145

אל: הוועדה המתמדת, הוועידה ה-6, מפא"י[1]

 3/9/1946

 (העתק במכונת כתיבה)

שלום, חברים!

- א -

ברצוני לשתף עצמי בדיונכם הפנימי במידה שניתן הדבר ע״י איגרת אחת קצרה.

יום יום משתנה החזות, אם ברוב או במעט, ואיני יודע אם הנחותי לא תופרכנה ע״י מאורעות הימים הקרובים. כרגע אני תופס את לשונו האחרונה של ״רויטר״ ומקבל כעובדה את התשובה השלילית להצעותינו האחרונות.[2] פירוש הדבר בשבילי, שאין אנו הולכים לוועידת לונדון עד אם יחול שינוי.

ודאי ידוע, כי היו לי ספקות חמורים אם רשאים אנו, גם לאחר כל שעבר ונוכח כל העובר, לדחות למפרע את השתתפותנו במו״מ.[3] לא גרסתי במקרים דומים בעבר, ואיני גורס גם הפעם, כי ע״י כניסה למערכה אנו נותנים מראש את הדין על תוצאותיה.[4] דומה היה לי כי לא רק אין כניסתנו מקפחת את סיכויי מאבקנו לעתיד לבוא, אלא להפך, היא עשויה לסייע לו - במה דברים אמורים, אם אין לפרשה בדין כהסכמה מראש לבסיס שכנגד [תמ״ג]. ראיתי אפשרות לנסח עמדתנו כך שלא יוכל היות כל ספק בדבר ונוכל להיכנס ולצאת בקומה זקופה ובידיים נקיות.

אמרתי: אם אגב כניסה למו״מ יש סיכוי להשיג הקלות והפוגות מסוימות בתוך הברד הניתך עלינו; אם תובטח לנו חירות המינוי ע״י קבלת כל אלה מנציגינו שנחליט לעמוד עליהם; אם יהא ברור שאנו הולכים לעמוד על שלנו ודוחים מראש את שלהם; אזי גם אם אין סיכוי להזיזם אף כלשהו ולא נצליח אלא להוציא מפיהם התירוץ הכוזב כי הוחלט [בוש״ע] מה שהוחלט משום שהיהודים לא באו ועניינם הופקר - מותר וחובה ללכת.

אני מקבל בלב שלם את הגדרת ב״ג לערכה של ישיבת פריס.[5] כמה שבועות לפני שהגיעה איגרתו לוועידה כתבתי כי החלטת פריס, הדוחה את הבסיס שהוצע [ע״י הבריטים], נתנה עמוד שדרה לציבורנו וזקפה קומתו, בארץ ובחו״ל. אפשר אילו הייתי שם הייתי מנסה להגמיש את הניסוח ולהבחין במפורש בין דחיית הבסיס שהוצע לבין סירוב ללכת למו״מ.[6] אבל הבחנה זו באה כעבור זמן, כשהוברר כי [ישיבת] פריס מוכנה למו״מ על הבסיס שלה. באותם הימים הייתי מסתפק בקביעת בסיסנו ונמנע מהציג תנאי בל יעבור, שהוא [בסיסנו] ייהפך לבסיסו של הצד שכנגד.

תנאי זה הוצג. ראיתי בו קודם כל מאמץ נמרץ - לא אחרון! - למצות ברגע היסטורי זה את כל אפשרויות הלחץ כדי להביא לידי הגשמה מהירה של משאת נפשנו, ולו גם בקיצוץ שטח [חלוקה]. מבחינה זו הצדקתיו - עם כל ראיית הסיכון הכרוך בו. הניסיון נעשה כלפי וושינגטון, לונדון וקהיר.[7] לגבי קהיר היה לי חלק ישיר באחריות לביצועו, ע״י מתן הסכמתי העקרונית וע״י משלוח הוראות מפורטות.[8]

אם ידיעת ״רויטר״ על תשובתו השלילית של בווין נכונה, הרי שהניסיון הזה [שלנו], בשלב זה, לא השיג את מטרתו. ואם לא תחול תזוזה מהצד שכנגד - ויש לחייב כל מאמץ אפשרי ומכובד ויעיל כדי להביאה לעולם - עלינו להסיק את המסקנה המוכרחת: איננו הולכים.

עלי להוסיף, כי אם בתחילה, כשנתקבלה התמצית הטלגרפית של מכתב התשובה לתנאים של פריס, ראיתי בה פתח למוצא בדרך של השתתפות,[9] בא הנוסח המלא של התשובה[10] וסתם את הפתח כמעט כולו. אני מברר כאן את שאלת ״המוצא״ נוכח עובדות ההחלטה הראשונה של פריס, פרסומה ומסירתה רשמית לממשלה[11] - כל אלו עובדות הקבועות במסמרות שאין לעקרם. והנה, מהתמצית הטלגרפית היה נראה לי כי אם אומנם עומדת הממשלה על בסיסה הקודם, הרי אין היא מדגישה שזהו הבסיס של הוועידה אלא היא מאפשרת לנו לקבוע את הבסיס שלנו וע״י כך הופכת הוועידה למעין במה חופשית, בלתי מסויגת בבסיס למפרע. לעומת זה, מהנוסח המלא של המכתב ברור, כי הכוונה היא לקבוע את התוכנית הממשלתית כבסיס לוועידה על שני הצדדים שבה, ולהציג למפרע את הצעותינו כתיקונים לאותו בסיס, שהוא העיקר, או כהצעות שכנגד הטפלות לאותו עיקר. הווה אומר, הפתח הפך סדק.

מכל מקום, אם נעשה אותו ניסיון [להשתתף בוועידה רק על בסיס שלנו] - הוא עלה במחיר ועכשיו הגיעה השעה לשלמו. אם לא יחול שינוי - אין ללכת. כל ויתור מתוך הסתלקות מהעמדה המוצהרת פירושו ביזיון מדיני כלפי חוץ והרס מוסרי בפנים. אני מדגיש כל זאת דווקא משום שאני מוחזק ל״שתפן״ מוּעד ומושבע שאין לו תקנה.

אין לדעת, כמובן, מה ילד יום. בעצם, טרם נודע בדיוק מה יָלַד יום אתמול - מהי בדיוק התשובה [הבריטית]. גם אם היא שלילית, אין ביטחון שזהו הדיבור האחרון. איני מתאר לעצמי שמשרד החוץ שש לקראת מחזה שאפשר יהיה להציגו ככינוס משפחתי של אנגליה עם גרוריה. אינני יודע אם ומה פועלים עכשיו אנשינו כלפי אמריקה ואם עוד יש סיכויים להיבנות מעזרתה בשלב זה, ערב הוועידה. הרי שיש לשמור על כושר הגמישות הפנימי לקראת כל פתח שייפתח. בינתיים המסקנה הברורה היא אישור עמדת המפלגה שכבר נתקבלה ונתפרסמה.[12] לא יותר מזה.

- ב -

בין אם תתבטל הוועידה [וש״ע] או תתקיים, ובין אם תתקיים בלעדינו או בהשתתפותנו - ספק רב אם תיפול בשלב זה הכרעה לאורך ימים.

מאחורינו - סיום תקופת ההסדר המדיני שהיה מושתת על ההצהרה [בלפור] והמנדט. היסוד המוצק שעליו עמדו רגלינו באותה תקופה - הוצף ונשטף ע״י נחשולי המדיניות האויבת.[13] מי יודע כמה זמן יעבור ואלו פורענויות תתרגשנה עלינו עד שנגיע להתגבשות בסיס מדיני חדש, אשר עליו נוכל להתייצב בבטחה. בינתיים נגזר עלינו להתקיים ולהיאבק בתוך מערבולת המים הזדוניים.

