[1] יצחק בן-צבי, בן-ציון מ״ח עוזיאל (הרב הראשי הספרדי, הראשון לציון), הרב יעקב גולדמן (רב האסירים מטעם מוסדות היישוב), שמחה אבן-זוהר (מזכיר הועה״פ של ההסתדרות ואיש קשר מטעמה ומטעם הוה״ל עם עצורי לטרון ורפיח).

[2] כינויי אישים והגדרת עניינים בצופן המאולתר.

[3] מתייחס למשפט במכתב ז״ש אל מ״ש 17/7/1946: ״היה ממונה לפני זמן קצר על אחיו של בעל פסל העומד במקום הגילוי הראשון אשר בישר את הפתעת הצינורות ביגור״. פירוש: רודריק מסגרייב, הממונה על העניינים היהודים במזכירות הראשית של ממשלת המנדט, היה לפני כן סגן מושל מחוז תל-אביב והדרום ובתוקף תפקידו זה היה ממונה על יצחק צ׳יז׳יק - אחד מקציני מחוז ת״א - אחיו של אפרים צ׳יז׳יק, שנפל בחולדה במאורעות תרפ״ט ופסלו ניצב שם. ב-3/10/1943 ערכו הבריטים חיפוש בחולדה וגילו שם כמה ארגזי פצצות מרגמה תוצרת תע״ש. גילוי זה היה אות ראשון לחיפושי הנשק כמו זה שבוצע ביגור ב״השבת השחורה״, שם התגלה נשק רב.

[4] הכוונה לשיחת הורוביץ עם מסגרייב ב-16/7/1946; דוח מלא על השיחה (באנגלית) נשלח אל מ״ש (ר׳ אצ״מ S 25/7697; ר׳ גם הורוביץ, עמ׳ 145-140).

[5] בעמ׳ 2 של הדוח ציין הורוביץ כי מסגרייב העיר, שבמקום התרה חד-פעמית לעליית המאה אלף עדיפה, אולי, התרת עליית מספר קטן יותר בלוויית הצהרה של ממשלת בריטניה שעליית יהודים לא״י תימשך, ולא תהיה השתלטות של יהודים על ערבים ושל ערבים על יהודים. בתגובה שאל הורוביץ: ״ומה בדבר חלוקה?״

[6] בעמ׳ 3 של הדוח, בתשובה לשאלת מסגרייב אם מצד היהודים תהיה התנגדות מזוינת לניסיונות של השלטון לחפש ולפרוק את נשקם, השיב הורוביץ: ״בהחלט! [---] חיפושים כאלה יפורשו ע״י היישוב כהכרזת מלחמה גלויה והיא תיענה בצעדי מלחמה״. על שאלתו הנוספת בדבר אפשרות של פירוק הנשק של היישוב ע״י מו״מ, שעיקרו הגדלת ״משטרת היישובים העבריים״ תמורת מסירת כמות מסוימת של נשק לידי השלטונות, השיב הורוביץ: ״אני מטיל ספק רב אם הדבר אפשרי. מכל מקום, תשובה לכך יכולה להינתן רק ע״י ההנהגה המייצגת, ואתם הוצאתם אותה אל מחוץ לפעילות״.

[7] בסוף השיחה החליטו הורוביץ ומסגרייב לקיים פגישות נוספות, שלא התקיימו - מסגרייב נהרג כעבור שבוע בפיצוץ מלון ״המלך דוד״ ב-22/7/1946.

[8] מסגרייב הבהיר, כי אין לממשלה כוונה כלשהי לשחרר את המנהיגים הכלואים בלטרון ואישר כי בסוגיה זו, כמו בתחומים אחרים, יש לצבא השפעה רבה על פעולות הממשלה.

[9] מסגרייב העיר, שישנם באנגליה כאלה הסבורים שהעניין הציוני מתמצה בתביעה להתרת עלייתם של המאה אלף, כפי שהמליצה וא״א, וכי היענות לתביעה זו עשויה לסיים את העימות הציוני-בריטי. הערה זו קישר מ״ש לדיווח של אליהו ששון, כי בשיחות במשרד החוץ הבריטי עם נציגים מעבר-הירדן ומדינות ערביות אחרות, הובטח להם כי תמורת הסכמתם לעליית המאה אלף לא יתירו הבריטים עליית יהודים נוספים ולא יאפשרו הקמת מדינה יהודית (ר׳ מכתב ז״ש אל מ״ש 17/7/1946).

