100. אל: אליהו ששון, ירושלים - 18/8/1946
שם הספר  ירחים בעמק איילון
שם הפרק  100. אל: אליהו ששון, ירושלים - 18/8/1946
כותרת משנה  העתק במכונת כתיבה

100

אל: אליהו ששון, ירושלים

א-ן 18/8/1946

(העתק במכונת כתיבה)

 

לעטרה היקרה שלום,

 

בדואר זה הטיוטה לגושן.

שמחתי שדרך נסיגתי ישרה בעיניך.[1]

אשר לקושייתך[2] דומני שלא קשה ליישבה. אנו מציגים קודם כל מה שדרוש לנו - חלק הגון [מא״י] וריבונותנו עליו. אשר לשאר - הרי ביסודו של דבר לא לנו אלא להם [לערבים] להחליט על גורלו, אם יצורף או יופרד. עד כאן נוסח אחד לשני רמי היחשׂ. מכאן ואילך חילופי גרסאות, לפי טעמו של כל איש ואיש. לקרוב [עבדאללה] ייאמר: ודאי שלנו רצוי בהחלט שהשאר יצורף אל נחלתך, כי מאיתך יש לנו תקווה לברית אחים וכו' ואנו רוצים בהתבצרותך, והרי רק אם יורחב גבולך תהיה לאיש.[3]

ובהמשך: הנה עין [ברית] המועצות צרה בך ואין מניחים לך להיכנס לטרקלין.[4] אף מע״ל מהססים עדיין. משום מה? כי כיום אין מעמדך שווה בעיניהם, משום וכו׳. לא כן אם תישען על שטח ואוכלוסייה יותר מכובדים. מע״ל נוכל אנחנו להיות לעזר, אבל במה דברים אמורים - אם תהיה ברית [בינינו]. מכל מקום, עתידך תלוי בהגשמת התוכנית המוסכמת. ובסיום: אבל עם כל סיוענו הנאמן זאת לדעת, כי לא בידינו להבטיח את הסכמת אַחֶיך - כאן אתה הנושא בעול וכו׳.

ואילו לרחוק [המצרי]: מה יהא גורל השאר - יחליטו בני ישמעאל. לנו נראה כי מוטב לצרף מערב [הירדן] עם מזרח [הירדן] יחד, שכן אם יישארו מפורדים כל רגל תצלע לחוד ומישהו [חיצון] ממילא יחלוש. לא כן אם יתאחדו - כי אז יעמדו הכן. אבל אם בכ״ז יעדיפו פירוד – עניינם. וכדי לשכנע בכנות גישתנו ולגרש חשד של קנוניה בינינו לבין הקרוב, אפשר אולי להוסיף: האמת ניתנה להיאמר, כי אין אנו מעוניינים בתוספת מיותרת של יחידה ישמעאלית באומות [המאוחדות]. הנה כבר חמש, מחר שש, כלום מגיע לכם להיות שבע?

״אולי״ - משום שטענה זו חרב פיפיות, והיא עלולה דווקא לגרות את יצר הריבוי. עכ״פ, נדמה לי כי הקווים ברורים ואם תבדוק היטב תראה כי אינם מנוגדים. אשר למתק[5] - אם אין ברירה תשקול [תשלם] ה',[6] אך לעתיד תבטיח רק כל ההתאמצות, כיוון שאתה ללא אלופים ואת התקרובת הזאת השגת ע״י מעשה שוד בנק.

 

שלום וצלח,

הררי

 הערות:


[1] במכתבו מ-16/8/1946 הביע ששון הסכמה להצעת מ״ש כיצד להציג את נכונות הסוה״י לסגת מ״תוכנית בילטמור״ ולהסכים לחלוקת א״י והגדירה ״דרך גאונית״. על אופן הצגת הנסיגה ר׳ מס׳ 90 סעיף 14.

[2] ששון הצביע במכתבו הנ״ל על הניגוד שבין התייחסות ראש ממשלת מצרים איסמאעיל צידקי לחלוקת א״י ובין התייחסות מלך עבה״י עבדאללה לסוגיה זו: הראשון נכון לחלוקת א״י שתוליד שתי מדינות עצמאיות, יהודית ערבית, ואילו השני מבקש לספח לתחומו את החלק הערבי. כאשר יתגלה לשניים שהציונים תומכים בשתי תוכניות חלוקה שונות וסותרות - טען ששון - יתערער אמון שניהם בהם. על כן ביקש: ״תן-נא את התרופה המצילה וההדרכה הדרושה״.

[3] תהיה חזק (עפ״י שמואל א׳ ד 9): ״התחזקו והיו לאנשים״.

[4] בקשת עבה״י להתקבל כחברה באו״ם נדחתה בשל התנגדות בריה״מ.

[5] במכתבו הנ״ל ציין ששון שהוא אמור להיפגש עם עבדאללה וכי יש להביא לו ״מתק״, כלומר שלמונים: ״חמישה [אלפים לי״ש] הוא המינימום שאפשר, לדעתי להופיע עמו [---] בלי לאכזב ובלי לקלקל את מצב הרוח. אך דרושה לי גם סמכות להבטיח עוד תשלום, ובזמן הקרוב, במקרה של תמיכה ממשית מצדו ומצד שליחיו בתוכנית שלֹמה [החלוקה]״ (ר׳ מס׳ 90 הע׳ 41).

[6] בדוח על ביקורו אצל עבדאללה ב-19/8/1946 כתב ששון: ״כפי שחזיתי מראש, עיקם המאיר את פניו כשראה שהבאתי לו רק ה׳ [אלפים]. כדי להוכיח לי, כי מה שביקש מאיתנו אינו ולא כלום לעומת מה שדרוש לו, הראה לי עשרות מכתבים ותזכירים מאת אנשים בעלי שם בסוריה ובהר הדרוזים [---] המדברים על תוכניות הגיוניות ופעולת ממשיות [---] בסוף דבריו חזר ולחץ על סכום נוסף״.

 
העתקת קישור