במערכת ביצור עמדותינו הממשיות והרחבתן אני רואה כצו ראשון ודחוף תנופה חדשה של התאחזות בכל השטחים האפשריים בכל שטחי הארץ. גם אלמלא הזוועות האחרונות הייתה נודעת דחיפות וחשיבות מיוחדת לתוספת נקודות התאחזות בדרום. כיום מחויבת תוספת כזו מתוך שיקולים מדיניים-חיצוניים ומוסריים-פנימיים ילידי הפורענות. מוכרחים להימצא בתוכנו היכולת המָמונית והכוח האנושי לבצע את המפעל בכל המהירות האפשרית.[14] כל שבוע החולף ללא מעשה בתחום זה, מתוך השתקעות מובנת ומוצדקת כשלעצמה בתחומים אחרים, הוא תקלה חמורה מכמה בחינות. אבל כאמור, אין הפעולה יכולה להצטמצם בנגב. עליה להקיף את כל האזורים. אם יעלה בידי הוועידה [של מפא״י] לתת דחיפה של ממש למבצע נועז ורחב-היקף - תעשה דבר גדול. אך לאמיתו של דבר איני יודע אם יש צורך בדחיפה; מי ייתן והייתי מתפרץ בדברַי אלה לדלתיים פתוחות!

אני יודע כי הוקצבו סכומים ונמשכים המאמצים להגברת המעפל. אין ערוך לחשיבותה המדינית והמוסרית של הגאות הנועזת שחלה בחלק זה של החזית מייד לאחר ה-29 ביוני. זו הייתה התגובה היעילה ביותר ליום הפורענות שרק יכלה להיות, גם אם היו אפשריות תגובות אחרות מתוך הארץ. אומנם הגאות [בהעפלה] הביאה לידי משבר חדש במערכה זו - גלות קפריסין, אך אין להירתע מזה. קפריסין היא תחנה נוספת ואחרונה בנתיב הייסורים הארוך של המעפילים. מבחינת עוצמת הלחץ אין להשוות מחנה של פליטים מעפילים בקפריסין עם מחנה של יהודים נידחים באיזו פינה שהיא באירופה.

המשך המעפל והגברתו אף הם הכרח מדיני ומוסרי - להעצמת הלחץ על שערי הארץ, לחידוד הבעיה כלפי העולם כולו, להפגנת אי-כניעתנו, להרמת הרוח ביישוב ובשארית הפליטה, אשר נאמנותה אינה משוריינת במלוא ההיקף.

התהליך המקביל למעפל הוא יציאת מזרח אירופה. אני מניח שגם כאן נעשה הכל להחשת היציאה ולעזרת היוצאים[15] אך המצב אינו ידוע לי לפרטיו.

פתח חדש לתגבורת כוחות פנימית בארץ נפתח כאילו מתוך המפלה שנחל דבר ״התגובה היישובית״.[16]

מלכתחילה הייתי שרוי בספקנות קיצונית לגבי מעשיותה של דרך זו. בהתייעצות הראשונה שנתקיימה כאן, עוד לפני התרת החבוש הזקן שבחבורה [הרב פישמן-מימון], הבעתי דעה שלילית גמורה. אמרתי, כי לפי ניסיוני סופו של בירור מעשי בשאלה זו שהוא מעלה חרס ואין כדאי לחזור על הפרשה, שגם הפעם לא תהא אלא הוצאת מרץ לריק. אחר-כך, כשעניין התגובה הפך סיסמה ציבורית וראיתי חסידים ואנשי מעשה דוגלים בה - הייתי סבור שלא לנו היושבים כאן לצקת צוננים. גם היה רושם שכאילו נבדק העניין מחדש ונמצא בר-ביצוע. אומנם שאלתי וחזרתי אם החוגים שהאיזמל יחתוך בבשרם מוכנים להכניס צווארם בעול, כי פעולה כזו נדונה מראש לכישלון אם אינה נשענת על ציותם מרצון של המיועדים לשאת בה ובתוצאותיה. נעניתי כי אם יוחלט - יקיימו. כיוון שראיתי בביצוע התוכנית ערך הפגנתי כלפי חוץ ויַעַד של פורקן בפנים - הייתי בעצה אחת עם חברַי שיש להמריץ. בינתיים, בהמשך ההסתבכות, נוספו נימוקים של כבוד המוסד המחליט וקרן מפלגתנו.[17] אך ראיתי שאין כוח ללידה. תאריכים מכריעים בדינמיותם הוחמצו. המתיחות שהתגברה פעם אחר פעם חזרה ונתפרקה. פג האמון ונפסלה הסיסמה. חוגי הסרבנים נתארגנו ונתגבשו. הגיע שלב, שרק ליקוי גמור של חושי המציאות היה יכול לטשטש בעיני מישהו את העובדה הניצחת שהעניין מת ושוב לא יפיחו בו רוח חיים. כזהו המצב כיום והייתי מייעץ בכל תוקף לא לשחת מרץ בניסיונות-שווא להוציא את הבר-מינן מקברו ולהחיותו מלאכותית.

