163

מאמר מערכת "פלסטין פוסט"

9/9/1946[1]

(אנגלית)

בריטניה בא״י

המגמה להשתמש בא״י כבסיס צבאי מוכחשת לפעמים בחוגים בריטיים. אם אמת בפי המכחישים, כי אז יקשה להבין מדוע דבקה בריטניה בארץ זו לאחר שכבר הכריזה, כי הפיקדון הבינלאומי, שהוא הדבר היחיד המקנה לה את זכות השליטה על ארץ-ישראל, אינו ישים.[2] אך אם ההכחשה אינה כנה, או פשוט מוטעית, כי אז אי-אפשר להבין, למעשה, כיצד מציעה בריטניה להשיג מטרה מובנת-לחלוטין זאת באמצעים הנקוטים בידיה עכשיו.

משפונתה סוריה וכאשר עיראק עומדת על סף פינוי, ונוכח החלטת מצרים להיפטר מן החייל הבריטי האחרון,[3] נראית ארץ ישראל, במבט ראשון, כמפלט הטבעי, כמתת שמים. אולם האין בחירה זו, המובנת לכאורה מאליה, לוקה בביטחון יתר? ערביי ארץ-ישראל אינם נבדלים כלל וכלל בהלוך הרוח שלהם מן הסורים, העיראקים או המצרים. ככל שמדובר בהם, חזקה על התביעה להתפנוּת הבריטים, שגברה בעליל על כל מכשול בכל מקום אחר, שתשיג פה אותה תוצאה בתוקף אותו היגיון, שאינו ניתן להזמה. הדרך לתוֹאם בין אינטרסים בריטיים וערביים, אשר יערוב לשימוש בשטח נשלט בידי ערבים כבסיס צבאי בריטי, עדיין ממתינה לגילויה.

עניינם של היהודים שונה. פה יסודות ההרמוניה קיימים, או לפחות, לאור מצב הדברים הנוכחי, קיימים בכוח, שהרי על נקלה אפשר להעלות בדעת הסדר מדיני, שמכוחו ייווצר, מבחינת היהודים, אינטרס עצמי לקדם בברכה קיומה של עמדה צבאית בריטית ולתמוך בה.[4] הסדר שכזה יושתת על הנחה מוקדמת, כי היהודים עצמם ייהנו מעמדה חזקה ומספקת בהתאם לתפיסתם-הם את משמעות החוזק והמידה הדרושה, ובמלוא המעשיות. אולם אם היהודים נדחים ונבגדים, או-אז חדלה העמדה הבריטית להיות חומת המגן שלהם - היא נעשית לחרב המכוונת נגדם והם מגיבים בהתאם.

היהודים יודעים כי אינם יכולים לשבת על כידונים. הוא הדין, לאורך ימים, בבריטים. בסיס סותר את היגיון קיומו אם עליו לעמוד הכן בלי הרף מול פיגועים מבית - אם כוחותיו שלו מותשים על-ידי העוינות העיקשת של האוכלוסייה המקומית - וכל עוד עליו לשמור על נשקו מפני האוכלוסייה. בסיס יכול להתקיים ביעילות אך ורק אם ביכולתו להישען על נאמנות ותמיכה מקומיות. בלי תמיכה שכזאת תיאלץ בריטניה, מוקדם או מאוחר, לוותר על העמדה המיועדת לשמש בסיס.

ההתפתחות המתקדמת והולכת של הבית הלאומי היהודי, המוליכה לקראת הקמת מדינה יהודית הקשורה מכוח חוזה עם בריטניה הגדולה, יצרה בבירור סיכוי מיוחד במינו להישג מדינאי שכזה, מושתת על כל אחד מן הצדדים ועל סיפוק האינטרסים העצמיים הלגיטימיים, ומוזן על-ידי סיוע הדדי. עתה, במאמץ מרשים מאין כמוהו ובכישרון מושלם, סיכוי מיוחד במינו זה נִזרה לרוח.[5]

ברי לחלוטין, כי השיחות שייפתחו מחר בלונדון לא יקדמו סיכוי זה אף לא צעד. נהפוך הוא, המזל יאיר לנו פניו אם, כתוצאה מהשיח האנגלי-ערבי, לא יאבד הסיכוי הזה ללא שוב, שכן היעדרות היהודים המוסמכים לנהל שיחות תנקר עיני כל, ומה שמדינות ערב החליטו [במועצת הליגה הערבית שהתכנסה] בבלודאן לא נועד לשמר, ובוודאי לא להרחיב, את ביטחון הבריטים, את שלטונם, את השפעתם או את יוקרתם בשום חלק מחלקי המזרח הקרוב, לרבות ארץ-ישראל.[6]

הערות: