[1] ב-4/8/1946 יצא אליהו ששון לקהיר לפגישות עם אישים ערבים ונציגים בריטים (ר' מס' 67 סעיף 7). על מסעו זה דיווח ב-9/8/1946 (ר׳ ששון, עמ' 366-364; תעודות א', עמ' 510-508).

[2] תוכנית מוריסון-גריידי.

[3] ר' מס' 55 סעיף 2.

[4] ב-5/8/1946 התקבלה בכנס פריס פה אחד החלטה, כי ״הנה״ס רואה את ההצעות הבריטיות [---] כפי שהודיע עליהן מר מוריסון בבית הנבחרים, כבלתי קבילות לשמש בסיס לדיון״ (ר' מס' 73 הע' 7).

[5] ב-6/8/1946 עמד דובר הסוה״י בפריס על הגורמים לדחיית תמ״ג. עיקרם: 1. התוכנית אינה מציעה עצמאות לא ליהודים ולא לערבים; 2. התוכנית שוללת מהיהודים את ההכרעה על עליית יהודים אפילו במחוז היהודי הקטן; 3. השטח המיועד להיות המחוז היהודי האוטונומי קטן משטח המדינה היהודית שהציעה ועדת פיל; 4. אין בתוכנית שום דבר סופי בתכלית, פרט לקביעה סופית אחת - שלילת זכות היהודים על 85% משטח א״י (ר' ״דבר״ 7/8/1946).

ב-8/8/1946 דן מאמר המערכת של ״הבוקר״ (עורכו היה פרץ ברנשטיין) בהרחבה בהודעת דובר הסוה״י בפריס ובנימוקיו לשלילת תמ״ג. הטענה העיקרית במאמר הייתה כי:

כל ממשלה שתדון על תשובה כזו תצטרך לבוא לידי המסקנה, שעמדת הסוה״י תהיה פחות שלילית בהרבה אם השליטה על מדיניות העלייה ב-15 אחוז של הארץ תינתן ליהודים; ואם ירחיבו את השטח היהודי עד הגבולות של תוכנית פיל ודאי כל ההתנגדות תימס כשלג בפני השמש [---] הממשלה הבריטית הספיקה להכיר את ההנהלה הזאת של הסוכנות על כל 'הקיצונים' שבה ולא נתפלא על כך, שכבר קובעים בסיפוק כי ההנהלה לא דחתה את עצם עקרון החלוקה ושהתוכנית [תמ״ג] עם שינויים מסוימים, אם תוצע, קרוב לוודאי תתקבל [---] הממשלה הבריטית כבר עכשיו הובאה לידי אמונה כי עם תוספת-מה בסמכויות המחוזות, ואולי עם עוד אחוזים אחדים של תוספת בשטח, לא תעמוד הנהלת הסוכנות בסירובה. אכן, מר לנו שהנהגת עניינינו מוסיפה להימצא גם עכשיו בידי אותם האנשים המנהלים אותם זה כשלושים שנה״.

[6] במאמר ראשי ב״טיימס״ מ-7/8/1946 נטען כי הביקורת של הסוה״י ״ראויה לתשומת לב רצינית, אך אינה מצדיקה את דחיית התוכנית [תמ״ג] כבסיס לדיונים נוספים. החלטת הסוה״י התכוונה להשפיע על מדיניות ארה״ב ודבר זה עושה הכנסת שינויים ניכרים בתוכנית לבלתי נמנעת. השאלה העיקרית היא עדיין מידת שיתוף פעולתה היעיל של ארה״ב בתוכנית זו או אחרת, שעליה הסכימו שתי הממשלות. יחסה של בריטניה לתוכנית יכול להיות רק כלגבי ניסיון, ולכן אין לראות כל נזק שיכול לצמוח לעניין היהודי מהשתתפות בשיחות״ (ר׳ ״הצופה״ 8/8/1946).

[7] יופי - ג׳מאל בערבית, והכוונה לג׳מאל אל חוסייני, ממלא מקום נשיא הוועד הערבי העליון שהוקם מחדש ב-1946 (נשיא הוועד, המופתי חאג׳ אמין אל חוסייני, נחשב ע״י הבריטים לפושע מלחמה והיה מנוע מלייצגו). ב-10/8/1946 הודיע לו הנציב העליון אלן קנינגהם כי ממשלת בריטניה עומדת להניח את תמ״ג לפני וש״ע בתור יסוד למו״מ, כי המשלחות יוכלו להציע הצעות נגדיות שיועלו לדיון. הממשלה אינה מבטיחה להגשים את התוכנית מבלי להתחשב בתוצאות הוועידה. הוועד הערבי העליון התבקש להשיב בהקדם חיובית או שלילית להזמנה (ר׳ ״הצופה״, 11/8/1946).