אם נכון הדבר, שחוגי הימין מציעים עכשיו תמורת אי״ש מאמץ יישובי כספי לביצרון[18] - אם אין אלה סתם דיבורים אלא יש ממש בהם ואם אין בזה פגיעה או התחרות במגבית הקיימת [״לעם במצור״], אלא אפשרי תיאום - אזי יש להיאחז בזה, לחייבם על פעולה ולנגוד את הברזל בעודו חם. לא יהא חלקי עם אלה שיסלדו בתחליף זה של כופר-ממון תמורת הסתכנות אישית ומעמדית במערכה המדינית, כי ההסתכנות ממילא לא הייתה באה ונמצאו מאמץ הביצרון והאחדות היישובית מסביב לו רווח נקי.

לא אבוא לפרט את כיווני הפעולה המדינית בתקופת ביניים זו - אשר מי יודע כמה תימשך! - בירושלים, בקהיר, בלונדון, בפריס, בוושינגטון, באו״ם, בשבילי עקלתון המובילים למוסקבה. המסכת הקודמת של קשרינו עם השלטון הבריטי נקרעה ונשרפה וכל עוד לא תתרקם חדשה - ומי יודע אם תתרקם! - עיקר הפעולה המדינית בגזרה הבריטית, בירושלים כבלונדון, הוא בשדה ההסברה והפרסום. שני המרכזים האלה הוגברו מבחינת העבודה,[19] אך יש עוד לעשות הרבה. פרשת הפעילות של השבועות האחרונים על יסוד המצע החדש בקהיר וברבת עמון[20] הוכיחה מחדש את האפשרויות שם ואולי פתחה מחדש פתח לבירות [ערביות] אחרות משם. פריס טעונה דאגה מיוחדת - כשלעצמה וכמרכז ליבשת אירופה. עניין מוסקבה הולך ונעשה מורכב יותר ויותר ואנו בשלב של גישוש,[21] אך לגשש צריך. חזית האו״ם מחייבת ריכוז כוחות מיוחד.

אך אם לא נגיע לידי הסדר שיבטיח התקדמות ממשית ושקטה, ולו גם לתקופה קצרה בלבד, צריך שיהא ברור כי מאבקנו יהיה מוכרח לכלול, כמקודם, צורות של ביטוי ממשי לאי-כניעה, במידה ששכר גילוי כוחנו לא יצא בהפסד הריסתו.

- ג -

בפרשה חמורה זו איני ניחם על שהיה. אומנם שילמנו מחיר אכזרי שלא בכל היה בלתי-נמנע. נעשו צעדים מוטעים והתברר שהזהירות הייתה לקויה במידה חמורה. על כל אלה מוכרחה להיות בתוכנו, למועד הנכון, נתינת הדין - אחרת לא תהא תקומה לאחריות בתוכנו. אבל ביסודו של הדבר אני רואה את המחיר הבלתי-נמנע ששילמנו ככדאי. אם בעייתנו נוקבת ומטרידה, אם נפתלים עמנו ומתחכמים לנו, אם הספק [בלב הבריטים], פן בסופו של חשבון לא יוכלו לנו, מכרסם והולך, אם כבודנו בקרב השכנים במעלה - יש בזה חלק ניכר, אם לא מכריע, למאבק הממשי. אכן הוכינו מהלומות קשות וסבלנו קורבנות נפש ורכוש וניחתו בנו פגיעות המוניות שאיימו למוטט את יסודות חיינו, ועדיין המערכה נגדנו נטושה במלוא התוקף והזעם. אבל אלמלא אותו מאבק היה דיננו מיתת חנק, אם גם ללא הרס ישיר וללא שפך דם. אלה היו ודאי באים אחר כך, מידי אחרים [הערבים].

