212
אל: זאב
שרף, ירושלים
24/9/1946
להדו שלומות,
השיחה עם
אורחנו[1] הייתה טובה. נוכחתי בחולשת העמידה מלכתחילה בעניין ההתרה, שבמקצת
חייב בה אבירן בהתירו הרצועה.[2] לפי הרצאת
האורח בע״פ, הריהו עומד על ההתרה כתנאי בל יעבור למעשה, אם כי אינו מנסח כך במו״מ.
הודעתי שאני מוכן לקבל נוסחו החיובי (אם לא ברור - הוא עצמו יסביר) ובלבד שיהא
ברור בפנים שבלי התרה אין הולכים ויהי מה. מכיוון שטכסיסית חזרנו והצענו כלפי חוץ
מסירת ייפוי כוח למינהלת [הסוה״י] לפסוק עם הודעה שניתנו לה הוראות ואילו כלפי
פנים קביעת האיסור - הצעתי שנוסחו של האורח ישמש במסירת התוצאות לשלט אצל בל.
בכ״ז,
למען הדיוק, אמסור נוסח האורח כפי שנאמר כאן ובאה עליו הסכמתנו כדלעיל:
״אנו מוכנים עכשיו למו״מ; אנו רואים צורך חיוני בשיתוף העצירים
ואבירן; מייד לאחר שתסודר השתתפותם הרינו הולכים [לוש״ע]״. והוסיף: ״פירושו שאם לא
יוסדר - אין הולכים״,
אלא מוטב
בעיניו ניסוח חיובי משלילי ואי שימוש במונח הקשה ״תנאי״.
רק לאחר
שנסע האורח נפנינו לקריאת הדואר ואז התברר היסוסו, בשורה האחרונה, נוכח איום פטר
[התפטרות] של בן-עוזר.[3] היסוס זה לא
הובע בשיחתנו, אם כי דובר על הפטר, על סכנותיו ועל המאמצים למניעתו.
נוכחתי,
והאורח עצמו הודה, כי פתקַי היו להועיל, שכן בשיחה עם אלון [קנינגהם] השתמש כבר
באחת הנעיצות שהִצעתי: כלום הייתם אתם הולכים למו״מ עם שלט אחר אילו אותו שלט תפס
והחזיק חברי שלַטכם?[4] לא אכחד כי
פירושו היה שנוכחתי שוב בעליל כמה יכולתי להוסיף וכמה למנוע אצל בל בשעה זו.
עיקר
הדגשתו של האורח בהנמקתו המקורית משלו בעניין תנאי ההתרה - לפי הדו״ח שמסר על
שיחותיו - היה בנקודת המוּסר (אני רואה עצמי כיושב באילון, כולנו ערבים זה בזה
וכו'). כל זה יפה מאוד, אך לדידי הדגש העיקרי בצד המדיני: מוסד שאתם נוהגים בו כך
לא יבוא איתכם במו״מ; בידכם להחליט הרבה, אך לא מי הם נציגי העם היהודי וכיו״ב.
מישהו -
איני זוכר אם רציני שָם או אלון פה - באמת העיר: נראה שזוהי בעיקר שאלת sentiment והאורח נענה בְהֵן.
אני מניח שהעלונים ירעישו
עולמות בדבר ״הקבורה בים״.[5]
מי ימלא מקומו של אחימן
בעלותו לצופים?[6]
ועתה שנה טובה לך ולהֶניה
וליאיר ולנער החמוד שבת״א, ולחיצת יד חזקה-חזקה על העמידה האיתנה והצלולה.
בכל לב.
א.
הקיבל האורח כאן שדרי על
אבויריב?[7] מה תגובתו if any?
מה תאמר לשִפלות נחום
הוילנאי בעלונו?[8]
