[1] מס׳ 200; 203.

[2] שחרור המנהיגים העצורים וחופש מלא לסוה״י לבחור את נציגיה.

[3] בתגובה לתביעת גולדמן, לוקר ווייז לחופש מינוי נציגי הסוה״י לוש״ע, שהציגו בשיחתם עמו ועם הול ב-17/8/1946, אמר בווין כי לא יוכל להסכים לכך שכן ערביי א״י יתבעו גם הם זכות דומה לעצמם ויבקשו להעמיד בראש משלחתם את המופתי אמין אל-חוסייני (״המוצנף״), והוסיף: ״מה״מ לא תשב עם המופתי״ (תעודות א', עמ׳ 536). ב׳ לוקר השיב כי אין זו הקבלה הוגנת:

״כיצד ניתן להשוות את המופתי לבן-גוריון שביחד עם שרתוק עשה כל מאמץ אפשרי לסייע לבריטניה במאמץ המלחמה״ (ר׳ מס׳ 81 סעיף 6; אביזוהר/לקראת, עמ׳ 142).

עניין זה צף ועלה בגיליון ״סנדיי טיימס״, שם נאמר כי

״אין להניח שהממשלה תוותר ללחץ בדבר השתתפות המנהיגים היהודים העצורים, ובייחוד מר מ׳ שרתוק, יותר משוויתרה בעניין המופתי״ (מברק ר׳ וולטש, ״הארץ״ 23/9/1946).

בתגובה לכך גינה דובר הסוה״י את ״העמדת מ׳ שרתוק בדרגה אחת עם המופתי״ (״הארץ״ 24/9/1946).

[4] ב-18/9/1946 חזר הול והבהיר לנציגי הסוה״י בלונדון שנפגשו עמו כי מה״מ תסרב לנהל מו״מ עם המנהיגים העצורים, או אלה המיועדים להיעצר (ר׳ מכתב ח״ו אל הול 19/9/1946, תעודות א', עמ׳ 605). ז״ש כתב ב-23/9/1946:

״איש לא חשב להעלים ידיעה כדוגמת הודעת האולם בדבר אי-התרה, אלא שהשיחה הייתה סמוך מאוד לכנס המצומצם והיות ונמסרה מייד בכנס ונרשמה, לא חזרו עליה״.

[5] ר׳ מס׳ 200 הע׳ 3.

[6] על מכתב זה ר׳ מס׳ 183 הע׳ 18. נראה כי מרים בן-אהרון מסרה את המכתב לז״ש בשל תוכנו המדיני, וכך הגיע לידי מ״ש.

[7] מכתב זה לבן-אהרון לא אותר. המכתב לפזית ר׳ מס׳ 203.

[8] שם, הע׳ 7.

[9] במכתב אל רעייתו 21/9/1946 כתב מ״ש: ״הנה נמצא איש רדיקלי אך נבון, והוא בעצה אחת אתי בשאלה היסודית של עמדתנו למו״מ: אבויריב״ (שרת/מאסר, עמ׳ 291).

[10] מברק שילוח אל ז״ש 17/9/1946, שם נאמר כי מוסכם על כולם, בפריס ובלונדון, שאם הסוה״י תשתתף בוש״ע ״כל העצורים מוכרחים להיכלל במשלחת״ (תעודות א', עמ׳ 604).