] רצח לואיס אנדריוס, המושל בפועל של מחוז הגליל, בספטמבר 1937 הניע את הבריטים להעצים את פעולותיהם נגד הטרור הערבי ומארגניו (ר׳ פורת ב', עמ׳ 280-278).

[6] בסה״ל 1939 נאמר על מאורעות 1939-1936:

״יש לגנות ללא הסתייגות את השיטות שנקטו טרוריסטים ערביים הן נגד אחיהם הערבים והן נגד יהודים״ (ר׳ יוסף/השלטון עמ׳ 293)

אך אין בו גינוי להתקפות גרילה ערביות על הצבא הבריטי ומתקניו ועל מבנים של השלטון והמשטרה (ר׳ פורת ב׳, עמ׳ 285).

[7] ״הרופא״ - ד"ר חוסיין אל-ח׳אלדי, חבר הוועד הערבי העליון ומ-1934 ראש עיריית י-ם. באוקטובר 1937 פוטר מראשות העירייה והוגלה לסיישל. בסוף 1938 שוחרר והשתתף בוועידת סנט ג׳יימס. מ-1946 חבר הוועד הערבי העליון המחודש.

[8] ״הבנקאי״ - אחמד חילמי, ממייסדי מפלגת ״איסתיקלאל״. נחשב לכלכלן התנועה הלאומית הערבית בא״י. חבר הוועד הערבי העליון וגזברו. הקים את ״בנק האומה הערבית״ ואת ״קופת האומה הערבית״ ועמד בראשם. באוקטובר 1937 הוגלה לסיישל. אחרי מל״ע-2 הותר שובו לא״י. מ-1946 חבר הוועד הערבי העליון המחודש.

[9] מכתב רמז לא אותר.

[10] בישיבות מזכירות מפא״י והנה״ס.

[11] ״בהברחה״, מלשון בריח, כלומר בנעילה, בסיום המכתב.

[12] ר׳ מכתב מ״ש למשפחתו:

״אכן תפילת הבוקר של רה״ש זוהי קבלנות לא קלה - קרוב לחמש שעות״ (שרת/מאסר, עמ׳ 304).

 

העתקת קישור