[1] ז״ש השיב ב-25/9/1946:

״רצוני לומר שאף כי אני שמח על כל שורה המגיעה אלי לא תהיה שמץ של טענה באם לא תכתוב בימים שאין בהם עניינים. אני את שלי אעשה״.

[2] ז״ש כתב ב-23/9/1946:

״כידוע נמצא דתן בימים אלה בדעה אחת עם פזית והסכים להנחותיו ביחס לטכסיס, אם כי חולק עליו בהנחה יסודית של הליכה לעגל [וש״ע]״.

במכתב קודם ב-22/9/1946 כתב:

״דתן חולק על ישן בעניין דרך פזית בשבוע האחרון. נדמה כי פזית מגלה תחושה מעמיקה ונכונה ולולא ׳נוקשות׳ פזית ודחיית ההחלטה היו כבר נתונים עתה הלכה למעשה בתוך העגל והעגל בלי התרה היה לעובדה״.

[3] בפגישתם עם בווין ב-20/9/1946 הגישו נציגי מדינות ערב בוש״ע תזכיר ובו הצעות הנגד שלהם לתמ״ג שהציעו הבריטים כבסיס לשיחות הוועידה (על הצעות הנגד ר׳ מס׳ 202). ועדת משנה ערבית-בריטית מיוחדת הוקמה לבירור ההצעות הללו. בראש הצוות הבריטי הוצב סר נורמן ברוק. על ישיבת ועדת המשנה נכתב ב״סנדיי טיימס״ ב-22/9/1946:

״הצעות הנגד הערביות שנדונו אתמול במשך שעתיים [---] שלא בנוכחות בווין והוֹל לא יערבו לחיך היהודים, אבל קבלת הצעות אלה כבסיס לדיונים פותחת פתח לעיון בהצעות שמנהיגי היהודים עומדים להגיש לוועידה בקרוב״ (״דבר״ 23/9/1946).

כעבור יום הודיעה סוכנות ״רויטר״, שוועדת המשנה ״הגיעה לשלב מניח את הדעת שיאפשר להגיש לוועידה דוח על התוכנית הערבית״.

[4] הרולד בילי, יועץ בווין לענייני א״י והמזה״ת במשרד החוץ הבריטי, מהתומכים העקביים והבולטים בהמשך מדיניות הסה״ל 1939.

[5] ר׳ מס׳ 89. מ״ש הביע שם חשש פן הצורה שבה נוסחה בפריס השלילה לגבי תמ״ג, תיתן בידי האנגלים תואנה לסגת גם מתוכנית זו ולרחוץ שוב בניקיון כפיהם (ר׳ גם מס׳ 81).

[6] נציגי מדינות ערב לוש״ע לא הסתפקו בשלילת תמ״ג, אלא העלו תוכנית משלהם שעיקריה:

״הקמת ממשלה זמנית בעלת רוב ערבי; הקפאת הייצוג היהודי ברשות המחוקקת והרשויות המבצעות והעמדתו על שליש; המשך ההגבלות הקיימות בהעברות קרקע והתניית המשך העלייה היהודית בהחלטת רוב הצירים הערבים שבמועצה המחוקקת״ (ניב ה׳, עמ׳ 21).

על הצהרת עזאם פחה בלונדון ב-20/9/1946 ר׳ מס׳ 202 הע׳ 3-2.

[7] ז״ש השיב ב-25/9/1946:

״עם בר-לבב לא הגעתי לידי שיחה פרטית ואקווה שאצליח היום״, אך הוסיף: ״מעולם לא הכזיב אותי כבהופעותיו הפעם [בביקורו בא״י] אף כי אף פעם לא הייתי מחסידיו, [---] תמיד סברתי כי יש בו יותר עומק וגם יותר גאווה. העומק בוודאי שלא אבד אלא לא היה. הגאווה ייתכן שאבדה בגולה האחרונה [בלונדון] [---], הגלות בנפשו. אשר להסברת דבריו, היא מסוג ה׳אינפורמציה׳ שנתקבלה במשך שנים במפלגה ושבאה במקום ניתוח. חוששני כי אינו מבין כלל נגד מה הוא עומד. עם אומלל שכאלה נציגיו!״.

[8] ז״ש כתב ב-23/9/1946 על בן-אהרון, ששהה אז בלונדון, כי ״מנוי וגמור [עמו] כי ילך מע״ל. חבל״.

ב-16/9/1946 כתב בן-אהרון לרעייתו (מס׳ 204 הע׳ 6):

״הערב יתברר באופן מוחלט אם אטוס מחר לארה״ב או לאו. אם אקבל את המקום [במטוס] הערב אצא מבלי לחכות לתשובה מן הארץ״.

[9] מס׳ 190.

[10] עם מידע חדש ומעודכן.

[11] ר׳ מס׳ 199, סעיף 11.

[12] אברהם לוצקי, מאנשי האגף הערבי בממ״ד.

[13] ד"ר צבי וייצמן (דוריאל). עלה לא״י 1933 והשתלב בעסקי ביח״ר לגפרורים ״נור״ של משפחתו בעכו ובביירות. במסגרת עבודתו בלבנון נופק לו דרכון לבנוני. קשר קשרים עם אנשי צמרת לבנונים ובאמצעותו קיימה ממ״ד מגעים עמם (ר׳ ארליך, עמ׳ 502).

[14] יצחק וייצמן, בעל ביהח״ר לגפרורים ״נור״ בעכו.