[1] על שדר ב״ג ר׳ מס׳ 48 הע׳ 6. בהמשך השדר הזהיר ב״ג: ״מבלי שתיקָבע עמדת המפלגה, ועל ידי כך עמדת היישוב, בלי דחיות נוספות, אחסל את פעילותי ואלך לאיילון״.

[2] דוד רמז, יו״ר הוה״ל, נדרש לתת ייפוי-כוח לג״מ, כדי שתיסע לכנס פריס במקומו כנציגת הוה״ל (ר׳ מכתב ז״ש אל מ״ש 25/7/1946).

[3] אל נתבע מהבריטים דיון משפטי בהאשמותיהם בסה״ל 1946 נגד הסוה״י.

[4] נועמד לדין ונעמוד בו.

[5] נראה שהכוונה לעצת מומחים משפטיים לגבי תגובת הסוה״י לסה״ל 1946. במכתב ז״ש אל מ״ש 25/7/1946 נאמר: ״הכל שמעו ברדיו וקראו בעיתון הפרסום [של הסה״ל 1946]. לא ברור אם הוא מספיק לדין [---] יודעי דין יגידו זאת היום״.

[6] יש להעלות בעיתונות הטיעון, שלא ייתכן שמשום שכמה מחברי הנה״ס אחראים, כביכול, למעשי האלימות נגד הבריטים, ייעצרו הרב פישמן-מימון וגרינבוים (״הזקנים״) ורמז והכהן ואחרים.

[7] שמונה מברקים הובאו בסה״ל 1946, שבעה מהם תוארכו מסוף ספטמבר עד ראשית נובמבר 1945, ואילו מעצרי ״השבת השחורה״ נעשו כשמונה חודשים אחר-כך.

[8] יצחק גרינבוים ודוד רמז.

[9] הלוויית ארבעת לוחמי יחידת ה״הגנה״ שתקפה בליל 22/2/1946, במסגרת פעולות תמ״ע, את בסיס המשטרה הניידת בשרונה שליד ת״א, במכתב מ-28/7/1946 ציין ז״ש, כי קמחי שאל את המזכיר הראשי (בשיחתם שהתקיימה לפני פיצוץ ״המלך דוד״), על שום מה עצרו את רמז והלה השיב שעשו זאת ״לא כיו״ר [הוה״ל], אלא יודעים הכל עליו״, הכוונה, כנראה, לכך שהיה חבר ב״ועדת x״, אחת העדויות הנסיבתיות שהציגו הבריטים לתמיכתו בפעולות תמ״ע, ועל כן למעצרו, הייתה השתתפותו בהלוויית הארבעה (ר׳ מס׳ 38 הע׳ 17).

[10] במכתב למ״ש מ-28/7/1946, השיב ז״ש שלא ניתן לעשות דבר משום שפיצוץ מלון ״המלך דוד״ גרם לכך ש״נותקו כל החוטים, גם של רד״ק. חנק מסביב״.

[11] שדר מאת מ״ש אל ב״ג וש' אביגור בפריס (לא אותר), אך תוכנו זהה, ככל הנראה, למס' 45 סעיף 3, שם הבהיר מ״ש את הסתייגותו מן הקו האקטיביסטי של השניים ומהמשכת המאבק המזוין. במכתב למ״ש מ-28/7/1946, אישר ז״ש שהשדר ״הלך כמות שהוא״.

[12] במענה השיב ז״ש ב-29/7/1946 כי אינו פנוי להשיב לא על התלבטויות מ״ש לגבי הקו המדיני שראוי לאמץ ואף לא על התגובה לתמ״ג, ולא על גורל האי״ש, ויעשה זאת באחד הימים הקרובים.

[13] הצעיר - סנה. מ״ש לא ידע שכבר יצא את הארץ - על כך הודיעו ז״ש במכתב מ-26/7/2946: ״הבוער יצא לדרכו״.

[14] הרעיה צפורה והבן יעקב, ששוחרר באותם ימים מהחי״ל.

[15] שאלות מ״ש מתייחסות לסעיף 5 במכתב ז״ש מ-25/7/1946, בו נאמר כי מתרקמת קנוניה לעיכוב תוכנית האי״ש לה שותפים, בין היתר, ״איש הכספים [---] יחד עם הזוכר״. מ״ש הבין שב״איש הכספים״ הכוונה להנרי מונטור (בצרפתית: הר - mont, זהב - ore), סגן יו״ר המגבית הארצישראלית בארה״ב, שביקר אז בארץ. את ״ידידי הזוכר״ פיענח ז״ש במכתב למ״ש מ-28/7/1946: ״הוא שלמה״, כנראה שלמה אייזנברג, המזכיר (״הזוכר״) הכללי של הסוה״י בירושלים.

[16] בסעיף 4 במכתבו למ״ש מ-25/7/1946, ציין ז״ש בנוגע לנפילת מסמכים של הסוכנות לידי הבריטים, שבסוה״י בירושלים טוענים ששום דבר לא דלף משם, אך הביע דעתו כי ״אכן נראה שנכנסו [לסה״ל 1946] שתי התשובות״. במכתבו מ-28/7/1946 הבהיר ז״ש כי ״'שתי התשובות' שנכנסו הן: האחת הפורשת בשם גמז, והשנייה, להולדת הילדה״. קרוב לוודאי, שהתכוון לשני מברקים שהבריטים הביאו בסה״ל, האחד מ-23/9/1945 מאת סנה בירושלים למשרדי הסוכנות בלונדון, בו נזכר ז״ש (אחד מכינוייו ״גמז״) כאיש שאליו יש להפנות את התשובה החיובית או השלילית לפעולות שהציע נגד הבריטים, והשני המברק מ-12/10/1945 מאת מ״ש בלונדון אל דב יוסף בירושלים, שבו הציע כי האות המוסכם לאישור הפעולות יינתן במשפט: ״ברך נא את שיל [אריה אשל] להולדת הבת״.

[17] הצעות להנה״ס בלונדון, ולטדי קולק (שם רעייתו תמר) שפעל שם, בדבר קו ההסברה שראוי לנקוט לקראת הדיון בפרלמנט הבריטי שנועד ל-30-31/7/1946.

[18] ז״ש השיב 28/7/1946 ששילוח נשאר בפריס במצוות ב״ג, שמינהו כמקשר בינו לבין טדי קולק ואנשיו בלונדון, והוסיף כי שילוח ״רוטן מאוד על התפקיד שאינו רואה בו ברכה, אולם המצווה - מצווה״.

[19] הצולע - טוביה ארזי, שבאותו זמן שהה בארה״ב לצורך ריפוי רגלו הפצועה. משהחלים הוטלו עליו שם משימות מדיניות.

[20] 128 עצירים, כולם אנשי ה״הגנה״ שנותרו בלטרון מאז ״השבת השחורה״, שיועברו למחנה המעצר ברפיח.

[21] בתוך מספר גדל והולך של אנשי אצ״ל העצורים בלטרון.

[22] מדובר בשני מאמרי המערכת הראשיים של ״הארץ״ במדור ״מיום ליום״ מ-24/7/1946, שחוברו ע״י משה מדזיני, מבכירי העיתון, ונכתבו בצלו של פיצוץ מלון ״המלך דוד״. בראשון, שכותרתו ״על המוסדות להתפטר!״, נטען כי ״על המוסדות שעמדו בראשנו בכל התקופה הזאת של ירידה והתמוטטות - גם אם לא גרמו לכל מה שאירע - להסתלק, ולהסתלק בכל המהירות האפשרית״, שכן ההנהגה איננה ״פטורה מאחריות חמורה להרבה שגיאות חמורות שנעשו, ביודעין או בלא יודעין״. הן ״כנגד עינינו העובדה שאנשי הסוכנות היהודית לא ידעו לבחון את דרכיהם. לא ידעו להשתמש כראוי במידה המפליאה של הכרה קיבוצית ומשמעת פנימית אשר ביישוב לשם הדרכה נכונה. אפשר להבין, שכמונו כמוהם, ככל הציבור היהודי בארץ ובחוץ-לארץ, כולנו נדחפנו אל סף הייאוש [---] אבל ההנהגה, אם רוצה היא להיות ראויה לתואר זה, חובתה הראשונה והראשית היא שתהא מנהיגה ולא נגררת [---] עתה נפתחה המערכה הטרגית ביותר בפשע מחריד״, על כן ״ברגע זה מחובתנו לעשות צעד, שיהא בו משום ניסיון לנעול פרשה של תעתועים מרים. עלינו להגיד לעצמנו שלא נוכל לקדם את פני המחר תחת אותה הנהגה, שעל ראשה האחריות החמורה והמעמסה הנוראה של כישלונות וקוצר ראות וחוסר ישע [---] מן ההכרח לעשות צעד, שיבליט את רצוננו להפסיק את הגלישה הנוראה לסף התהום״.

במאמר השני, ״הנעמוד במבחן?״, טען המחבר כי היישוב שותף לאחריות לאירוע בירושלים גם אם מבצעיו נמנים על מיעוט קטן בתוכו, שכן ״מרשים אנו למיעוט הקטן של פושעים מטורפים להשתלט עלינו. האם למעלה מיכולתנו הוא לרסן את אנשי הרצח הללו, היושבים בתוכנו? הלא יש בינינו 'אקטיביסטים' - ולאו דווקא בין רוצחי ירושלים - הסבורים שדי כוח עמהם להכריע כוחות הרבה יותר חזקים [---] היום ומחר ייבחן כוחם של מוסדותינו הדמוקרטיים, ואם לא יעמדו במבחן זה תשתלט עלינו מחרתיים ההפקרות הפושעת, שאת פירותיה טעמנו שלשום. ואם נמשיך להעדיף 'איחוד וליכוד' מדומה זה של היישוב על ביעור הרע מקרבנו, לא נינצל מתהום האנרכיה הפעורה תחת המסווה הרופף של 'איחוד וליכוד', וכולנו, כולנו לא נהיה פטורים מן האחריות על אסוננו, גם אם גינינו וחזרנו וגינינו״.

ז״ש השיב למ״ש ב-28/7/1946, כי ״ההדים לראשיים של מ. מ. היו רבים. צוטטו בחוץ והיכו גלים בפנים [---] אני כשלעצמי בטוח כי יישכחו אחר 4-3 ימים״.

במכתב לרעייתו, ביום פרסום המאמרים, כתב מ״ש: ״ידידי מ״מ עשה היום בעיתונו [---] את אחת הנבָלות הגדולות״ (ר׳ שרת/מאסר עמ' 99. המאמר הראשון מובא בשלמותו שם, עמ' 397-396).

[23] בדיון הקרוב בפרלמנט (סעיף 9 לעיל).