[1] מדובר בפרשת מעפילי ״ההגנה״ ו״החייל העברי״ הכלואים בנמל חיפה. מכתבי הורוביץ וז״ש שאליהם מתייחס מ״ש, לא אותרו. הורוביץ כנראה, העלה חשש שהבריטים ישנו את מדיניותם ויתחילו לגרש מעפילים אל מחוץ לא״י, ואילו ז״ש גרס שהשלטונות הבריטים לא יגרשו את המעפילים. חששות ז״ש הובאו במכתבו אל מ״ש ב-2/8/1946: ״חוזרות השמועות על גלות [גירוש המעפילים מן הארץ]. מזכירים את המקום שבו היה הכרח לטפל כה הרבה עד שהושבו״, כלומר האי מאוריציוס, לשם גורשו ב-9/12/1940 מעפילי האונייה ״אטלנטיק״ והוחזרו לא״י ב-26/8/1945 (על פרשת ״אטלנטיק״ ר׳ סת״ה ג-1, עמ׳ 158-154).

[2] ״חילופי הנעימות לא צריכים להפתיע״, השיב ז״ש למ״ש ב-5/8/1946, ״כל שדר מסכם יום אתמול. למחרת מתפרסמים לפעמים דברים יותר. הנחת גמז [ז״ש] הייתה כי דרך השלט בחלוקת הקהילה. הַכה באחת ולטף בשנייה. כזה היה הנוסח כל הימים. חשב אם זהו קו לא ייתכן שייעשה דבר המכה בכולם ומאחד את כולם, לכן לא גרס הגִרסה החמורה, בניגוד לאבודן שנבהל מייד. ברם מששונו הידיעות והחמירו נאלץ [ז״ש] להניח אף הנחה זו. ועוד לחילופי הנעימות. האנשים נתונים בלחץ מתמיד, נפגשים אומנם פעם פעמיים ביום, אך מגיעים לידי מחשבות ובירור, אם בכלל מגיעים, רק בשעות הלילה״.

[3] על המעפילים לאיים בהתאבדות אם יגורשו.

[4] לעורר את דעת הקהל בארה״ב, שם פעל מטעם הממ״ד אליהו אילת (התשבי), ובאנגליה, לשם נשלח מטעם הממ״ד טדי קולק (רעייתו: תמר).

[5] על מפקדת ה״הגנה״ לפעול כדי למנוע את הגירוש, ואם יתממש - לארגן פעולות התנגדות על החוף בספינות הגירוש ולהכין פעולות תגובה.

[6] כבמקרה גירוש מעפילי ״אטלנטיק״.

[7] המשך לסוגיית דליפת המברקים המוצפנים של הסוה״י ופיענוחם בידי הבריטים וחרדתו של מ״ש לבלימת התופעה (ר׳ מס׳ 49 סעיף 1; 57 סעיף 8). ב-2/8/1946 כתב לו ז״ש, כי הבריטים עקבו אחרי ערוצי התקשורת הללו עוד בימי שיתוף הפעולה עמם במל״ע-2, ודבר זה היה ידוע אז לנוגעים בדבר אך, כנראה, לא התייחסו לכך בחומרה שכן סברו שלבריטים הייתה ״כוונה כנה״. אח״כ, כאשר נעכרו היחסים עם בריטניה, ניסו ״כמה מאנ״ש״, כלומר האחראים על מערכות הקשר, לבלום את הדליפה, אך ״לא תמיד יכלו״, בעיקר נוכח ריבוי רשתות הקשר והצפנים.

[8] אם ידעו שהחומר המוצפן צותת ופוענח ע״י הבריטים, מדוע לא הזהירו? על כך השיב ז״ש 5/8/1946: ״אנ״ש טוענים כי גילו אוזן גם לקורא [מ״ש] ולא התייחס ברצינות״.

[9] כלומר כיצד הצליחו הבריטים לפענח את הצפנים אעפ״י שהוחלפו מדי פעם, וכיצד פיענחו את כינויי האישים במברקים. תשובת ז״ש שם: ״המעבר מאלגברה לאריתמטיקה לא היה קשה כשהמספרים מעטים״. כלומר, פיענוח השינויים בצופן לא היה מסובך.

