מזהה |
2819 |
שם הספר |
ירחים בעמק איילון |
שם הפרק |
43. אל: זאב שרף, ירושלים - 22/7/1946 |
43
אל: זאב שרף,
ירושלים
22/7/1946
לדתן
שלום,
1. מהיום פרק חדש בהיסטוריה. שוב נפערה תהום,[1] אך מי יודע. המסקנה הבריאה ביותר לדידם [של הבריטים], לקרוא לנו
ולערבים ולאמר לנו: הא לכם הארץ, קחוה מידינו והטיחו ראשיכם בכותל! אך זאת לא
יעשו, ודאי ינסו לעשות שפטים בציבורנו כולו, עכ״פ יפגינו ע״י איזה מעשה רב את הטלת
האחריות על הכלל, נצפה בכליון עיניים ממש לדואר מחר. מי יודע מה ייעשה בכם הלילה!
2. טוב
שיצאה הודעה מייד. יש בה מילים צורמות וגם חסר משהו. באנגלית צלצולה יותר טוב.[2] ביסודו של דבר לא הייתה לנו ברירה.
3. אנו חרדה
ליוליוס יקירנו.[3] אי הזכרת שמו בין הניצולים כאילו סותמת עליו את הגולל. איזו זוועה!
לדואר היום:
1. סירוב ה״ס אינו פותר בעיית בית אחי.[4] השקמונים[5] אינם לפי שיעור קומת ההופעה הדרושה לנו בעניין זה.[6] אך מה אעשה וצפוני פוסל גם את המזוקן וגם את בעל האורה.[7] אולי תתייעץ עם בן ברן?[8] אולי הוא
עצמו? אבל הוא אינו מאור גדול והשקמונים יראו פחיתות לעצמם להסתלק מפניו. סבך!
2. אם פזית
לא יצא ובבית יישאר איש על מכונו, מי יפתח ההצגה ע״י סיפור המעשה?[9] לא ייתכן
שלא יהא שם עֵד חי. אפילו עידו, אם יגיע, לא יוכל למסור את כל פרשת הלבטים והחבלים
בפנים.[10]
3. בס' 13 נאמר:
״דורשים שלא יוכרע דבר מבלי לשאול דעת המתאפקים״.[11] בעניין זה
חיוויתי כבר פעם דעתי בכתב והיא אחרת.[12] לדעתי, בשעת
חירום כזו רשאית ישיבה על דעת משתתפיה להכריע בשאלה שבעיניה אינה סובלת דיחוי.
עכ״פ הייתי אני מוסר ההכרעה לשיקולו של עמי - לא ההכרעה לגופם של עניינים, אלא
בשאלה אם יש להכריע מייד או אפשר להמתין לצירופי הקולות.
אני מתאר לעצמי מה יעלה עכשיו להחלטות שעמדו להתקבל.[13]
שלח המברק הבא:[14]
ראשית, אנא פנה
אל חבריך לא להרשות למעשה התועבה הנורא[15] לטשטש
שיפוטם הבהיר. אסור להם לנוח אלא לחַזק הלחץ [על הממשלה]. מעשי תגמול דרסטיים לא
יפתרו דבר, רק יחמירו הטרגדיה ויוליכו לתהום. הדרך היחידה להשיג הפגת מתיחות היא
שחרורנו, הסרת ידיים מעל ה״הגנה״ ועלייה נרחבת מיידית.
שנית, אנא הברק
מה האמת בידיעות שהוועדה האנגלו-אמריקנית[16] שוקלת עכשיו
באופן אקטיבי תוכנית פדרלית, משמע קנטונים. שלושתנו
מבקשים לאשר את ההקצבות הדרושות [לאי״ש].
אין מייחסים חשיבות מיוחדת לשם.[17] הח״מ נוטה
ל-(2), אבל יש פנים לכאן ולכאן.
הארבעה מחייבים:[18]
1. א, ג, ד.
2. א, ב.
3. א.
יחיאלי [דוד רמז] נגד 1) ב. הנותרים בעד, אבל אינם רואים צורך בהכרזה
על כך. אין גורסים החזרת האותות.[19]
א-ן, 22/7/1946,
אחה״צ
על דעת השלושה כאן[20] יש להודיע
לא״ק שעליו להקציב ההכרחי.[21]
ישן
[1] הכוונה
לפיצוץ מלון ״המלך דוד״ ע״י אצ״ל בשעות הצהריים של אותו יום, שבעקבותיו הוחמרו
היחסים בין היישוב לבין השלטונות הבריטים ביתר שאת.
[2] מייד לאחר פיצוץ מלון ״המלך
דוד״ פורסמה ההודעה הבאה:
הנהלת הסוכנות והנהלת הוועד הלאומי מביעות את רגשי זוועתן על מעשה
התועבה, שלא היה דוגמתו,
שבוצע
היום על-ידי חבר פושעים, שהתקיפו את משרדי הממשלה בירושלים ושפכו דמי נקיים של
עשרות עובדי הממשלה ואזרחים אחרים, אנגלים, יהודים וערבים. היישוב העברי
בארץ-ישראל נדרש להתקומם נגד מעשי פשע מתועבים אלה (״דבר״ 23/7/1946).
הנוסח האנגלי של ההודעה:
The Executive
of the Jewish Agency and the Executive of the Vaad
Leumi express their horror at the dastardly crime perpetrated by the gang of
desperados who today attacked the Government office in Jerusalem, and shed the
innocent blood of Government officers and other citizens, British, Jewish and
Arab. They express their deepest sympathy to the relatives of those who have
been murdered and to those who have been injured. The Yishuv in Palestine is
called upon to rise up against these abominable outrages” (P.P. 23/7/1946).
[3] יוליוס
ג׳ייקובס, סגן מזכיר הכספים, הפקיד היהודי הבכיר ביותר בממשלת המנדט, נהרג בפיצוץ
מלון ״המלך דוד״. הוא ורעייתו היו ידידי משפחת שרת (ר׳ שרת/מאסר).
[4] הרי
סאקר סירב לקבל על עצמו את ההגנה המשפטית על המזכיר והמוכתר של קיבוץ יגור,
שהשלטונות עמדו
להביאם
לדין (ר' מס' 38 הע' 58).
[5] עורכי
הדין החיפאים יעקב סלומון ויעקב שמשון שפירא (שם, הע' 59).
[6] להפוך
את משפט אנשי יגור למשפט פוליטי. ר' מס' 38 פסקה אחרונה.
[7] ״המזוקן״
- עו״ד מרדכי עליאש, שהיה בעל זקן; ״בעל האורה״ - עו״ד דוד גויטין, על שם רעיתו.
|
|
|