133. אל: חיים הזז ירושלים, יהודה שרת, יגור - 30/8/1946
שם הספר  ירחים בעמק איילון
שם הפרק  133. אל: חיים הזז ירושלים, יהודה שרת, יגור - 30/8/1946
כותרת משנה  ג׳ אלול תש"ו

133

אל: חיים הזז ירושלים, יהודה שרת, יגור

 

מחנה המעצר בעמק אילון, ג׳ אלול תש"ו, 30/8/1946

 לחיים הזז, יחיד הסגולה, שלום וברכה,

 

זה עתה סיימתי את ספרך ״אבנים רותחות״[1] ובלבי הרבה טענות עליך: מה ראית ככה להיזקק למילים משונות ודחוקות, אשר גם אם אתפקע ואתפלץ איני מגיע לחִקרן; ואם נגזר עלי להיתקל בצרורות חצץ בתוך תלי תלים של מרגליות - מדוע לא זכיתי לפירוש מילות קצר בסוף הספר, למען אשכיל בינה ואוסיף דעת שפתנו העברית, התעסקות שאין לי בחיי יקרה ממנה.

ומדוע לימדת היתר לעצמך לתת לפני קוראיך מילים ופסוקים שלמים בשפות לעז כרוסית וגרמנית ללא כל הסבר - כלום צברים כבני ובני עדות מזרח לא נחשבו בעיניך כקוראים? ואם הרבית לשלב בשיחת תימניך מילים וביטויים ערביים - ללמדך כי שיחם בשפת ערב - שַלָמָה דקדקת לסמן את הג׳ימל שבמילים העבריות בסימן המבטא הערבי - הן אין העברית שם שפת מקור, אלא תרגום, ועל שום מה נקטת בידך מנהג לנתק את חוט הסיפור באמצעיתו ולהפקירו מרפרף באוויר - כן ב״ירחם השם״ וב״אש בוערת״ ואפילו ב״הדרשה״.

ומה טעם פתחת את ״גלגל החוזר״ במי שאינו גיבורו, מה שהצריך קפיצה מנושא לנושא בהמשך הסיפור, מבלי שיעמוד הקורא על הקפיצה אלא באיחור, שכן הוא מטולטל ממָרי פנחס למסעוד וחוזר, ועדיין הוא סבור שעיקר עניינו אצל הראשון, משום הפתיחה, עד שמתברר לו, למגינת לבו מבחינת ההנאה מהעלילה, שנשתקע אצל השני ובו נגזר עליו להתרכז; ועוד כהנה.

אך כל אלה קטנות, שבוודאי לא הייתי נותן דעתי עליהן אלמלא הותרה רצועת הקפדנות משום עודף פנאי, ומכל מקום לא הייתי טורח ומטריח בכתיבה עליהן, אלא - עמודים אחדים ב״חבית עכורה״ ורובו של ״דרשה״, דברים הנוקבים תהומות בפרדוכסליותם הגאונית, הציתו בי תשוקה עזה לראותך פנים ולהאריך שיח.

לא ההָגוּי עצמו עורר את התשוקה, אלא דרך ההגות, מקוריותה ועוז רוחה. דווקא בתוך כלוב המעצר סוער ורוגש הלב ויש צורך לשפוך את רִתחתו, עד לקרקעית, בשיחה חופשית מכבלי אחריות של תפקיד ומאזיקי חברות במפלגה. אבל התיל גָדַר סביב, והדרור נראה רחוק, וכל יום מחריב עולמות, ועייהם מתגבבים, ומי יודע לתוך איזה סבך אהיה נקלע בצאתי ואם נגזר על רבים ממאוָוי שיהא לבי קברם.

הרי לפי שעה ברכה לעינך החדה, ליהדותך הנועזת ולעטך הצורב - שלוחה בכל חום הנפש בבור שבי.

 

משה שרתוק

 

המכתב נשלח באמצעות צפורה שרת בלוויית פתק זה אליה:[2]

 

בזה מכתבי להזז, המדבר בעדו. מין התפרצות, בראשונה חשבתי לשלחו בדואר [הרגיל], אך נמלכתי שחבל על מכתב כזה שיתעכב למעלה מן המידה או ייגנז - הן הכל אפשר. גם מוטב שתקראי אותו. על כן באמצעותך. גם חשבתי: הלא ברור שהוא יראה את המכתב לסימה מסקין, שלגמרי לא ברור אם היא מסוגלת להבינו. את קודמת.


*

מוצ״ש  ג׳ תשרי תש״ז, 28/9/1946

יהודה,

אני מצרף את תשובתו של הזז.[3] מה תאמר ל״מסמך״ הזה? קודם כל, ראה נא את הכתב ונוכחת עד היכן שבירת הלוחות מגיעה, גם אם לא מדעת. כדאי היה להשוות עם הכתב של מנדלי. אך העיקר, ראה נא ראה היכן לדידו העוקץ במכתבי. ההתרגשות בסיפא - כמים הניגרים ואילו הטענות שברישא, שהַזכרתן לא באה אלא להציגן כפעוטות ובטלות נוכח עיקר העיקרים, דווקא הן ננעצו בבשרו, שנעשה מייד חידודין. ואלה הנערצים בסופריך, ישראל.

שלומות לך,

מ.

 הערות:


[1] עשרה סיפורים קצרים, כמה מהם על יהודי תימן, עם עובד 1946.

[2] ר׳ גם שרת/מאסר, עמ׳ 228.

[3] תשובתו של חיים הזז, שאותה שלח מ״ש אל אחיו יהודה, לא אותרה.

 

העתקת קישור