[10] מה על קשרי האלחוט עם פריס?

[11] ב-2/8/1946 כתב ז״ש: ״התברר כי גם אפרת במנגנים״, כלומר, בין הצפנים שפיענחו הבריטים היה גם זה של רשת הקשר של הממ״ד, שהאחראי לה היה יצחק אפרת (ר׳ מס׳ 49 הע׳ 1). מ״ש כיוון ב״בית לחם״ ל״אפרת״ (לפי ״בדרך אפרתה היא בית לחם״, בראשית לה 19), ותמה כיצד פיענחו הבריטים את הצופן באין להם המפתח (״מפת העיר״) שלו. בהמשך לדבריו על ״אפרת״ כתב ז״ש כי ״הוא הדין בב׳״, כלומר, גם צופן הקשר של ״המוסד לעלייה ב׳״ פוענח.

[12] במכתב הנ״ל הוסיף ז״ש כי ״המבקר שאת ביקורתו קראתי בעיתון, שממנו למדתי, הוא בהחלט טוב ואין אתי עוד ספק״. העניין לא נתחוור.

[13] מ״ש השיב כאן לשאלת ז״ש ב-2/8/1946: ״מיהו בעל שושנת גושן״, והביע חשש שאם אבא אבן לא ייקלט בעבודת הסוה״י בלונדון, יחזור ללמד באוניברסיטת קמברידג׳.

[14] הכוונה לדברי ב״ג בפתיחת כנס פריס. דבריו במלואם בעברית לא נשמרו. תמציתם נרשמה בפרוטוקול באנגלית (ר׳ אביזוהר/לקראת, עמ׳ 105 הע׳ 4). תגובת גולדמן (שם, עמ׳ 109-107) מלמדת שב״ג עמד על חמישה עקרונות: א) אחדות בציונות ואחדות ביישוב; ב) מדינה יהודית השנה או בשנה הבאה; ג) לא עוד שלטון זר; ד) אוריינטציה סובייטית לא באה בחשבון; ה) שכנות טובה עם הערבים. ז״ש כתב ב-2/8/1946 (סעיף 10 שורה 2) כי מדברי ב״ג בפתיחת כנס פריס משתמע שהוא ״אינו הולך לדו״ד [דין ודברים] אלא לשׂרון [מאבק]״, אך מ״ש פירש את דבריו כמעידים על מתינות, ואכן בראשי הפרקים שהכין לקראת נאומו, שנשתמרו, כתב ב״ג כי ״צריכה לבוא עכשיו הפוגה בפעולות המרי. עלינו עכשיו לארגן מחדש את כוחותינו, לבצר את הקיים, להגביר פעולתנו העצמאית ולערוך התקפה מדינית״ (ר׳ טבת ד׳ עמ׳ 708-707).

[15] דברי ב״ג נערכו לפני פרסום תמ״ג. ז״ש השיב 5/8/1946: ״טרם הושגו דברי אבירן. ברור כי נערכו לפני התוכנית״.

[16] תומך בהצעה כי ששון יצא למצרים לרגל התכנסות ״הוועדה הערבית הבין-ממשלתית לענייני א״י״ באלכסנדריה ב-31/7/1946 (על הקמת הוועדה הוחלט בוועידת בּלוּדאן ב-1937). המתכנסים באלכסנדריה עמדו לדון בהזמנת ממשלת בריטניה לשיחות בלונדון על תמ״ג. מטעם ערביי א״י בא לשם ג׳מאל אל-חוסייני. ששון אכן יצא למצרים (ר׳ ז״ש אל מ״ש, 5/8/1946).

[17] הטנור היבוסי - הקול הערבי שנשמע בי-ם והתנגד באופן מוחלט לתמ״ג. הבס הגושני - קולם של נציגי המדינות הערביות בכנס, שהיו מוכנים לדון בהצעות הבריטיות ״לפי השכל והעובדות, לא לפי הרגש והשאיפות״ (ר׳ ששון אל מ״ש 1/8/1946).

