143
אל: גולדה
מאיר, ירושלים
2/9/1946
בערב
לפזית שלום וברכה,
1. לפי האלחוט רבה התנועה והתכונה, בדיבור ובכתב,[1] אך אם יש
תכלית - ספק רב.
2.
אי-נוכחות הבועזים מעמיקה קבורת איש[2] והפעם עצתי
אמונים לא לעדוֹר בקבר.
3.
כתבתי לעזריה א' [קפלן][3] להמריץ
אחיזות, בייחוד בתימן. יש לרַכֵּז לחץ [עליו].
4.
עולה שאלת פירעון לפורעי תימן.[4] דעתי,
בשיקול ראשון: אַל; לא נרתיע אלא רק נגָרה המשך ונצדיק יתר שאת: הרס יותר יסודי וקורבנות.
ואז, לפי אותו ההיגיון, שוב פירעון וחוזר חלילה ב-crescendo. הטכסיס הנבון, אם גם קשה לאין שיעור נפשית: התאפקות, התחמקות
מפגיעה (ע״י תחבולות צניעה חדשות) והוקעת ההחטָאוֹת.[5]
5. אשר לכנס [ועידת מפא״י], הרי ראשי פרקַי:[6]
א) אישור העבר, בנוסח הפסקה באיגרת בן אביגדור.[7]
ב) פוג עד לכנסת זולת חסות למעפל וכל הנלווה לכך, בנוסח שקמונה.[8]
ג) קביעה לעתיד, כי לאורך ימים, אם המסיבות תגזורנה המשך הנפתולים
[המאבקים], לא יקומו בלי טכסיסי הטרדה וקבלת אי-כנע - מחושבים, בהפוגות, מתוך מלוא
המאמץ לשמירת הקיים וביצורו.
ד) תיחום מוחלט מהסוטים,[9] לעבר ולעתיד.
לעצם הבעיה אודה על אפס תושייה. נֶגע, שרק תיקון המצב ירַפאוֹ. בשום פנים לא שיתוף
לשם עקירה,[10] לא רק משום
שֶפך [דם] הדדי אלא בגלל נכלי השותפים. אילו ידעתי אז, בלכתי תחת משמר לאסיפות
לדרוש מפנה ציבורי ועזרה פעילה לבן-גיל [לבולשת הבריטית], מה שידוע לי עכשיו על
התכָכים נגדנו מתוך ניסיון להסתייע בסוטים ע״י שיסויָם בנו,[11] לא הייתי מתייצב אז בראש הקמפניה והסזון לא היה בא לעולם.
6. שמעתי על ביקור נציג המצביעים היום. אַל תתפעלי, אין חדש. תשובתי
תמיד: אין זה שופרנו, אין לנו שופר, העלונים בני חורין, כמו במטרופולין. גם בתוך
העלון בעל הטור בן חורין - שוב, כבמעולים שבעלוני המטרופולין. אינך מקבל העובדות
כקביעתנו - אל תקבל, אך
חובתך להודיע לשלטך [לממונה עליך] כי זוהי קביעתנו. אעפ״י כן, מידידות ננסה
להשפיע, אלא אין ערבות לעַיֵיל.[12]
7.
אני חוזר ל[סעיף] 5. אם יש השגות, קושיות, תוסָפות - הריצי מייד ואחזיר דעתי למועד.
כוח וסבלנות!
אביחי
האמיני לי שיש לי סיפוק רב מזה שאת יושבת בחדרי. את כשלעצמך ואת
כאישה: זה בהחלט בהתאם להשקפותי.