[8] אריה לבבי, איש הממ״ד, נשא דברים באסיפת סניף מפא״י בי-ם.

[9] ישיבה משותפת של נשיאות הוהפ״צ המצומצם ונציגי הסיעות הציוניות התקיימה בי-ם ב-12/8/1946 (״הארץ״, 13/8/1946), דנה בהיערכות לקראת הקונגרס הציוני הכ״ב - מועד ומקום כינוסו והבחירות לקראתו. בישיבה זו נידונה הצעה שלא לכנס את הוהפ״צ הגדול אלא רק את מחצית חבריו בשל הקושי להשיג תוך זמן קצר אשרות כניסה וסידורי אירוח למספר גדול של חברי הוהפ״צ שבחו״ל. הצעה זו נדחתה. על הדיון וההחלטות ב-14/8/1946 (ר׳ ״הארץ״ ו״דבר״, 15/8/1946).

[10] בעקבות שיחת ח״ו בלונדון עם הול ב-2/8/1946 (ר' מס' 72 הע' 1), שיגר אליו הול באותו יום מכתב ובו אמר בין היתר: ״עלי להבהיר את הנקודה שהעליתי בשיחתנו, כי חברי ההנהלה העצורים עתה בא״י, או הצפויים להיעצר בשובם לא״י, לא ייכללו בין נציגי הסוה״י״ (ר׳ תעודות א', עמ' 494-493).

[11] המוצנף - המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.

[12] בוועידת סט. ג'יימס, שנערכה בלונדון בפברואר-מרס 1939 לדיון בשאלת א״י, סירבו הבריטים להתיר את השתתפות המופתי בשל חלקו המרכזי בארגון מאורעות 1939-1936, ובהנהגתן. בשנות מל״ע-2 שהה המופתי בגרמניה וסייע לנאצים בתעמולתם הערבית ובפעולותיהם להשמדת יהודי אירופה.

[13] החמרן - בריגדיר סר אילטיד קלייטון (חֵמָר=clay). נראה כי הוא שהעלה את הרעיון להתנות את קביעת הנציגות היהודית לוועידת לונדון בהדדיות (המנהיגים היהודים העצורים כנגד המופתי), אפשר מתוך הערכה שהיהודים יסרבו להדדיות כזאת.

[14] אם הבריטים יסכימו שחברי הנה׳׳ס העצורים או המבוקשים ייכָּללו בנציגות הסוה׳׳י לוש׳׳ע, אפשר שיציעו כאיזון לכלול את המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני בנציגות ערביי א"י לשיחות אלה.

[15] הדייג - לואי פישר. סופר ועיתונאי יהודי אמריקני, שביקר אז בא"י. כאשר בשיחה עם הנציב העליון העלה את שאלת שחרור המנהיגים העצורים, אמר הנציב כי "יש לראות את תגובת הצד השני. האם היו מסכימים היהודים לשחרור המופתי?" (ר׳ שרת/מאסר, עמ׳ 153).

[16] דוח ששון (ר' הע' 1 לעיל).

[17] השישה שאיתם שוחח ששון בקהיר, לפי דיווחו, היו: א. עלי מאהר - ראש ממשלת מצרים לשעבר; ב. בריגדיר סר אילטיד קלייטון; ג. עבד אל-רחמן עזאם - מזכיר הליגה הערבית; ד. איסמאעיל צידקי - ראש ממשלת מצרים; ה. חסן ריפעת - סגן שר הפנים המצרי; ו. לוטפי אל-סייד - שר החוץ המצרי.

[18] קלייטון עקב אחרי שיחות ששון עם ראשי ממשלת מצרים בעניין חלוקת א״י ופעל להכשילן.

[19] א' - עלי מאהר.

[20] במכתבו מ-9/8/1946 כתב ששון, כי איסמאעיל צידקי ביקש שיוגש לו תזכיר קצר שיכיל את ההסברים והפרטים על: ״א) עד היכן אנו מוכנים ללכת בוויתורים שלנו. על מדינה יהודית בכל א״י - אין מה לדבר, אך על חלוקה, על מדינה דו-לאומית, על מדינה פדרלית - כן וכן. ב) מהי מידת העזרה שביכולתנו לתת לו באנגליה ובאמריקה להצלחת המו"מ האנגלו-מצרי. ג) מהי מידת העזרה הכלכלית שביכולתנו לתת לעולם הערבי".

[21] ראש ממשלת מצרים ביקש שהתזכיר יוגש לו לפני התכנסות ועידת שרי החוץ הערבים באלכסנדריה, שנועדה ל-12/8/1946 (ר' התזכיר במס' 98).