[18] במכתב אל מ״ש 2/8/1946, סבר ששון, כי תמ״ג ״למרות פגמיה ומגרעותיה, וכן הוויכוח [בפרלמנט] מחזקים את היהודים ופותחים פתח לפניהם לשיחות ישירות עם הערבים: או לתיקונים בגוף התוכנית לטובת שני הצדדים (הרחבת הסמכויות וכו׳) או לפתרון אחר שיחתוך באופן סופי את גורל א״י [---] ובו בזמן ישמור על האינטרסים הבריטיים בחלק זה של העולם״. אולם ששון טען שקשה לו לפעול בכיוון זה ״בלי דיון והוראות״.

[19] אפשר שכוונת מ״ש לדבריו על תמ״ג ועל התיקונים הנדרשים במס׳ 65 סעיף 5 ותוספת לסעיף 5.

[20] מציע נסיעת הורוביץ לפריס.

[21] לשאלת השתתפות בתפילת אזכרה להרוגי מלון ״המלך דוד״, שהשלטונות הבריטיים ערכו בכנסיית סנט ג׳ורג׳ בי-ם ביום ב׳ 5/8/1946 (ר׳ ״הארץ״ 6/8/1946).

[22] הכוונה לפקודת ״אי-ההתיידדות״ של הגנרל ברקר מ-26/7/1946, שם נאמר בין היתר: ״אל לנו להימשך אחרי סימפתיה צבועה שהובעה ע״י מנהיגיהם וגופיהם המייצגים ועל ידי מחאותיהם, שאין הם נושאים באחריות ואינם יכולים לרסן את הטרוריסטים [---] אם הציבור היהודי היה באמת רוצה להפסיק את הפשעים, היה יכול לעשות זאת ע״י שיתוף פעולה איתנו״ (ר׳ מס׳ 62 הע׳ 9).

[23] ההנהלה הזמנית של הסוה״י בי-ם והוה״ל יקבעו במשותף טקס אזכרה להרוגי מלון ״המלך דוד״. אכן, בפתיחת ישיבת הוה״ל, בה השתתפו חברי הנה״ס הזמנית ונציגי העיריות והמועצות המקומיות העבריות, שנערכה בי-ם ב-8/8/1946, הושמעו דברי הספד על קורבנות מלון ״המלך דוד״ היהודים, האנגלים והערבים. כל הנוכחים כיבדו את זכרם בקימה (ר׳ ״הארץ״ 9/8/1946).

[24] לְבָנה – חודש. מכסת העלייה החודשית שנקבעה בסה״ל 1939 הייתה 1,500 איש בחודש, כלומר 375 לשבוע. בארבע ספינות המעפילים שהגיעו בשבוע אחד: ״הנרייטה סולד״, ״יגור״, ״הגנה״, ״החייל העברי״, היו 4,490 איש. ספינה חמישית, ״כתריאל יפה״ ועליה 604 מעפילים, עשתה אותו שבוע דרכה לא״י.

[25] עד שיוכרע גורלם של המעפילים שעוכבו על גבי ספינות בנמל חיפה.

[26] הכוונה לתזכירי ששון. ב-5/8/1946 כתב ז״ש אל מ״ש: ״תורותיה של עטרה נשלחות לכל״.

[27] סנה הפליג מחיפה ב-23/7/1946 בדרכו לפריס.

[28] נחום זיו-אב, מפקד ה״הגנה״ בת״א.

[29] בבת-עין - ה״הגנה״. ב-30/7/1946 בחצות הטילו הבריטים על ת״א סגר ועוצר (מבצע ״כריש״). מפקד המבצע, הגנרל קאסלס, הודיע לעיתונאי חוץ כי ״הפעולה אינה מכוונת נגד ה׳הגנה׳״. אי-לכך ניתנה הוראה לאנשי ה״הגנה״ בת״א להימנע מתגובה לפעולת הבריטים ולהיענות לדרישתם להזדהות (ר׳ סתה ג-2, עמ׳ 903-902).