[10] לדברי מסגרייב, בחיפוש בבניין הסוכנות התגלו עדויות על פעולות ריגול ומודיעין של היהודים בעיקר בארצות השכנות לא״י, וכן עדויות נסיבתיות על קשרי הסוכנות היהודית עם ה״הגנה״. לדעתו, הממשלה תפרסם חלק מן העדויות הואיל ורה״מ אטלי התחייב לעשות כן בדיון בפרלמנט ב-1/7/1946, ובתשובה לתביעת כמה מחברי הבית, שהממשלה תפרסם בהקדם את ההוכחות שבידיה על האחריות שהיא תולה בסוה״י למעשי האלימות בא״י, הודיע כי הפרסום יבוא לאחר שיסתיים העיון במסמכים שבידיה (ר׳ ״הארץ״ 2/7/1946).

[11] ב-7/5/1946 הודיעה ממשלת בריטניה בפרלמנט על החלטתה לפנות את כוחותיה הצבאיים ממצרים. בעקבות ההודעה התפתח דיון, שבו הצהיר רה״מ אטלי כי ההחלטה התקבלה בהסכמת ראשי ממשלות הדומיניונים שבמערכת האימפריאלית הבריטית (ר׳ ״הצופה״ ו״משמר״ 8/5/1946). למחרת, כשנודע שראשי הדומיניונים הופתעו מהודעת הממשלה, עלה אטלי בפרלמנט לתקן את דבריו ואמר ״התקיימו דיונים בשאלת מצרים ונמסרה לנציגי הדומיניונים אינפורמציה מלאה, אך הם לא נקראו להביע את הסכמתם על כך, הואיל והעניין נתון לאחריותה של בריטניה בלבד. לדבר זה - שהעניין נוגע אך ורק בבריטניה - הסכימו הדומיניונים״. על כך העיר אידן: ״אני מבין את המצב כך - ביררו את המצב עם ממשלות הדומיניונים אך הם לא התחייבו בשום פנים ואופן לתמוך בפעולה שעליה הודיעה אתמול הממשלה״. תגובת אטלי: ״ניסיתי להסביר זאת והנני לבקש את סליחת הבית שאמרתי יותר משרציתי לומר. לא היה בדעתי לסבך את חברַי מן הדומיניונים או להטיל עליהם אחריות שהממשלה צריכה לקבל על עצמה״ (ר׳ ״הצופה״ ו״משמר״ 9/5/1946). אידן הגדיר את דברי אטלי כ״תשובות דו-משמעיות״ והודיע כי יבקש דיון בפרלמנט בשאלה זו (ר׳ ״הארץ״ 10/5/1946).

[12] בשיחתו עם מסגרייב העלה הורוביץ את החלטת מוסדות היישוב על אי״ש, והבהיר שהוצאתה אל הפועל, שתחל ב-25/7/1946, עלולה להוליך להתנגשות חמורה עם הממשלה. כדי למנוע הידרדרות כזאת ולפרוץ את המבוי הסתום ביחסים בין היישוב והשלטונות, תבע מן הממשלה לפעול בשני שלבים: א. נקיטת צעדים מיידיים, כגון שחרור המנהיגים וזירוז שחרור העצירים האחרים, ובעיקר הפסקת חיפושי הנשק; ב. פרסום הודעה ברורה על מדיניותה בתוך שבועיים אח״כ. מוסדות היישוב נמנעו מלפרסם ברבים את החלטתם על אי״ש, הסביר הורוביץ, כדי שלא להכביד על הממשלה ולהציגה כמי שהועמדה בפני אולטימטום (ר׳ מס׳ 9 הע׳ 12). עם זאת, הוסיף, מוסדות היישוב מודעים לנזקים הכלכליים שאי״ש עלול לגרום, אך לשם צמצומם יונהג ביישוב משטר צנע. הוא הזהיר מפני ניסיונות השלטונות לפרוק בכוח את נשקו של היישוב והבהיר שנשק זה לא נועד להתגוננות מפני שודדים, אלא דרוש לו לשם הבטחת שלומו וקיומו הפיסי ועל כן יעמוד בתוקף על זכותו לכך.

