[1] האיגרת לוועידה המתמדת של ועידת מפא״י (מס׳ 145).

[2] מס׳ 196.

[3] מס׳ 170.

[4] הכוונה להתנגדותה הנחרצת של ג״מ להשתתפות בוש׳׳ע ולדבקותה בטיעון שב׳׳ג נתן הסכמתו להשתתפות, שכן גולדמן וחבריו, שניהלו שיחות עם בווין, העמידוהו בפני עובדה מוגמרת. על כך כתבה אל מ׳׳ש ב-23/9/1946:

״גם כאשר באה הידיעה על הסכמת ב״ג [---] הבינותי באיזה מסיבות באה ההסכמה. לא יכולתי לראות בזה עידוד להנחה שחל שינוי לגופו של העניין בייחוד אחר שלמדתי את הלך רוחו בלוט [בכנס פריס] ובשיחות הרבות שהיו לנו [שם] בהן אמר לי [כי] לא ייתן ידו לשום משבר בפנים [אך] אם ייעשה דבר בניגוד להחלטה יהיה פסיבי. [---] אני משוכנעת שעזרתי ע״י עמדתי במרכז [מפא״י] להציל את המפלגה מביזיון, ואולי גם את עצם העניין״ (ר׳ תעודות א', עמ׳ 618-617).

ר׳ גם מכתב מ״ש לצ״ש:

״פזית, כנראה, חסרת כל גמישות. במקום להקל במשבר הזה היא הכבידה לאין שיעור. עשתה הכל לגיבוש עמדתה השלילית של המפלגה, ועכשיו מחנק ללא מוצא״ (שרת/מאסר, עמ׳ 284).

[5] תשובת ז״ש 22/9/1946:

״אין מקום לחשד של יחיאל ביחס לפזית. מאבירן לא הגיע אות מאז נתפרסם דבר פגישת זהבי-רציני לפני שבוע״.

נראה כי ז״ש גילה לגולדה את החשד של רמז והדבר עורר את כעסה. ב-23/9/1946 כתב ז״ש שפזית

״טוען כי כל שנות שיתופו עם יחיאל לא עלה כזאת ביניהם והנה איך [הוא] יכול לחשוב א) שמספיקה פנייה כלשהי של אבירן כדי לקבוע לו את דרכו. ב) אילו הייתה פנייה כזו כיצד היה מעלים אותה מעיני חבריו. מעולם לא נהג כך".

גם במכתבה אל מ״ש (לעיל בהע׳ 4) עמדה על עניין זה:

״כתבתי לאבי-טייס ואני אומרת גם לך - אין בידי שום דבר נוסף. בכלל הכרחי שאתם תדעו [כי] כל מה שבא לידי בא גם לידכם״.

[6] ב-20/9/1946 השיב ז״ש: ״כתריאל הולך היום אל בל״ וב-23/9/1946 הוסיף: ״כתריאל (ע׳) יצא אתמול, יגיע רק מחר ואף ייתכן שיתעכב עם לוט״.

[7] המברק לא אותר. נראה שמדובר במברק שנשלח בשם מ״ש.

[8] ב-19/9/1946 התייחס ז״ש להחלטת ״ועדת x״ על התגובה לחידוש פעולות הטרור של ארגוני ״הפורשים״ ועל הדרכים הראויות לסיכולן. גם אם במעשיהם עתה ראתה ה״הגנה״ ״שלב נוסף בדרך הטירוף המסוכנת המוליכה לתהום האבדון״, היא הבהירה שהפעם, שלא כבימי ״הסזון הגדול״ ב-1945, ״לא יעשה הארגון את רצונו של השלטון לפתוח מלחמת דמים בין יהודים ליהודים״ (ר׳ סת״ה ג-2, עמ׳ 909-908). בנסיבות אלו התבקשו דרכי פעולה מוגבלים ומתונים יותר. ב-12/9/1946 כתב כתריאל כץ בעניין זה:

״אצלנו קיימת החלטה מאתמול להפריע [ל״פורשים״] אם נוכל לסכל, אבל לא למסור לידי בן-גיל. ממחסה אצלנו יהנה רק חולה [פצוע]. הבריאים יגורשו ממושבותינו אם יבואו (כדי להסתתר]״.

ז״ש סבר שהחלטת ״ועדת x״ ״אין בה ממש ואינה מונעת כלום", וכן כי הצעותיה ״טובות להחלטות פומביות ולדיבורים באסיפות. ערך מעשי אין [להן] והנזק ודאי״. בסיכומו של דבר סבר ז״ש כי מוטב ״לנהוג מנהג הודעה ישירה לשלטון בכל מקרה שידעו״ על פעולת טרור צפויה. על השיטה שהונהגה כתב יחזקאל סהר, ששימש מקשר בין הסוה״י ופיקוד הצבא והמשטרה הבריטים:

״משרבו התקפות האצ״ל על השלטון נתקבלה החלטה במוסדות הלאומיים למנוע את פעולתם והוטל על מטה ה׳הגנה׳ למנוע אותן. כאשר לש״י נודע על פעולה צפויה הוא היה מודיע לי, אני הייתי מזהיר את הקולונל נורמן [ראש המודיעין הצבאי] על פעולה מתוכננת ומפקדת ה״הגנה״ הייתה מזהירה את האצ״ל כי ייזהרו, שכן הבריטים יודעים עליה״ (סהר, עמ׳ 84).

[9] בין ההצעות לסיכול פעולות "הפורשים" מנה ז"ש גם את זו של אנשי "השומר הצעיר" וראשיהם יעקב חזן ומאיר יערי: "להודיע על קירות: הנה עומדים לעשות וכו'".

[10] ר׳ מס׳ 172 הע׳ 3.

[11] המצע של מפא״י לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הכ״ב. לעניין זה חזר אשל ב-25/9/1946:

״משפחת פיזל פונה להררי בבקשה להמציא מצע לבחירות לכנסת [לקונגרס]. דרשו גם.חוברת להסברת המצע ופירוטו״.

[12] מתכוון, ככל הנראה, למכתב שיצחק גרינבוים כתב לחברי מפלגתו ״הציונים הכלליים״. אפשר ששם עורר את שאלת ״מינוי מ״מ לאוצר״.

[13] ב-15/9/1946 כתב ז״ש למ״ש:

״ליש ביקש את יחיאל ואת אילן לקבוע מ״מ בעל צר הפתח לאחוזה. בבקשה לא לקבוע אותו [את ליש]. תשובה דרושה מייד״.

הכוונה, כנראה, ל״אוצר מפעלי ים״, החברה הציבורית בעלת נמל ת״א. ב-19/9/1946 חזר ז״ש לעניין זה:

״ליש מחכה לתשובת יחיאל וחבריו בדבר המינוי לאוצר. העניין דחוף״ (ר׳ ״הארץ״ 23/10/1946).

[14] קרוב לוודאי השל פרומקין, מראשי המשק ההסתדרותי ופעיל במוסדות כלכליים ישוביים.

[15] החתן מגושן - משה עיראון, נציג האגף הערבי של ממ״ד במצרים (ר׳ מס׳ 135 הע׳ 2). ב-19/9/1946 שלח דוח באנגלית על שיחת ששון עם קלייטון, בה נטל חלק (אצ״מ S 25/10016).

[16] הכוונה לפטריארך אנטואן ערידה, ראש הכנסייה המרונית בלבנון בשנים 1955-1932 ותאופיק עוואד, נכבד מרוני לבנוני, שהיה איש קשר בין ערידה לסוה״י. ב-30/5/1945 נחתם בין הסוה״י לבין המרונים בלבנון הסכם ידידות שלא פורסם, עליו חתמו ח״ו וערידה (ר׳ קרייה נאמנה, עמ׳ 216). הד להסכם זה ניכר בתזכיר שהגישה העדה המרונית לוא״א ובהכרזת ערידה כי

״אין תקומה גם לנוצרים במזה״ת, אלא אם כן תיווסד מדינה יהודית חזקה [בא״י], שהיא עניין חיוני לכל המיעוטים הנתונים למרות המוסלמים ובייחוד לנוצרים שבלבנון״ (ר׳ ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית ב׳, עמ׳ 417-416).

[17] במכתב ז׳ ליף אל מ״ש 17/9/1946, ובו פרטים על תמ״ג שהגיעו לידיו, נאמר כי הגליל המרכזי, שאליו מתחברת עכו, ״נראה שהוא שמור לחילופים ולצירוף אל הלבנון״.

[18] הדייג - מוריס פישר, אשר בשנות מל״ע-2 שירת בצבא ״צרפת החופשית״ בלבנון והיה איש קשר בין הסוה״י והצרפתים, פטרוני הנוצרים שם. לימים שגריר ישראל בצרפת.