[30] יש להבהיר לחברי ה״הגנה״ כי בהחלטה שלא להתנגד למצור ולזיהוי אומתו הערכות קרוסמן וג׳ון קמחי, שהיישוב יתקומם אם הבריטים יפגעו ב״הגנה״. לכאורה היה בהתנהגות ה״הגנה״ משום הרכנת ראש, אך זו באה משום שהוצהר קבל עולם ע״י הבריטים שלא יגעו ב״הגנה״, ואלמלא כן הייתה באה מצדה תגובה ראויה.

[31] מייד לאחר הסרת הסגר מעל ת״א וחידוש הופעת העיתונים התפרסמו בהם כתבות על התנהגות הצבא הבריטי, לרבות דברי שבח. בישיבת מועצת העירייה אמר רוקח כי ״החייל [הבריטי] הפשוט לא הורעל ע״י איגרתו של הגנרל ברקר [---] החיילים פעלו בדרך כלל לפי רגשותיהם האנושיים הפשוטים. החלק הגדול של החיילים עזר לתושבים בכל מה שיכלו כדי להקל את סבלם״ (ר׳ ״הצופה״ ועיתונים אחרים 5/8/1946).

[32] ״הכללי״ - הגנרל. מפקד המבצע, הגנרל קאסלס, שיבח את ההתנהגות המאופקת של תושבי ת״א, והגדירה ״טובה ביותר״ (ר׳ ״דבר״, מהדורת י-ם, 2/8/1946.

[33] העיתונות היהודית בא״י הרבתה לעסוק בהתרחשויות בת״א במאמרי מערכת, בדיווחים עיתונאיים ובעדויות של תושבים שחוו את המצור. העיתונות, בצד פרסומים על גילויי אדיבות מצד חיילים בריטים הרחיבה בתיאורי התנהגות גסה, מעשי השפלה והתעללות ומקרי שוד וגניבה.

[34] ששון שהה בת״א בזמן המצור והעוצר. לאחר שאלה הוסרו ביקר במחנה לטרון.

[35] יוסף גוריון, חבר קבוצת גבע. בימי המצור על ת״א הקימה קבוצת חיילים משוחררים את היישוב בצרה מצפון לרעננה (ר׳ מס׳ 65 סעיף 7).

[36] כינוי הפרוטוקול הרשמי של דיוני הפרלמנט בבריטניה (נקרא ע״ש משפחת הנסרד, שהופקדה ב-1774 על הדפסת הפרוטוקולים). כאן מבוקש הפרוטוקול מהוויכוח בשאלת א״י, שהתנהל מ-31/7/1946 עד 1/8/1946.

[37] וינסטון צ׳רצ׳יל, ראש האופוזיציה, אמר בוויכוח, בין היתר, כי ״ברגע שאנו מרגישים את עצמנו בלתי מסוגלים לבצע את המדיניות הציונית כפי שהגדרנוה וקיבלנוה, ושהייתה התנאי שלפיו ניתן לנו המנדט על א״י, חובתנו למשוך ידינו מן המנדט. היינו צריכים להבהיר לארה״ב ברגע שנפסקה המלחמה, שאם אין היא מוכנה להיכנס ולשאת בעול, נטיל את כל המעמסה על או״ם״ (״הארץ״, 2/8/1946).

[38] דיון בשאלת א״י עמד להיערך בקבינט הבריטי ביום ד׳ 7/8/1946.

[39] בקשת מ״ש ליצור קשר עם שילוח, ששהה בפריס ליד ב״ג, ולקבל ממנו מידע על המתרחש שם, חזרה פעמים אחדות, אך לא נענתה (ר׳ שרת/מאסר, עמ׳ 157). שילוח ציין במכתב לרעייתו בטי, כי כתב למ״ש פעמים אחדות והמכתבים לא הגיעו, כשם שלא הגיעו גם מכתביו שלו אליה (ר׳ שם, עמ׳ 262).