[13] ב״חי״ת״ ו״למ״ד״ הכוונה לחיל הספר העבר-ירדני (חי״ת) והלגיון הערבי (למ״ד), שכמה מיחידותיהם הוצבו בא״י. במהלך המו״מ האנגלי-מצרי שהתנהל ב-1946 הועלתה אפשרות שיוקם ״ועד הגנה אנגלו-מצרי״ שידאג לביטחונה של תעלת סואץ וסביבתה, ואף יורחב לוועד הגנה אנגלי-ערבי כולל, שישותפו בו שאר מדינות ערב ויהווה מסגרת להגנת המזה״ת ולהבטחת יציבותו. הסדר כזה נועד לאפשר השארת כוחות בריטיים בנקודות מסוימות של האזור כבעלי-הברית הקולקטיביים של המזה״ת הערבי, והיה עשוי להשתלב במערכות הביטחון ומנגנוני האכיפה האזוריים, שאמורים היו לקום עפ״י מגילת או״ם (פרקים 8-7). ר׳ ״לקראת ביטחון אזורי בריטי-ערבי במזה״ת״, מערכות ל״ה, יולי 1946, עמ׳ 89; ״לקראת צבא ערבי מאוחד״, ״מערכות״ ל״ו, ספטמבר 1946, עמ׳ 82-81.

[14] שבחיפושים בבניין הסוה״י לא נתגלה חומר שיש בו הוכחות בדבר אחריות הסוכנות לפעולות האלימות האנטי-בריטיות.

[15] ״תוכנית ההדפסה״ - פרסום מסמכים הקושרים את הסוה״י למבצעי תמ״ע (ר׳ מס׳ 20 הע׳ 19).

[16] הנציב אלן קנינגהם נקרא ע״י הממשלה לבוא ללונדון ויצא לשם ב-18/7/1946.

[17] בשיחת הורוביץ-מסגרייב הצביע האחרון על השתתפות כמה ממנהיגי היישוב בלווייתם של ארבעת חללי ה״הגנה״, שנהרגו בהתקפה על בסיס המשטרה הבריטית הניידת בשרונה ב-22/2/1946, במסגרת פעולות תמ״ע, כאחת העדויות הנסיבתיות לקשר של הסוה״י וה״הגנה״. הלוויה, בה השתתפו ראשי היישוב והמונים מתושבי ת״א, הייתה להפגנת הזדהות של היישוב כולו עם המאבק נגד השלטון הבריטי.

[18] בן המייער הוא יחיעם וייץ, בנו של יוסף וייץ, מראשי הקק״ל, שנהרג בפיצוץ הגשר שליד א-זיב ב״ליל הגשרים״ אור ל-17/6/1946.

[19] המברק לא אותר.

[20] לא ברור במה מדובר.

[21] חברי ארגוני ״הפורשים״, שנעצרו והוחזקו ע״י ה״הגנה״ במהלך מאבקו של היישוב המאורגן בארגונים אלה.

[22] מנובמבר 1944 עד מרס 1945 שיתף היישוב המאורגן פעולה עם הבריטים במאבק בארגוני ״הפורשים״ ובמסגרת זו הוסגרו רבים מחבריהם לידי השלטונות הבריטים. שיתוף פעולה זה כונה ״הסזון״. במכתב אל צ׳רצ׳יל 7/12/1944, ציין ח״ו כי לבריטים נמסרו כ-500 שמות של חשודים בהשתייכות לארגוני ״הפורשים״ ו-250 מתוכם נעצרו על-ידם (ר׳ וייצמן/איגרות 21, עמ' 252-251).

[23] ז״ש והרי ביילין, עובד הממ״ד יליד בריטניה, קיימו את המגעים עם השלטונות הבריטים בענייני ה״סזון״.

