196. אל: גולדה מאיר, ירושלים - 18/9/1946
שם הספר  ירחים בעמק איילון
שם הפרק  196. אל: גולדה מאיר, ירושלים - 18/9/1946
כותרת משנה  ערב, העתק במכונת כתיבה

196

אל: גולדה מאיר, ירושלים

18/9/1946 ערב

(העתק במכונת כתיבה)

 

לפזית שלום,

 

ובכן התסבוכת הולכת ומחמירה - בחוץ ובפנים - ואעפ״י כן עלינו לאזור את כל הכוחות, של שכל ונפש כאחד, כדי להיחלץ ממנה בשלום, עד כמה שרק אפשר.

קודם כל, ברשותך, לסבך האישי שלי כדי להסיר אותו מעל הלוח.

כידוע לך, לאחר שהתקבלו ידיעות נוספות מבל על המפנה החדש - בעיקר כתוצאה משיחתך ביום א' בצהריים - החלטתי לחזור בי מדעתי החיובית לגבי כניסה למו״מ בשלב זה (זו שהבעתי על יסוד הידיעות של מוצ׳׳ש), ולהימנע מהצבעה.[1] אבל עכשיו, לאחר שידידנו הקשיש [ב״ג] נתן הסכמתו, גם אם עשה זאת ככפוי, וכן לאחר ההודעות שנתפרסמו, החלטתי לחזור לעמדתי החיובית. כי מדוע נמנעתי? הן לגופו של העניין הייתי מלכתחילה בעד השתתפות בוועידה ומעיקרא חלקתי על הקו הנוקשה של לוט. אלא לאחר שנקבעה אותה עמדה, ונתפרסמה, לא ראיתי במסיבות הנתונות פתח לנסיגת כבוד ממנה, וחששתי לביזיון כלפי חוץ ולמשבר בפנים.[2] אולם עכשיו, לאחר שינוי עמדת בן אביגדור ופרסומה, ובייחוד לאחר מתן הסמכות לשלושה להיוועד [עם בווין] ופרסומו, הרי התוצאות כלפי חוץ נחרצו, ואילו כלפי פנים נמנע עכ״פ המשבר עם בן אביגדור. במצב כזה איני רואה כל טעם שאהיה אונס את עצמי ולא אצביע לפי שיקול דעתי היסודי, שלאורו הלכתי מתחילת הפרשה. הריני מצביע, אפוא, בעד כניסה למו״מ בשלב זה, אם יתמלאו התנאים הידועים.

אם מותר לנסות סיכום בשעה זו, שעודנה שעת ביניים, כי הדברים עדיין תלויים ועומדים, אעז לחרוץ משפט כי התנקם בנו בכולנו המום היסודי, האורגני, שהיה טבוע לדעתי בנוסח לוט,[3] בהיותו נטול כל היגיון מדיני מעשי ונדון משום כך לשבירה. אפשר היה, צריך לעלות בידינו, בקצת חריצות דיפלומטית, לערוך את שבירתו בצורה יותר נאה. על כל פנים, לבי דואב מאוד על אופן השבירה. אבל נראה שיש בזה גמול על החטא הראשון. איני מתעלם כי מבחינה סובייקטיבית, ז״א מצד התכוונותם של האישים הפועלים במחזה, אפשר להסביר את השתלשלות העניינים אחרת, אך נדמה לי כי הבחינה האובייקטיבית, שתיעשה פעם בעתיד, תצדיק את הניתוח שלי.

ובינתיים חזרה המפלגה והושיבה עצמה על המדוכה והצביעה והחליטה.[4] כל זה ערב התקבל הידיעה על שינוי העמדה בלוט. הרי שאם היא נוהגת עכשיו לפי מידת הדין, היא מוצאת עצמה חולקת על בן אביגדור דווקא בשעה שכוונתה הייתה לתמוך בו; יתר על כן, ע״י הצבעתה ב[והפ״צ ה]מצומצם בהתאם לתוצאות ההצבעה במרכז היא [תימָצא] מחוללת משבר פנימי וחיצוני חדש לאחר המפנה שהתפרסם. לעומת זה, היעמוד בה הכוח לשנות את עמדתה ברגע האחרון? דומני שהמוצא הטוב ביותר הוא למנוע את המצומצם מקבלת כל החלטה ולהביאו לידי נתינת החופש להנהלה לנהוג לפי שיקול דעתה ולשאת באחריות כלפי הקונגרס [הציוני].[5]

 

*

 קיבלתי דו״ח תמציתי וברור להפליא על ישיבת המרכז. לא הייתה לי ברירה אלא להקשות על כמה מהנחותיך. מניין שע״י השתתפות אנו מקבלים עלינו מראש את הכרעת ״הנשיאות״?[6] מתי נהגנו לפי היגיון זה ומתי התנקמה בנו השתתפות שלא הייתה לפיו? עניין קיומה של ועדת המנדטים [של חבר הלאומים] בזמן שהלכנו לוועידת סנט ג׳ימס[7] אינו מעלה ואינו מוריד מבחינה זו. עכ״פ, נימוק זה של ועדת המנדטים לא הופיע כלל בוויכוח שהיה אז בשאלת ההשתתפות. הייתי מחייב נמרץ של ההשתתפות ולא עלה על דעתי להסתייע בנימוק זה. בכלל, מעולם לא הבאתי את ועדת המנדטים בחשבון בתור גורם העשוי להכריע בתוצאות מערכותינו המדיניות. לכל היותר היא הייתה בעיני אמצעי תעמולה, משען במאבק, מען שעל פיו ביקשנו לפנות אל אותו מיתוס (myth) ששמו המצפון האנושי.

וכן מניין שאם הצד שכנגד דוחה את תוכניתה של ״הנשיאות״ הריהו מכשיל את הוועידה, ואילו אם אנו נכנסים לתוכה על מנת לדחות אותה תוכנית הרינו מצילים אותה? אין [זה] נראה לי כלל וכלל.

אבל ויכוח זה ממושך ויגע. כרגע אנו כולנו חרדים לתוצאות הכנס של [הוהפ״צ] מחר, שבהן תלוי להוציאנו מן המצר או להכניסנו לסבך עוד יותר חמור.

יהי אלוהי ציון עמכם.

 אביחי

הערות:


[1] ז״ש כתב ב-16/9/1946, כי במוצ״ש 14/9/1946  שוחח לוקר בטלפון עם ג״מ ודיווח לה, כי בפגישת גולדמן עם בווין והול הועלתה הצעה חדשה שתאפשר השתתפות הסוה״י בוש״ע. מידע זה הניע את מ״ש לתמוך בהשתתפות. אולם בשיחת טלפון נוספת, למחרת היום, אמר לוקר לג״מ כי גולדמן ובווין לא הגיעו לכלל הסכמה ואין כל ביטחון שאומנם חל שינוי במצב, ואז החליט מ״ש להימנע בהצבעת חברי הנה״ס העצורים על ההשתתפות. במברק מהנה״ס בי-ם אל ב״ג בפריס, 16/9/1946 נאמר:

להלן דעות העצורים: רמז מצדד עכשיו בהשתתפות בוועידה בתנאי שנהיה חופשים למנות נציגים. גרינבוים בעד השתתפות בתנאי שחרור, אינו עומד על הפסקת החיפושים כתנאי אבל מסתפק בהצהרה כי אם וכאשר החיפושים יחודשו אנו נפרוש. יוסף נגד השתתפות. שרתוק נמנע, שכן אינו רואה שינוי בגישת הממשלה שבלעדיו עשויה ההשתתפות להתפרש עכשיו ככישלון כלפי חוץ ועלולה לגרום סיבוכים בפנים, וכן משום שאין ברשותו מידע מלא (תעודות א', עמ׳ 600).

[2] התפטרות וייצמן וב״ג.

[3] ר׳ מס׳ 105 סעיף 3.

[4] ר׳ מס׳ 195 הע׳ 2.

[5] ישיבות הוהפ״צ המצומצם התקיימו ב-19-24/9/1946. בסיומן, אור ל-25/9/1946 התקבלה ברוב של 16 נגד 6, החלטה ברוח הצעת מ״ש:

״בתנאים הנוכחיים אין הנה״ס רואה אפשרות להשתתף בוש״ע בלונדון. הוהפ״צ ממלא ידי הההנהלה להמשיך במאמציה ליצור את התנאים המוקדמים ההכרחיים להשתתפות בוועידה ולהגיש את תוצאות מאמציה לדיון ולהכרעת הוהפ״צ המצומצם״ (״דבר״ 29/9/1946).

[6] דוח כתריאל כץ 16/9/1946 על ישיבת מרכז מפא״י הביא את דברי ג״מ, כי וש״ע היא ״ועידת שני שולחנות עם פרזידיום בריטי. על השולחן של הפרזידיום מונחת תוכנית מוריסון. עם הערבים ידברו על תוכניתם הנגדית. איתנו ידברו על התוכנית הנגדית שלנו. על שולחן הפרזידיום, השולחן הפומבי היחידי, נשארת מונחת תוכנית מוריסון. אח״כ אנחנו נתמרמר נגד הכרזת הפרזידיום אחרי שקיבלנו עלינו את הכרעתו ע״י ההליכה [לוש״ע]?״

[7] בישיבת מרכז מפא״י הנ״ל דיבר קפלן בעד השתתפות בוש״ע וטען: ״כל מו״מ שהשתתפנו בו הרווחנו בו. גם ב-1939 [ועידת סנט ג׳יימס] השתתפותנו זו לא הזיקה. גם העדוּת בפני ועדת החקירה [האנגלו-אמריקנית]. המאבק מחייב תמיד השתתפות ללא הימנעות״.

על כך השיבה גולדה כי: ״ההשוואה עם 1939 איננה השוואה, כי אז הייתה עוד אפשרות ללכת לוועדת המנדטים. כיום אין חבר הלאומים. הוועידה הזו, אם נלך אליה, תהיה הסמכות היחידה לפסוק פסק-דין ארצישראלי. זו תהיה שגיאה פטלית״.

 
העתקת קישור