[1] תשובת ז״ש ב-2/8/1946: ״לא מתעייף ואין דאגה כנאמר, יששכר וכו'״ (״יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים [---] ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד״ (בראשית מ״ט 15-14).

[2] מדובר כנראה בדוח ששון על שיחה נוספת עם קונסול עיראק בי-ם (ר' מס' 38 הע' 27), שז״ש צירף למכתבו אל מ״ש 28/7/1946 (הדוח לא אותר).

[3] אינשאץ - ארמון המלך פארוק בקהיר. בסוף מאי 1946 נערך שם, בעקבות פרסום דוח וא״א, כינוס מלכי ארצות ערב ונשיאיהן לשם ביטוי דאגתם לגורל ערביי א״י. להחלטות כינוס אינשאץ ר׳ שגב, עמ' 39-38.

[4] הכוונה, כנראה, לידיעה שהובאה בדוח ששון הנ״ל כי הבריטים מסרו לערבים, עוד לפני כינוס אינשאץ, שמצוי בידיהם מידע שבאמצעותו ניתן להכפיש את הסוה״י וההנהגה הציונית. אם אומנם כך הדבר, סבור מ״ש, הרי ניתן גם לקבוע את הזמן שבו נתגלו לבריטים המסמכים המרשיעים, שאת חלקם פרסמו בסה״ל 1946. ז״ש השיב 2/8/1946: ״נדמה כי מועד ההתגלות נמסר כבר בערך בזמן שבו יצא אבויריב בפעם הראשונה אל דרכו שהוליכה אותו כל השנים, בפרוש אז״, כלומר שהבריטים פיענחו את מברקי הסוה״י כבר מאז 1940, כאשר בן-אהרון התגייס לצבא הבריטי ובמהלך שירותו היה שנים אחדות בשבי הגרמני.

[5] מס' 58.

[6] מס' 45 סעיף 3. במס' 58 סעיף 9, הרחיב מ״ש את שכתב באותו מכתב אל ב״ג ואביגור (באמצעות ג״מ), שם הסביר את התנגדותו להמשכת המאבק המזוין, בעומדו על הסכנות שבהמשכתו לשם סיכול תמ״ג.

[7] התרעומת על ז״ש מתייחסת, כנראה, גם לנאמר במס' 55 סעיף 2.

[8] משפטם של המזכיר והמוכתר של יגור, שהואשמו ע״י הבריטים באחריות לאחזקת מצבורי הנשק שנתגלו שם ב״השבת השחורה״.

[9] עו״ד אשר לויצקי.

[10] עמיתי - דב יוסף - פוסל את עורכי הדין מרדכי עליאש ודוד גויטיין.

[11] עו״ד יצחק אולשן (אולשנסקי), בוגר מחזור ג' הגימנסיה הרצליה, מחזורה של צפורה שרת.

[12] דעת מ״ש היא כי במשפט נאשמי יגור אין להצטמצם בשאלת אחריותם המשפטית, אלא לפרוס בו את מלוא היריעה של סוגיית נשק המגן של היישוב על כל היבטיה: ההיסטוריים, הביטחוניים, הפוליטיים והאזוריים ולהדגיש בהקשרים אלה את מיעוטו ודלותו של נשק זה אל מול ההתפתחויות האפשריות. בנסיבות אלה הגיוני שהיישוב יחזיק בידו כמות נשק נאותה. ר׳ בסוגיה זה מס׳ 16, ״דבר הסבר לנושא יגור״.

[13] מ״ש מבקש סקירה על הנעשה במפלגות: מפא״י, סיעה ב' - ״התנועה לאחדות העבודה״, ״השומר הצעיר״, ״הציונים הכלליים״, ״עלייה חדשה״ ו״איחוד״ (הקבוצה של מגנס).

[14] בקשת מידע על מצב ההעפלה מפי משה כרמיל (צ'רבינסקי), מנהל משרד המוסד לעלייה ב' בתל-אביב, שהיה קטן קומה.

[15] ככל הנראה זאב שפר, מ״מ רמ״א ה״הגנה״.

[16] אפשר שיש כאן תרעומת על שידורי ״קול ישראל״, תחנת השידור של ה״הגנה״, אשר לדעת מ״ש, מיעטו להזכיר את פעולותיהם של אנשי הסוה״י ואת השתתפותם בלוויות הרוגי מלון ״המלך דוד״, והרחיבו באזכור ראש עיריית ת״א רוקח וחלקו באלה.

[17] תשובות לתשע שאלות, שהופנו אל מ״ש לקראת נסיעת גדעון רפאל ללונדון (ר' מס' 51 הע' 11). עפ״י מכתב ז״ש אל מ״ש 28/7/1946, השאלות פורטו בגיליון נפרד שצורף, אך לא אותר; אי-לכך אין להבין את התשובות. נראה שכל השאלות נדרשו לבחינת דרך נפילת המברקים, שפורסמו בסה״ל 1946. מ״ש מאזכר שמות שלושה מלונות בלונדון, שבהם התאכסן (״גרובנור״, ״סטרטפורד״, ״קמברלנד״).

[18] כאן התייחסות למברקים שהתפרסמו בסה״ל 1946. לפי הזכור למ״ש, מן המברק הראשון ששלח סנה (עידו) ללונדון ב-23//9/1945, שפורסם, התקבל רק חלק, בו הוזכר ז״ש (גמז) ואילו את עיקרו של המברק ראה לראשונה בסה״ל 1946; את רוב המברקים האחרים שהובאו שם זכר.

[19] מ״ש מתייחס כאן לשיחת טלפון שלו מלונדון לאביגור בפריס, שככל הנראה צותתה ע״י הבריטים.