198

אל: זאב-וולפגנג פון-וייזל[1]

מחנה לטרון, כ״ג אלול תש"ו, 19/9/1946

ד"ר וייזל היקר,

מאז נפרדת מעלינו[2] עקבנו בחרדה ובהשתתפות עמוקה את מהלך היאבקותך. עם בשורת שחרורך, גם באותה צורה שנתפרסמה,[3] נשמנו לרווחה והרגשנו סיפוק-נפש רב. אך מה מאוד העציבה אותנו החלטתך להמשיך בצום, על אף מצב בריאותך החמור, עד תום מועד כ״ח הימים שגזרת על עצמך.[4]

אנו סבורים כי אתה מחמיר בדין כלפי עצמך למעלה מן הראוי והמותר. עובדת שחרורך מכרעת כנגד ניסוחה הרשמי ולדעתנו עליך לראות בה גמול של כבוד על הקורבן והסבל שהטלת על עצמך לשם המטרה שכה היטבת להגדירה במכתבך לעיתונות.[5]

לאחר שהיינו עדי ראייה לעוז רוחך ולחולשת גופך כאחד, הננו רואים עצמנו רשאים וחייבים לפנות אליך בבקשה נמרצת שתסיים מייד את התענית. אנו בטוחים כי בזאת אנו מביעים את משאלת לבם של רבים המלאים כבוד ואהדה לכוח הנפשי שגילית במאבקך הצודק למען הכלל.

חבריך למעצר,

המאחלים לך כל טוב לשנה החדשה,

ד. שינקרבסקי, ברנרד ג׳וזף, ד. רמז,

מ. שרתוק, מ. גולד, מרדכי שטנר,

דוד הכהן, י. גרינבוים, יוסף שופמן

 הערות: