[1] ר׳ שרת/מאסר, עמ׳ 305-304.

[2] מדובר במפה מפורטת של תוכנית הקנטוניזציה/פדרליזציה (תמ״נ) שהגיעה לידי זלמן ליף (ר׳ מס׳ 162 הע׳ 13) והועברה ללטרון. פרטים נוספים על תוכנית זו, שגם הם באו מידי ליף, הועברו אל מ״ש במכתב ז״ש 17/9/1946, ובהם ידיעה על צאת המזכיר הראשי שוֹ ללונדון

״כשבאמתחתו 21 מפות שונות להצעות שונות [---] אך ברור הוא כי אין [בהן] כוונה לשלֹמה [חלוקה] אלא שרוב הצעות פידור יש בהן אפשרות הליכה אל שלֹמה באם וכאשר ירצו״.

נוסף על כך, בתוכנית של 18 היחידות האדמיניסטרטיביות חלה התפתחות, לפיה תרוכזנה 3 יחידות עבריות, 4 יחידות מעורבות ויחידות ערביות שניתן לצרפן לעבר הירדן, ואילו הגליל המרכזי, שאליו מתחברת עכו ״נראה שהוא שמור לחילופים ולצירוף אל הלבנון״.

[3] לדברי ליף (במכתב ז״ש 4/9/1946), עסקו בחיבור התוכנית הנ״ל פול א׳ וילסון, עוזר המחקר האנגלי לוא״א ורוברט ג׳רדין, שכינויו ״גזר״ (ר׳ מס׳ 208 סעיף 6).

[4] היישובים החדשים שיוקמו בנגב. ב-30/9/1946 השיב ז״ש:

״אשר לנקדים - בשבוע הבא כמספר השבטים – לתימן. כל המשתכנים כבר בבסיסים. העומסים במלאכה וכו׳ יעברו אט אט בימים הקרובים. ביום ב׳ [6/10/1946] יהיה האות. החששות מרובים כי ישנה עירות מהצד שכנגד - השלט״.

[5] בעקבות תפיסת הספינה ״פלמ״ח״ ב-22/9/1946 וגירוש מעפיליה לקפריסין, הוחלט לחבל באוניית הגירוש ״אושן ויגור״ במטען חומר נפץ, שהוטמן מתחת לפני המים במעגן הנפט שבנמל חיפה, ונועד להפעלה ב-29/9/1946 בעת שתעגון שם לתדלוק. ניסיון החבלה נכשל. ז״ש כתב 24/9/1946 כי בא אליו שפר ומסר כי קיבל הודעה מישראל גלילי

״שהכינו קבלת פנים [חבלה] לכלי הר בטן [אוניית הצי הבריטי] לכשישוב [מהעברת מעפילים לקפריסין]. קבלת הפנים של עינבר [חולית חבלה של הפלי״ם] [---] את קבלת הפנים אין להחזיר. אילתי [שפר] הופתע ואינו יודע מי החליט. דתן סבור כי החליטו ליש והגיס [אשכול ואביגור]. מסר לפזית ותו לא. גם אם ייקח זמן, קבלת הפנים במקומה״.

שאלות מ״ש התייחסו לידיעה הנ״ל ותשובה להן ניתנה ב-30/9/1946:

״ההחלטה על ה״ב עדיין סתומה, לאמור סתום אופן קבלת ההחלטה, הגיס לא ידע [---] ישנה אפשרות, רחוקה מאוד, של [אבידות ב]נפש. אין דרך של תזהורת״.

ב-2/10/1946 כתב ז״ש בעניין זה:

״הגיס ממשיך לברר. הוא שוכנע שניצן לא ידע. דתן אינו משוכנע״.

את ההחלטה קיבל, ככל הנראה, מפקד הפלמ״ח יגאל אלון, שאמר לחבלני הפלי״ם, בהקשר דומה:

״בצעו, אני לוקח עלי את האחריות״ ואף כתב: ״ההנחה הייתה כי הפיקוד העליון ישכיל לאשר פעולה זאת״ (ר׳ זוהר, עמ׳ 139, 143).

על כישלון ניסיון החבלה נמסר בהודעה רשמית של הממשלה מ-29/9/1946 כי באותו יום ערכו כוחות המשטרה, בשיתוף עם אנשי הצי המלכותי, חיפוש במעגן הנפט בנמל חיפה ואמודאי שצלל מתחת למזח הנפט גילה כבל חשמלי שחובר לתרמיל חומרי נפץ וניטרל אותו, וכן כי בעקבות הגילוי הזה נאסרו חמישה יהודים העובדים בנמל (ר' העיתונות העברית 30/9/1946).

[6] מס׳ 190.

[7] המייער - יוסף וייץ, ראש מחלקת הקרקעות והייעור של קק״ל. מכתבו לא אותר. ב-15/9/1946 רשם ביומנו:

״זה ימים אחדים מונח בתיקי הסכם שנעשה בין המלך עבדאללה ובין ערבי מירושלים בדבר מסירת זיכיון לפיתוח אדמתו בע׳וּר אל-כּיבְּד בשטח 60,000 דונם. אותו ערבי חזר והתקשר עם יהודי מירושלים על העברת הזיכיון לחברה יהודית ובו נאמר, כי מלבד 60,000 הדונם נוספו עוד 40,000 דונם והזיכיון ל-66 שנים. היום קראתיו. ההסכמים שטחיים מאוד ומוזר ובלתי מהימן, שדווקא בזמן הזה, כשכל העולם הערבי נלחם בנו, יקום המלך החדש ויעשה מעשה של מסירת זיכיון בעבר הירדן המזרחי. [---] איני נותן אמון בהצעה, וגם הפיתוח שם מוטל בספק, אבל ייתכן שמבחינה מדינית יש ערך לחדירתנו אל עבר-הירדן, דווקא כשמדובר על חלוקה וכל כיכר הירדן עלולה להישמט מאיתנו״.