[40] תשובת ז״ש 5/8/1946: ״היה בדעתו של בעל המשפחה [סיימון סיימון] להביא את בעל האמונה לישיבה [בפריס] ואפילו לזמן קצר. מקפלן שדר: בעל האמונה לא יכול גם לא רצה. הוכה מאוד בזמן האחרון והולך לניתוח [בעיניו]״. גם קולק מסר מלונדון כי ״אכן חולה בעל האמונה אך גם מתעקש [שלא לבוא לכנס פריס]״ (6/8/1946).

[41] על ה״סזון״ ר׳ מס׳ 38 הע׳ 22. על שיסוי ״פורשים״ נגד ה״הגנה״ ר׳ מס׳ 61 סעיף 2. בעניין הפרסום ע״י ג׳ון קמחי כתב אשל למ״ש 6/8/1946: ״אבודן ישוחח עם רד״ק בדבר שיסוי של משתתפי הסזון״.

[42] ד"ר שמשון יוניצ׳מן, ממנהיגי התנועה הרביזיוניסטית ומראשי בית״ר. עמד בקשר הדוק עם אצ״ל. נעצר ע״י הבריטים פעמים אחדות. נכלא בלטרון ונשלח למחנה מעצר באפריקה.

[43] יעקב מרידור, סגן מפקד אצ״ל. בפברואר 1945 נעצר והוגלה לאפריקה. בדרכו לשם הוחזק בקהיר לחקירה, שם אמר לו החוקר הבריטי: ״אנו נחסל אתכם בעזרת ה׳הגנה׳. הן גם אתה נאסרת בצורה זאת. אחר כך יבוא תורה של ה׳הגנה׳ [---] ה׳הגנה׳ היא אויב שלכם. היא חוטפת את אנשיכם ומענה אותם. אין ספק שהיא מהווה סכנה בשבילכם, וגם בשבילנו היא מסוכנת. האם אין זה יוצר רקע לשיתוף פעולה בינינו לביניכם נגד האויב המשותף? הלא אלה מסגירים אתכם. וכי מי הסגיר אותך, לא הם? ומדוע אסור יהיה לכם לעשות אותו דבר שהם מתירים לעצמם?״ (ר׳ מרידור, עמ׳ 53, 65).

[44] ב-19/10/1944 הגלו הבריטים לאפריקה 251 עצירי אצ״ל ולח״י. מאז ועד מאי 1947 הוגלו - ב-11 משלוחים ובפרקי זמן שונים - עוד 188 עצירים. רבים מהם הוצאו ממחנה המעצר בלטרון. (ר׳ אליאש, עמ׳ 22, 220 הע׳ 47).

[45] זלמן ליף (ליפשיץ). מומחה לכרטוגרפיה. המהנדס הראשי של חברת ״הכשרת היישוב״ (כינויו: אדמתי).

[46] על בסיס הסקר והמפה שערך ז׳ ליף (יחד עם יוסף וייץ) הגישה הסוה״י לוא״א תזכיר על אפשרויות ההתיישבות החקלאית בא״י (ר׳

The Jewish Case before the Anglo-American Committee of Imquiry, as presented  .by the Jewish Agency for Palestine, Jerusalem, 1947 p.p 568-601 ),

ובו מפה שחילקה את הנגב לשניים - החלק הצפוני ששטחו כ-4 מיליון דונם הראויים לעיבוד ולהתיישבות, והחלק שמדרום לבאר-שבע, בואכה הערבה ואילת, שצורתו משולש ושטחו כ-8 מיליון דונם, שאינם ראויים לעיבוד (ר׳ גם רייכמן, עמ׳ 332-316).

[47] תמ״ג הועידה את הנגב הצפוני לאזור הערבי ואת הדרומי לבריטים.

[48] מ״ש מתייחס כנראה לפעולות ההתיישבות ורכישת קרקעות שבוצעו אז בגליל העליון (מנרה, משגב עם, רמות נפתלי, עמיעד, יחיעם) ובהרי יהודה (נוה אילן).