אכן דרך זו כרוכה בסכנות חמורות ומחייבת שיקול רב וחישוב מדוקדק. בהתמודדות כמותית גרידא כישלוננו חרוץ ושיקול זה בלבד קובע תחומים מרחיקים. מכאן אי-הנמנעות של הפוגות והפסקות, קצרות וממושכות. מכאן גזירת הברירה הקפדנית לגבי שיטות ומטרות וחובת הרגישות הקיצונית לגבי המסיבות. מכאן החשיבות הניצחת של ריכוז האחריות ושל משמעת בביצוע. לא בכוח כי אם באופי נתמודד, באריכות נשימה, בהחזקת מעמד. אבל הטרד נטריד ונדריך מנוחה ונעמיק ההכרה כי לא תיכון יציבות ובטיחות על גבי עיוות דיננו. אם תבוא הקלה פורתא נשמח להתאפק ולהשתקע במעש חיובי, אך אם יתמיד העוול - נחשב מעט כוחנו ונכלכל השימוש בו לאורך ימים.

יש כאן בעיה חינוכית רצינית, מבחן חמור לאופי הרבים ודווקא הצעירים, תביעה לתבונה להשתלט על יצרים, הטלת חובה של רוחק-ראות על פוקד ומציית כאחד.

למעשה אנו עומדים כיום בפני פְּסַק מוסמך הגוזר התאפקות עד להכרעה עליונה.[22] התאריך הוא בוודאי מוצא מסבך פנימי, אך ההפוגה כשלעצמה בעיני צורך המצב. השעה שעת השתוללות גירויי רצח ואבדון. החמומים שבתוכם [בקרב הבריטים] תקיפים ולמעשה מכריעים. הם משחרים לפתחון-פה לעשיית שפטים נרחבים ומרחיקים. מענה מצדנו אך יתיר רצועות וישלח רסן מִיְצָרים - יפטור מכל חובת התחשבות מיוחדת, מדינית או אנושית. הסתרגות מבצעים מזה ומזה בקו העולה crescendo עתידה בסופה - ולא בריחוק זמן רב - להמיט שואה רבתי. לא כליה, חלילה, אך תמוטה שהציבור לא יעמוד בה וחבלה שלא במהרה תירפא.

תהילת ההיסטוריה העברית על קנאי ירושלים, אך גבורתם לא מנעה חורבן הבית. דורנו, אם יבואנו חורבן שלישי, לא יתנחם בתהילתו לעתיד.

החלטת פריס [על הפוגה] חלה לדעתי, מהותית, בשאלת המענה לזוועות תימן [החיפושים וההרס בדורות ורוחמה]. הגיעוני ידיעות על תוכניות שניסרו או עודן מנסרות לפעולת-גומלין. אני סבור שבמצב הקיים יש לשלול אותן. ידעתי הזעם והרֶתח. גזירה עליהם להיכבש. כל שייעשה - יָרֵע שבעתיים. אינני יודע אם יש תוכניות אחרות. אם ישנן - יש לדון על כל אחת לגופה. וזאת נזכור: המערכה - על שמירת הרכוש [הנשק]. כל כושר ההתאמצות והאמצאה ירוכזו בנקודה האחת הזאת. אמצעים [כספיים] כבר הוקצבו[23] ואם לא די - מוכרח שיימצא הדרוש. נראה סבלנותו של מי [של הבריטים או היהודים] תפקע תחילה. בכיוון זה הסברה ועידוד וחישוק ברזל של משמעת.

טענת ״איך אפשר להחשות?״ אינה עומדת במבחן התבונה הצלולה. לא להחשות פירושו להתגרות ולגרור מחץ ביתר שאת, ואז לפי אותו היגיון, שוב מצווה לא להחשות ושוב עליית דרגה בתגובה. בסופה של ההשתלשלות - הכרעה ליתרון הכמות.

לבי ללבבות הטהורים והחמים המחשבים להישבר מעוצמת ההולם. יש לחזקם. לבי לכתפיים הצעירות, הכורעות תחת נטל אחריות שלא נפלה בחלקו של נוער בשום אומה ולשון. יש לסעוד אותן. אין מנוס - זה הדין.

לעומת זה אני גורס את החלטת פריס כבלתי חלה על חסות המעפל וכל הכרוך בה, וברצוני למסור מודעה, כי לבי שלם בתכלית עם עלילות שקמונה - החריגה ההמונית בעיר והמחץ בשיט[24] - ולא רק לבי שלם, אלא נשמתי לרווחה וזקפתי קומתי למשמע הבשורות, על אף הקורבנות שנפלו במקרה הראשון ושרק בדרך נס נמנעו בשני. ולדידי זה הקו גם להבא.

ידעתי כי העניינים בפנים, במסגרתנו [במפא״י], באו עד משבר נפשי ומעוררים דאגה חמורה.[25] יש לטכס עצה רצינית, אם רק אפשר - במשותף עם חברים לשעבר,[26] ובכוחות מאוחדים לערוך התקפה על התבונה והאחריות - לשכנע בנכונות הדרך ולחייב על נשיאה בעול ואי-פרישה. חברינו הראשיים שבמפעל [ה״הגנה״] זכאים לעידוד ולסעד בניסיון הקשה משאול שהם עומדים בו בגבורה.[27]

היקר מכל יקר - נפש בנינו! בהצלחתנו לשמור על אוצר זה ניבָּחן.

הבעיה הממארת של הסוטים [ארגוני הפורשים] רחוקה מפתרון יותר משהייתה. אסונות העבר הקרוב וסכנות העתיד מחייבים תיחום חריף ונמרץ. אבל בתיחום בלבד אין סילוק הנגע. ביעור הרע בעזרת חיצונים אינה באה בחשבון בשום פנים ואופן. לא רק משום שאין כיום כוח שיכריח אנשים להתנדב לכך ולטמא עצמם במגע פיגולים, אלא מפני ששפך [דם] הדדי אך יגביר ההתמוטטות הפנימית; וכן מפני שהדברים שנודעו לנו מאז תקופת השיתוף [עם הבריטים] על החתירה והשיסוי נגדנו בעצם תקופת השיתוף [״הסזון״] ומתוך הסתייעות בו[28] - פוסלים לחלוטין ולאורך ימים את השותף והשיתוף. אני מודה ומתוודה באוזלת ידי נוכח המכשלה העצומה הזאת.

- ד -

החזות הפנימית קודרת לא פחות מהחיצונית. אם מפלגת פועלי א״י ו״התנועה לאחדות העבודה״ לא יצליחו להתאחד מחדש, תיגזר על תנועת הפועלים התפתחות הרת אסונות. הרוב הזעום שלנו אינו משוריין - לא בימים כתיקונם וכל שכן בימי עברה. מארת הפירוד באירופה[29] תגביר את השחיתות הציבורית ברחבי המחנה וסופה לפשות לאמריקה ולאנגליה. אחדותו של ״הקיבוץ המאוחד״ [עומדת] על עברי פי פחת. למבוכת הנוער אין תקנה בתנאי פירוד. נחשול הדמים של 1929 וההתנקשות המדינית של 1930 איחדו את ״אחדות העבודה״ ו׳׳הפועל הצעיר״[30] והקימו הנהגה אחראית ויציבה לפועלי א"י ולתנועה הציונית. אך גזירות ה׳׳ספר הלבן" [של 1939], ומסות המלחמה בארץ ונוראותיה באירופה לא עצרו כוח למנוע בעד התפרדות החבילה.[31] אם סיוטי הימים האלה לא יקימו בשני המחנות קבוצות קנאים לאיחוד, אשר בתיתן יד זו לזו יקרבו את המרכזים ויבואו לידי הקמת הריסותיה של המפלגה הציונית־סוציאליסטית בארץ ובעולם - מתי יקום הנס? היעמוד בוועידתנו הכוח להשמיע תביעה לאיחוד,[32] שתכריח להיענות לה בכוח חיובה המוסרי המכריע?

ארכו דברי שלא בכוונתי מראש, ואיתכם הסליחה.

שלכם ואיתכם בכל רחשי לבי והגיגי רוחי.

הערות: