180

אל: זאב שרף, ירושלים

מוצ"ש, 14/9/1946

הדו יקירי,

אקווה כי נחת קצת. אני משער לאיזה שפל הגעת אם החלטת לפרוש.[1]

1. בהיעדרך החלפתי כמה שדרים עם אביתר.[2] חוששני שאין דבק בינו לבין פזית. הוא הציע כמה הצעות שנפסלו. עצם הפסילה - לגמרי כשורה, פזית צדק ולא הוא, אלא כנראה פזית פסל סתמית, ללא הנמקה, והוא שיער סיבות שאינן כן. אם כך הדבר, הרי בנקודה זו אין פזית כשורה. אביתר טעון הוראה רבה, ובכל הזדמנות יש להשפיע עליו הסברה, למען ייכנס לפני ולפנים של סבך השיקולים והרגישויות. התוכל להסדיר, בכל העדינות? שאל את אביתר להצעות שנדחו ולהסברות שקיבל ממני.[3]

2. קיבלתי מכתב מעינבל. קיצורו - אעפ״י שאין הוא מאושר כיום באגף, אין לו חשק רב לעבור.[4] הודיעני-נא האמת. לפי ראייתי מכאן - יש לחשוש לניתוק גמור מהעבר, ללא כל גשר זולת יעלת החן, כי הנפשי[5] הלך, לבן עומד לנסוע[6] ועינבל החוליה האחרונה, ומבחינת ידיעת העניינים ושיקול הדעת אולי החשובה ביותר. מה עצתך לזאת?[7]

3. אני מבין כי העזר כנגדי בלילות השימורים בימי הוועדה [האנגלו-אמריקנית] משתוקקת מאוד להמריא לבל.[8] פעם דיברנו על זה ועכשיו, עם התרכז שם רפאל, נתנאל, כתריאל [ששון] (כתר ועטר היינו הך!), אבריאל ואוריאל מובטחני כי [היא] תוכל להועיל עצומות. שאלתי את אחימן מה עבודתה כיום ומתשובתו למדתי תשוקתה. למדתי גם תוכניתך לגביה.[9] אנא שקול היטב. חשוב מאוד להכניס רוח חיים לאותו עובש ודומני כי זוהי שעת הכושר - בייחוד לגבי כתריאל שאינו שומע שפת הארץ. דבר עם לפידות.

היה שלום, איחל לדבריך מיום ב'.

אביחי

הערות: