[1] במכתבו אל ח״ו 6/9/1946, בעניין וש״ע, נסוג הול מעמדת מה״מ שמטרת וש״ע לדון בתמ״ג, שכן בין היתר נאמר בו:

״יש ביחסה של הסוה״י משום סירוב להשתתף בוועידה אלא אם כן ידונו רק בהצעות שלה. מה״מ, בכַנסה ועידה של יהודים וערבים בעניין חיוני לשני העמים, אינה יכולה להרשות לצד אחד בלבד לקבוע את סדר היום. למרות כל מה שאירע בא״י במשך החודשים האחרונים נקטה מה״מ יחס של סובלנות וכמה פעמים הסבירה שאומנם תוכניתה תהיה הסעיף הראשון בסדר היום, אבל כל משלחת תוכל להציע תיקונים או להביא הצעות משלה. קיוויתי שהאקסקוטיבה שלכם תַראה יכולת לעצמה לשתף פעולה עם ממשלת ה״מ על יסוד ההחלטות שמסרתי לך. צר לי מאוד שאינה רואה לעצמה יכולת זו. התוצאה היא שנצטרך לערוך את הוועידה בלי נציגיה של הסוכנות״ (ה״ארץ״ 8/9/1946, תעודות א', עמ' 581-580).

[2] כנס פריס התנה את השתתפות הסוה״י בוש״ע בקביעת הקמת מדינה יהודית בת-קיימא בא״י כבסיס השיחות.

[3] במסיבת עיתונאים שערך הנשיא טרומן ב-5/9/1946, אמר שהוא משתדל עדיין בדבר עליית מאה אלף יהודים לא״י וכי בין ממשלת בריטניה לבין ארה״ב מתנהלת התייעצות בעניין זה. כן אמר שעדיין דנים בהמלצות לפדרציה בא״י עפ״י דוח ועדת גריידי-מוריסון, וכי הוא לא דחה אותן (ר' ״הארץ״ 6/9/1946).

[4] הצלחת גולדמן בהשגת הסכמת אצ׳יסון, מ״מ מזכיר המדינה האמריקני, לתוכנית לחלוקת א״י (ר' מס' 95 הע' 7).

[5] ב-15/9/1946 כתב ח״ו אל ב״ג: ״בעודי מסכים לכיוון שננקט [בכנס פריס] חשתי תמיד - ולא שמרתי זאת בסוד - והיום אני חש ביתר שאת, שאם נמצא דרך מכובדת והוגנת ללכת לוועידה תהיה זו חובתנו לעשות זאת.

אני מאמין שדרך כזאת נמצאה ולדעתי אסור לנו להתיר לדבר כלשהו לעמוד בדרכנו להיכנס [למו״מ] בשלב זה.

אני אומר זאת בהכרה מלאה, שתוצאות הוועידה אינן מובטחות כלל, ולאמיתו של דבר אני רחוק מלהיות בטוח שנקבל ממנה משהו מהותי, אולם תחושתי איתנה שנחטא כלפי התנועה וכלפי היישוב אם לא נחפש ולו את האפשרות הקטנה ביותר להגיע לפתרון מקובל עלינו״ (תעודות א', עמ' 600-599). ב״ג דחה בתוקף השתתפות בוש״ע על בסיס סדר היום והתנאים שהציגה בריטניה. ב-14/9/1946 כתב מפריס לחברי הנהלת הסוה״י בלונדון:

״במקרה, ולאחר מעשה, נודע לי היום, שדנתם והחלטתם על פנייה לממשלה [לבחון אפשרויות להשתתף בוש״ע], ושד"ר גולדמן פנה למיניסטר החוץ עקב החלטה זו - מבלי שהחברים כאן נשאלו וידעו על כך. המצב החמור בתנועה אוסר עלי לפרסם עכשיו את המסקנה, שהתנהגות זו מטילה עלי, אבל לכם אני חייב להגיד, שאין אני רואה עצמי יותר שותפכם בהנהלה, ומכאן ולהבא אין אתם פועלים בשמי ולא על אחריותי״ (אביזוהר/לקראת, עמ' 174).

[6] מס' 88.

[7] מס׳ 134.

[8] מס׳ 149.

[9] ז״ש הבהיר ב-8/9/1946: ״ההודעה על דעת כל הארבעה אחרי פרסום הוועד הפועל הערבי נמסרה כדין לבל וללוט. ההודעה הנוספת של השניים [הע׳ 6 לעיל] לפי האיגרת [נמסרה] לבית פיזל. נראה שזה מקור האי-הבנה״.

[10] ר׳ מס׳ 154 הע׳ 1.

[11] וולפגנג-זאב-פון וייזל, מראשי התנועה הרביזיוניסטית בא״י. נכלא בלטרון ב״השבת השחורה״. מכתבו אל המזכיר הראשי נשלח ב-1/9/1946 ובו הודיע על החלטתו לשבות רעב 28 יום במחאה על מעצרו ומעצר עשרות יהודים אחרים. המכתב נכתב עברית ומ״ש תרגמו לאנגלית. בספרו תשעים ושניים ימי מעצר וצום ציין וייזל כי מ״ש היה מעורב גם בניסוח המכתב ודאג לפרסום דבר הצום בעיתונות. לאות הזדהות עם הצום הכריזו 550 עצירי לטרון ב-8/9/1946 שביתת רעב ליממה.

[12] מס׳ 156.

[13] מפי אנשי לח״י העצורים בלטרון התברר שארגונם עומד לבצע בירושלים פעולות חבלה וטרור אישי. ב-7/9/1946 כתב כתריאל כץ אל מ״ש: ״ידיעתך על תוכנית לן מוצאת אישור גם ממקורות אחרים״.

[14] לח״י נמנע מפעול נגד הבריטים כל עוד היה תלוי ועומד גזר דין המוות על 18 חבריו שנתפסו בהתקפת הלח״י על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, כדי לא להפריע למסע הלחצים שלא להוציאם להורג. ב-28/8/1946 הודיע מפקד הצבא הבריטי כי גזר דין המוות הומר במאסר עולם. ב-30/8/1946 נידון למוות איש לח״י נוסף (״דבר״ 1/9/1946 וגזר דינו לא הומתק עדיין. במכתבו הנ״ל למ״ש כתב כ״ך: ״אין הוא [לח״י] רוצה להניח לפולש לחשוב כי יוכל להחזיקו באפס מעשה אם יהיה גזר מיתה תלוי ועומד לסירוגין. על כן תיתכן סברה שלן ייצא מכליו בלי לחכות למתק נוסף״.