184

אל: אליעזר קפלן, ירושלים

16/9/1946

ללפידות,

תודה רבה לך בעד שדָריך הישירים. אני מבין כי לא קל לכתוב לנו במו- יד,[1] אך יש שכר.

צר לי שלא יכולתי לתמוך הפעם.[2] העמדה שננקטה הייתה אי הגיונית בעיני מעיקרא,[3] אך אלה שנקטו אותה וקיבלו נוסחה נוקשה שאינה מניחה שום פתח לנסיגה במקרה של סירוב - ועכשיו הם דורשים נסיגה ללא פתח, חייבים לתת את הדין. לקעקע עכשיו את הבירה [להרוס הכל] ולחולל משבר פנימי חמור במצב אומלל זה, כשהרווח החיצוני במקרה הטוב ביותר הוא כה מפוקפק - לא יכולתי.

עכשיו לעניין אחר. הצטערתי מאוד שלא היה הד מיידי לפנייתי אליכם לפריס בעניין תוכנית ההתאחזות[4] וגם שפנייתי אליך מייד לבואך נתקבלה, כנראה, כאילו באה אך לצאת ידי חוב.[5] אין אני [מוצא] מנוח מדחיית הפעולה הזאת במשך כל השבועות הגורליים - רוֹקוֹבִיֶה [רוסית: מכריעים] – האלה. אני משביעך להניע הגלגלים כך שמייד יתחיל הביצוע, ובראש וראשונה בדרום.[6]

אילו הושם לב כראוי לפנייה הראשונה, הן יכולנו לעלות ולהיאחז באותה סביבה כתגובה מיידית ובלתי אמצעית לזוועות של ד'[רות] ור'[וחמה] - הלא אין לשער את הרושם וההד בארץ, בתפוצות ובעולם (במידה שהוא מקשיב - וסוף סוף העיתונאים מריצים מברקים יום יום) ואת הפעולה המעוררת ומרסנת כאחד בנוער שלנו, שבינתו מסתתרת בימים אלה להוותנו. אל תקפיד על קוצר רוחי, כי הלב שותת דם והראש מתפוצץ.

 שלך

 הערות: