89

אל: דוד בן-גוריון ולחברים בכנס פריס

13/8/1946

 (העתק במכונת כתיבה)

לד.ב.ג. וליתר החברים,

הדברים הבאים נכתבו מפיו של משה, על דעתו ולפי דרישתו.[1]

הוא התייחס תחילה בביקורת לגבי הצורה בה נוסחה השלילה לתוכנית [תמ״ג] כי הייתה סיטונית למדי. חשש שיוכלו למצוא בתשובתנו תואנה לסגת גם מתוכנית זו ולרחוץ שוב בניקיון כפיהם לגבינו. אך ההודעה השנייה תיקנה את המעוות בתיתה נימוקים ענייניים שמהם משתמע ברור באיזה תוכנית נהיה מוכנים לדון. הוא חושב עתה כי להודעה היה קודם כל ערך מדיני, מוסרי, חיובי רב.

היא החזירה לציבורנו בארץ ובעולם, את עמוד השדרה שחישב להישבר ע״י הפורענות. זו הייתה הכרזה שיש בנו     רוח לעמוד, ואם הוכינו - לא עד כדי הפקרת זכויות ועתידות.

גם מבחינה מדינית-טכסיסית הצדיק הניסיון את ההודעה. נוכח השלילה הערבית היה היעדר שלילה ברורה מצדנו הופך את התוכנית ל״טובה לישראל" ושם לאל כל סיכוי של תיקון, אם לא פותח פתח לשינויים לרעה. נשארה עוד השאלה, אם לא תתפרש ההודעה כסירוב בכלל להיכנס למו״מ ואם לא תשמש תואנה לא להזמין את הסוכנות לשולחן [העגול], אם ייערך, מאחר שגם בלאו הכי קשתה עליהם ההזמנה כקריעת ים. באה הודעת הנציב לג'מאל וסתרה גם חשש זה.

טכסיס השלטון ברור. כל עוד לא ברורה עמדת הערבים - לא כלפי התוכנית, אלא כלפי המו״מ - בזה יש עכשיו הבחנה מובהקת - אין להם כל טעם "להתחיל להתעסק״ עם היהודים, מה גם שזה עלול לחייב שחרור אסירים וסיבוכים אחרים.

אם תשובת הערבים תהא שלילית - אין שולחן.

אם חיובית - יתיישבו על מדוכתנו.

מכאן ואילך תְהייה וניחושים עם פנים לכאן ולכאן. בהנחה שנעמוד על השחרור כתנאי בל יעבור - או יְוותרו או לא יְוותרו. אם לא יוותרו - אין מו"מ. אם יוותרו - תתעורר שאלת ייצוג. מכתב המזכיר[2] בנקודה זו אני רואה אך כצעד ראשון. יוכל היות שזהו גם הדיבור האחרון, אבל לאו דווקא - לא מוכח. אם יוותרו גם בנקודה זו - אפשר יכניסו לשיווי משקל את המופתי ואפשר לא. אם לא יוותרו - נעמוד אנו בפני בעיה. בנקודה זו יש שיקול ל[דוד] רמז:

נקודת המוצא - לא ייתכן מו״מ בלעדיך.

לעומת זה יש להניח כי הקשה מכל יהיה להשיג הסכמתם לשיתוף העצורים.

מכאן עצתו כי אם יהיו מוכנים לוותר לדידו ויתעקשו לדידנו, הרינו מוותרים [על השתתפותנו]. עד כאן רמז.

כשלעצמי אינני רואה אפשרות זו כממשית, מתוך הנחה כי או יתעקשו לגבי כולנו או יוותרו לגבי כולנו. אעפ״י כן, כיוון שהכל ייתכן, יש לשדור לך דעתנו:

א) שום מו״מ בלי התרה;

ב) שום מו״מ בלעדיך;

ג) אם יוברר שאפשר להשיג הסכמתם להשתתפותך אך בשום פנים לא להשתתפותנו - לוותר בנקודה זו.

ד) במקרה זה להסכים לכך רק על דרך gentlemen’s agreement מתוך שמירת זכותנו הפורמלית לשלוח מי שרצוי לנו.

כל אלה על דעתי ודעת ברני [דב יוסף].

נשארת שאלת המופתי. כאן עוד אפיקורסות! כיוון שהנטייה להשוואה קיימת בין כה וכה - הן הברירה בידיהם ולא בידינו - מוטב שניהנה ממנה ונשתחרר, משנלקה בה ונשאר עצורים. לא בלב קל, אך במקרה האחרון דומה שאין ברירה, ודאי לא בלי מערכה. הנימוקים ברורים. אפילו ב-39[19], כשהתירו [את] חבריו האחרים, שכולם היו אחראים לרצח, והביאום ללונדון - פסלו את המופתי. ומאז נוסף חשבון: המלחמה והטבח. איש מאיתנו לא הסית ולא ארגן שחיטות של ערבים! מי יודע אם אין הם רק מעמידים פנים בהשוותם אותנו עם המופתי, ואילו בלבם פנימה ברור להם כי לא יישבו עמו בשום פנים. לעומת זה ייתכן שדעת קלייטון[3] הייתה מתקבלת בין כה וכה, ז״א גם מבלי שהיה מזדמן להם תירוץ כה מצוין כשוויון יהודי-ערבי גם בשטח זה, לרגל מעצרנו. סברה אחת מתקבלת על הדעת: אם הם יראו צורך להכשיר את המופתי כשיווי משקל להכשרתנו, אזי ודאי שיהיו מוכנים להכשיר את כולנו ולא את ב״ג בלבד.

אקווה שכל פיתולי המחשבות ברורים.

הערות: