[1] ד"ר אברהם ניסן, ביקר בלטרון ב-17/8/1946 ודיווח למ״ש על הבעיות והקשיים שבהפעלת תוכנית אי״ש, שעליה החליטו מוסדות היישוב מייד לאחר ״השבת השחורה״, אך מימושה נדחה שוב ושוב בשל מחלוקות והתדיינויות ממושכות בין הגורמים המשתתפים. עם גירוש המעפילים לקפריסין ב-13/8/1946, הוחלט להתחיל באי״ש ב-18/8/1946 (ר׳ מס׳ 90 סעיף 2), אך גם זה לא יצא אל הפועל.

[2] תוכנית אי״ש.

[3] ז״ש דיווח ב-16/8/1946 על ״המצב בדבר מימוש ההחלטה על האי״ש״ וציין כי ״הוויכוח עדיין מתנהל על סעיף הפסקת השֶלֶם הנמדד לפי המוכנס״ (הפסקת תשלומי מס הכנסה) והוסיף: ״היסוסים לזה מצד גוש הממונה [״הגוש האזרחי״ בראשות רוקח] וספקות אצלנו, בעל האורה, יועץ הצמוד, הזכיר כי [יש] חשש למתן אחיזה נוחה ביותר ליריבינו״, כלומר הפסקת תשלום מס הכנסה עלולה לגרום תגובת-נגד של הממשלה, שתפגע ביישוב.

[4] ר׳ מס׳ 90 הע׳ 8.

[5] בכנס פריס הוחלט על הפוגה במאבק המזוין האנטי-בריטי, אך למ״ש לא היה ברור אם ההחלטה חלה על הפוגה או על הפסקה מוחלטת של המאבק, לרבות מאבק להגנה על העפלה וההתיישבות (ר׳ מס׳ 85 הע׳ 5). בפועל היה המונח ״הפוגה״ כסות להפסקה מוחלטת.

[6] מדובר בעובד האגף הערבי של ממ״ד ששהה בפריס - אולי אליהו אשתור (שטראוס), שהיה בעל זקנקן (לימים פרופ׳ לתרבות האיסלם באוניברסטה העברית י-ם).

[7] לאחר שנתמנה זמנית לראש המפקדה הארצית של ה״הגנה״ (רמ״א) בידי מ״ש, לאחר התפטרות סנה, דרש שפר מינוי של קבע. בעניין זה כתב ז״ש ב-16/8/1946 כי גלילי סבור ששפר ״יוכל להמשיך באם לוטציה תכהין [תסמיך]״, וכי ״הכרחי להמשיך סידור זה כי הממונה ואנשיו [רוקח ו״הגוש האזרחי״] זוממים להעביר את זכות ההכהנה [מידי הנה״ס] ל[ועדת] איקס, והרפט של איש היערות [יעקב ריפטין, חבר ועדת איקס מטעם מאיר יערי, כלומר נציג השוה״צ] מתוך חשבון שלו. עובדת הזמניות פותחת פתח להסתער בה״. ב-14/8/1946, בעקבות דברים אלה, כתב מ״ש (המכתב לא אותר) אל שפר, כמתחוור ממכתב שפר אליו מ-16/8/1946 והורה לו להמשיך בתפקידו, כנראה עד להודעה חדשה. שפר הבהיר במכתבו: ״שקלתי בחומרה וברצינות אם מותר ואפשר להמשיך בזמניות גם בנוסח של 'עד להודעה חדשה', שאינו מגדיר מעמד והגעתי למסקנה שקולה כי אסור ואי אפשר! לכן אני עומד על הודעתי מאתמול [על פרישה]״. במענה למ״ש כתב ז״ש ב-19/8/1946 כי שפר ״בהחלט קיבל השדר אך לא הסכים לתוכנו. אומנם האריך לשבוע. אם עד אז לא יקבל סמיכות, לא ימשיך״.

[8] מדובר כנראה בשדר בעל פה או בכתב, שהועבר אל עדה גולומב באמצעות מישהו שביקר בלטרון ביום הקודם.

[9] מ״ש נדרש למכתב שפר מ-14/8/1946, שלא אותר ובו כנראה העריך בחיוב את יהודי חיפה שב-13/8/1946 הפרו את העוצר ונהרו לעבר הנמל כאשר החלו הבריטים בגירוש המעפילים לקפריסין. לעומת זה, במכתב למ״ש מ-15/8/1946 סיפר ז״ש, כי ״על שקמונה מוסר רד״ק שהיה בשעת מעשה ראה ההולכים צעירים ומעטים. [---] המונים לא יצאו. לו יצאו היה נופל דבר גדול וחשוב״.

[10] ז״ש השיב ב-19/8/1946: ״החריגה בשקמונה לא הייתה רבת רושם. אומנם מלבד אשר ראה רד״ק היה עוד מקרה ושם חוללו [הפגינו]. גם במקרה ההוא לא היה כפי המתואר. נוסח אחז נוסח רשמי״.

[11] ר' מס' 78 הע' 10. בביירות נזרקו פצצות אל בנייני נציגויות בריטניה וארה״ב ושם חשדו שהדבר בוצע בידי ארגוני מחתרת יהודים מא״י, אולם התברר כי המבצעים היו מוסלמים מקומיים (ר' ״הארץ״ 16/8/1946).

[12] מדובר בטוביה, אחי יהודה ארזי.

[13] מקיץ 1942 פעל המוסד לעלייה ב' בסוריה ובלבנון להברחת יהודים לא״י. להכנת ילדים ובני נוער למבצעי ההברחה נשלחו מורות אחדות מא״י ובהן שאולה פינס, חברת קיבוץ מעוז חיים (ר׳ סת״ה ג-1 165).

[14] ז״ש כתב ב-16/8/1946: ״אבירן דרש מדתן להכין שני פתשגנים: אחד הבטחות שלא קוימו, השני מעשים שלא ייעשו ונעשו ע״י השלט (טר[ור]). השני הוטל על בעל נורית להכין הכנה ראשונה. הראשון יוטל על א. ב.״. דרישת ב״ג באה בעקבות ההצעה שהעלה ב-9/8/1946 בכנס פריס: ״אני מציע פרסום שני ספרים. האחד על השלטון הבריטי בא״י, שיתאר מקרים כמו 'סטרומה', 'פטריה', שילוח פליטים למאוריציוס, החיפוש ברמת הכובש עד לאירועים האחרונים ביגור, בתל אביב ובמקומות אחרים, הספר השני יעסוק בהתחייבויות הבריטיות לגבי א״י ויביא מסמכים המתייחסים אליהן, כגון המבוא לכתב המנדט, החלטות של חבר הלאומים, ספרים לבנים, נאום צ׳רצ'יל על הספר הלבן [1939] ותעודות אחרות. את הספרים יש להוציא לאור בכל השפות, לרבות עברית, יידיש, אנגלית, שפות אירופאיות אחרות, ערבית, סינית, רוסית וכו'. יש להוציאם מהר ככל האפשר״ (אביזוהר/לקראת, עמ' 120; ר' מס' 52 סעיף 5ג; 58 סעיף 11).

[15] מדובר בהכנות מערכות ארגוניות ומינהליות של היישוב לקראת אפשרות של חלוקת א״י (ר' מס' 78 סעיף 10). ז״ש השיב ב-16/8/1946 כי וולטר איתן ״קיבל על עצמו להכין תמונה כוללת על אשר יידרש״.

[16] יוליוס ג׳יקובס, בכיר הפקידים היהודים בממשלת המנדט, מועמד טבעי להתייעצות, נהרג בפיצוץ מלון ״המלך דוד״.

[17] נראה שהכוונה לאברהם בירן (ברגמן), אז קצין מחוז בממשלת המנדט.

[18] ז״ש פירש במכתבו מ-19/8/1946: ״לבב [אריה לבבי] יכין רשימה לפעולה מדינית״ (ר' מס' 78 הע' 14).

[19] מ״ש נדרש לדברי ז״ש מ-16/8/1946: ״לבב העלה שאלה חשובה של סגל שיטפל בשכנים שישבו בתוכנו בכל מקרה שלֹמה״. תשובת ז״ש מ-19/8/1946: ״אשר לסגל השני, הכוונה להכנת רשימה לאלתר. השאלה עוררה המחשבה שכדאי לבחור איש אשר יוטל עליו להכין עכשיו תוכנית לפעולה״.

[20] ז״ש כתב ב-16/8/1946: ״נסיעת אבויריב. רוצה לנסוע גם בשם הבית [הסוה״י] וגם בשם פזית [הסתדרות העובדים]. פזית בסדר. הבית כיצד יסודר? רצוי נוסח של פנייה אל בל ויל [יוסף לינטון] כדי למנוע תקלות״.

[21] הסכמת בן-אהרון לצאת לתקופה קצרה בשליחות לארה״ב, לעזרת ראש המגבית הנרי מונטור.

[22] הצטרפות בן-אהרון ל״תנועה לאחדות העבודה״.

[23] ״הזקן״ כאן הוא ח״ו. מ״ש חש כי עורר את מורת רוחו של ח״ו בביקורתו על התנהגותו בא״י לאחר ״השבת השחורה״ ובלחצו עליו להשתתף בכנס פריס.

[24] גזרי דין מוות שפסק בית הדין הצבאי בחיפה על 18 אנשי לח״י שהשתתפו בהתקפה ב-18/6/1946 על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה. פסק הדין היה טעון אישור מפקד הצבא הבריטי בא״י.

[25] מ״ש מבקש שגלילי יעשה לצינונם של אנשי לח״י לבל יגיבו בהתנקשויות בבריטים ויגרמו בכך להוצאה לפועל של פסקי הדין. ז״ש כתב מ-19/8/1946 כי ״קבע עם מתתיהו נוסח שיחה עם לן [לח״י]. ייאמר לו: אם רוצים אתם שהכל יגן, אין לכם ללכת בפרישה. אם תפרשו תהדקו החגורה מסביב [לנידונים] וכו׳״. על כך השיב נציג לח״י (לפי מכתב ז״ש 20/8/1946): ״נקבל את הדרישה לא לעשות דבר עד אז, אבל באם יבוצע לא יועילו לא איסורים ולא חרמות [---] ברור לו [לגלילי] כי שניהם [לח״י ואצ״ל] יפיגו עד אז״ (ארגון לח״י אכן נמנע מלהגיב על פסק הדין. גלילי ציין זאת במכתב אל סנה: ״גרודנאי [נתן ילין-מור, מפקד לח״י] עמד בדיבורו עד להמתקת הח״י״ (ר׳ גלילי, עמ׳ 62).

[26] ״גם זה וגם זה״ - גם אי״ש וגם מאבק מזוין; ״זה תחת זה״ - אי״ש במקום מאבק מזוין. אעפ״י שמוסדות היישוב החליטו, בתגובה לגירוש המעפילים ב-13/8/1946, להתחיל באי״ש ב-18/8/1946, הסתייגו חוגים שונים מן ההחלטה, בעיקר ראשי ערים ורשויות מקומיות אנשי ״האיחוד האזרחי״. בישיבה דחופה של מליאת חבר המועצות המקומיות ב-15/8/1946 הוחלט לתבוע מן הוה״ל לפנות לפריס ולדרוש עמדה ברורה של הנה״ס וח״ו בנידון. לפי ״הארץ״ 16/8/1946, היו שהעריכו כי מפנה זה עלול לדחות עוד יותר את ביצוע האי״ש. על הדיון בפריס בשאלה זו ר׳ אביזוהר/לקראת, עמ׳ 128-126.

[27] ימוטט את החלטת כנס פריס לחדול ממאבק מזוין. ״בעל הזקן הקטן״ - אולי אליהו אשתור (מכתבו לא אותר).

[28] במסיבת עיתונאי חוץ עם וולטר איתן ב-16/8/1946 שאל ג׳ון קמחי מה אמת בדבר איומים שהושמעו בלטרון (מפי עצורי אצ״ל ולח״י) כלפי המנהיגים העצורים שם. איתן השיב כי ״באותו מחנה עצורים גם אנשים המשתייכים לארגוני טרור. לפני שנה שיתפה הסוה״י פעולה עם הממשלה כדי לעקוב אחרי אנשים אלה. זה היה אחרי רצח לורד מוין. כשהובאו חברי ההנה״ס ללטרון החלו ׳העצורים הוותיקים׳ לאיים עליהם. הרוח עוינת עד היום״ (״דבר״ 18/8/1946).

[29] ב״הארץ״ 19/8/1946 פורסמה ידיעה מטעם דובר הסוה״י כי כוונתו הייתה למקרה אחד של מתיחות שנגרמה ע״י מספר קטן מעצורי אצ״ל החדשים, אך מייד התערבו כמה מחבריהם ומאז היחסים בין כל העצורים תקינים בהחלט. הדובר הוסיף כי רובם המכריע של העצורים בלטרון נעצרו בגלל חשדות בלתי מבוססים וטעויות בזיהוי והם מוחזקים שם ללא בירור.

[30] חברי ה״הגנה״ הרבים שהובאו ללטרון ב״השבת השחורה״ ובעקבותיה.