ב-19/9/1946 רשם:

״עניין ע׳ור אל-כּיבְּד נמסר היום אחה״צ על ידי לג׳ מאירסון וקפלן וגם הם השתוממו, שבשעה זו יעסוק המלך עבדאללה עם יהודים. סוכם שניכנס בבירור ובמו״מ ונמשכם חודש ימים ויותר עד גמר ועידת לונדון [וש״ע]״ (ר׳ וייץ ג׳, עמ׳ 116-115).

כעבור זמן רשם יוסף וייץ ביומנו בעניין זה:

״16/3/1947. הבוקר שוחחתי עם ששון בשאלת עיור אל-כּיבְּד לפני לכתו עם עזרא [דנין] להתראות עם המלך [עבדאללה] [---] ב-17/3/1947. עזרא חזר אמש מעבר לנהר, והבוקר סיפר כי בעניין ע'ור אל-כּיבְּד אמר המלך דברים ברורים - כי הנ״ל עורבא פרח [---] מתברר שהמתווכים פשוט שיקרו״ (שם, עמי 149).

[8] אדמות ע'ור אל-כּיבְּד הקיפו כ-70,000 דונם בעבר הירדן, כ-50 ק״מ מצפון לים המלח בסביבות גשר דאמיה. הן היו חלק מאדמות ה״ג'יפְטְליק״, נכסי הכתר העותמאני, שהבריטים נתנו לאמיר עבדאללה כמתנה פומבית שהוא רשאי להשתמש בה אך אינו רשאי למוכרה. עבדאללה, שאוצרו היה ריק והוא נזקק להשקעות לפיתוח ארצו, החל לגשש בספטמבר 1932 אחר אפשרויות להחכרת אדמות אלה למשקיעים יהודים. בנובמבר 1932 נפתח מו״מ בנושא זה עם נציגי הסוה״י, שהבהירו כי על החכירה להינתן ל-99 שנה ולאפשר התיישבות יהודים בשטח. בינואר 1933 נחתם הסכם בין נציגי עבדאללה ונציגי הסוה״י ולפיו ניתנה לסוה״י תמורת 500 לא״י אופציה לשישה חודשים לחכירת אדמות ע'ור אל-כּיבְּד לשלוש תקופות של 33 שנה, כל אחת תמורת 2,000 לא״י לשנה. אופציה זו חודשה פעמים אחדות. בתחילת 1935 נחתם הסכם אופציה חדש, שנשאר בתוקף עד 1939 ותמורתו שילמה הממ״ד אלפי לא״י. העיכובים במימוש האופציות ושינויים בתנאיהן נבעו מאי-יכולתם של היהודים לגייס את הכספים הדרושים לרכישת קרקעות בעבר הירדן, בשל הסערה שקמה סביב העניין בציבור הערבי בא״י ובשל העמדה העוינת של ממשלת המנדט להתיישבות יהודית בעבר הירדן (ר׳ שפירא, עמ׳ 345-295).

[9] הכוונה, כנראה, ל׳׳חוק הבעלות על נכסי דלא ניידי וחכירתם בידי זרים, 1933”, שנחקק על ידי ממשלת המנדט ובו נאמר כי,

״אסור ללא-עבר-ירדנים לקנות, לקבל בשיעבוד או לרכוש באיזה אופן שהוא נכסי דלא ניידי בעבר-הירדן. כן אסור לקחתם בחכירה בתקופה של יותר משלוש שנים, במישרין או בעקיפין, כלומר על ידי חידוש חוזה החכירה בלי קבלת רישיון לכך מאת הממשלה. כל החוקים העומדים בסתירה לחוק זה בטלים ומבוטלים״ (ר׳ ששון, עמ׳ 36).

[10] משה עיראון שאל אם למסור לאנגלים במצרים מידע על כוונות ארגוני הפורשים לפעול נגדם שם.

[11] ר׳ מס׳ 67 סעיף 17.

[12] עיתון ערבי, ככל הנראה ״פלסטין״, שאותו נהגו לשלוח למ״ש.

[13] העיתון ״מידל איסט מייל״ במצרים.

[14] ״הארץ״ 29/9/1946 דיווח, שהעיתון ״פלסטין״ הודיע כי

״סבורים כי 6 אוניות מעפילים נמצאות בדרכן אל חופי הארץ. אומרים שאחת מהן כבר נכנסה לשטח המים הטריטוריאליים של הארץ. משום כך הוטל העוצר [ב-26/9/1946] על שטח החוף מגבולות לבנון עד חוף תל-אביב״.

ז״ש השיב ב-30/9/1946:

״צר להודיע כי כל השמועות בעניין ב. י. אינן נכונות. פרט לת״ר של שקמון [600 מעפילי הספינה ״פלמ״ח״ שהובאה לחיפה], לא הגיעו ואין בדרך. כל הדברים עורבא פרח״.

[15] לדב ולבטי, בנו ורעייתו של ראובן שילוח.