[22] ר' תוכנית ב״ג לחלוקת א״י ל״יהודה״ ו״עבדאלליה״ במס' 73 הע' 1.

[23] באותה תוכנית הציע ב"ג חילופי שטחים בין "יהודה" ל"עבדאלליה" (שם).

[24] נראה, שמדובר במפה ובמספרים על האוכלוסייה של שתי המדינות במקרה של חלוקת א״י, שהכין הורוביץ בעת שנִמנה עם צוות הסוה״י שהציג את העמדה היהודית לפני וא״א בישיבתה בז'נבה (ר׳ אביזוהר/לקראת, עמ' 84).

[25] ישמעאל הצדיק - איסמאעיל צידקי.

[26] פתרון בעיית א״י ע״י תמיכת מצרים בחלוקת הארץ וסיוע למימוש תביעתה לפינוי הכוחות הבריטים ממצרים - המכשול העיקרי שמנע הסכם בריטי-מצרי - ע״י הבטחת בסיסים חלופיים לבריטים במדינה היהודית העתידית.

[27] נוסח הסוציאליזם הדמוקרטי האנגלי ולא זה הבולשביקי (רוסית: בולשוי=גדול) בבריה״מ.

[28] מדיניות בריטניה בהנהגת מפלגת ה״לייבור״, מגבירה את הייאוש   בקרב תנועת הפועלים הא״יית ועלולה להגדיל בתוכה את כוח המשיכה וההשפעה של השמאל המרקסיסטי אוהד בריה״מ.

[29] טיוטה זו הכין הורוביץ (ר׳ מס׳ 86 סעיף 1).

[30] במכתב ז״ש אל מ״ש 11/8/1946 נמסר כי ששון הוזמן ע״י האמיר עבדאללה ״שמעבר לנהר״ לבוא אליו בדחיפות ביום המחרת (ר' דוח על השיחה אצל ששון, עמ' 370-367).

[31] מושב פילון - מושב שרי החוץ הערבים באלכסנדריה, עירו של פילון (ידידיה) האלכסנדרוני.

[32] תשובת ז״ש 13/8/1946: ״הפגישה נקבעה במסמרות ביום ובשעה לכן גם לא התיר התייעצות״.

[33] ר' הע' 23 לעיל.

[34] הכוונה כנראה למסמך שהכין הורוביץ ובו ניתח את אפשרויות הפיתוח וההתיישבות בנגב, האזור שתמ״ג לא כַללה בתחומי הקנטון היהודי ואילו מ״ש וחבריו סברו שאם יימסר ליהודים יווצר בסיס חיובי לשיחות עם מה״מ על תוכנית זו. תשובת ז״ש 13/8/1946: ״אבודן ניסח ניתוחו על יסוד גאס. גוף התוכנית לא נתקבל למרות בקשות״ (על תזכיר גאס ר' מס' 70 הע' 17).

[35] ז"ש השיב ב-13/8/1946 כי בעצמו לא הבין והבריק בקשה לפשר. העניין מתחוור מדברי ששון במכתבו 15/8/1946 (ללא נמען): "בהיותי בגושן נסיתי לברר גם אם אפשר לשלוח איש שילווה את המשלחות [הערביות לוש׳׳ע בלונדון] ויעמוד בקשר עם נתנאל. ידידנו חביב הסכים לכך. השליחות תעלה לנו בכמה מאות לירות, אך תעמיד את נתנאל ואנשיו על כל הדברים - הדיונים [הפנימיים], הנטיות וההחלטות" (אצ"מ S 25/3959; ששון, עמ' 366-364). חביב - כנראה לוטפי אל-סייד, שר החוץ המצרי (עפ"י השורש "לטיף" בערבית).

[36] בתוכניתו להקמת שתי מדינות - "יהודה" ו"עבדאלליה" (ר' הע' 22-23 לעיל) הציע ב׳׳ג כי "שתי המדינות בשטח המנדט לא יחזיקו שום צבא, אלא מיליציה בלבד, לשם שמירת הביטחון הפנימי, מכיוון שביטחונן החיצוני מובטח כארץ נייטרלית ע"י כל האומות המאוחדות, וכן כי "המקומות הקדושים של הנוצרים יימסרו לפיקוחם של נציגי שלוש הדתות הנוצריות: קתולים, פרוטסטנטים ויוונים-אורתודוקסים" (ר׳ אביזוהר/לקראת, עמ' 82-81). "בפיפיותה" - בהיותה עלולה לשרת גם את הצד שכנגד (מלשון "חרב פיפיות").