[24] רציני - שר החוץ הבריטי ארנסט בווין (רציני=(earnest.

[25] ״הזוכים האחרונים במלכות״ - העבר-ירדנים, שזה מקרוב זכו בעצמאות (22/3/1946).

[26] ״כלת הכנסיה״ - Kirkbride. מ״ש מגיב למכתב ז״ש אליו מ-17/7/1946 בדבר שמועות על שיחות בשאלת א״י שמקיים בלונדון שר החוץ בווין עם נציגים של עבה״י, ומעלה את השאלה אם אין מו״מ זה מתנהל ברבת עמון באמצעות סר אלק קירקברייד, נציג תושב של בריטניה בעבה״י מ-1939. ב-21/7/1946 השיב ז״ש: ״לא ברור כיצד נערך המו״מ בין הרציני ובין הזוכים האחרונים, ידועה רק העובדה״.

[27] ברשימות ששון מ-17/7/1946, שנועדו למ״ש, נאמר כי מפי שגריר עיראק נמסר:

אין לראות את הפעולות נגד הסוכנות וחברי הנהלתה כנגמרות. לפי כל השיחות שהיו לו בזמן האחרון [---]

מנוי וגמור אצל השלטונות כאן ובלונדון להכתים עד כמה שאפשר את אנשי הסוכנות ולהביא לידי הרכבת הנהלה חדשה [---] לונדון [---] רוצה לסלק אחת ולתמיד את הדרישה למדינה. זה אפשרי רק ע״י הנהלה חדשה. לקראת כך מכוונים כל המאמצים״.

בדוח נוסף מ-18/7/1946 נמסר עוד מפי שגריר עיראק כי ״ממשלת לונדון טרם ענתה [---] לבקשת מדינות ערב לפתוח במו״מ ישיר, אנגלי-ערבי, בענייני א״י״ וכי ״אנשי עיראק הנמצאים כיום בלונדון (הכוונה, כנראה, לנורי [סעיד] והעוצר [עבד-אל-איללה]), לוחצים על פתרון הקנטונים".

שאלת מ״ש אם הכוונה לשגריר (קונסול) של עיראק בירושלים, נענתה בחיוב (ר' מכתב ז״ש אליו 21/7/1946).

[28] במכתבו אל סנה מ-17/7/1946 כתב ז״ש, שח״ו בצאתו מא״י ״קיבל על עצמו את השליחות של המאה אלף פונטים. נבהל מגודל הסכום. הוסבר לו כי הכוונה לבניינים והבין״. לפי תשובת ז״ש 22/7/1946, ב״מאה אלף לבניינים הכוונה למסקנות ממאורע אחי בק״ ומכאן שהכוונה לבניית סליקים חדשים ואמצעים אחרים, מתוחכמים יותר, שהיה הכרח לבנותם ביישובים נוכח גילוי הנשק ביגור (ר' מכתב גלילי לסנה, גלילי, עמ' 62). לעומת זאת, במכתב ז״ש אל סנה 17/7/1946, נאמר גם: ״מהגזבר [קפלן] הגיעו אתמול והיום שני מברקים. לוחץ על תוכניות מעשיות להקמת בניינים, עד 4,000 חדר בכל חודש. נותן הוראות להוציא כסף. אם לדון לפי המברקים שלו הרי המאה אלף בשני הכיסים״ - וכאן הכוונה להכנת מבנים ביישובים לקליטת המאה אלף שוא״א המליצה להתיר כניסתם לא״י״ (ר' מס' 36 הע' 12). מדובר אפוא בשני סכומים שווים למטרות שונות.

[29] במכתב אל מ״ש מ-17/7/1946, התנצל ז״ש על שלא שם לב כי מ״ש בבקשו שבהזדמנויות מתאימות יוזכרו גם שמותיהם של אלפרין ואדירי (שינקרבסקי), התכוון שהם יצוינו בין העצירים הראויים להשתחרר, ואילו לא כך צוין בעיתוני אותו יום, שבהם נכללו השניים ברשימת המנהיגים שובתי הרעב.

[30] למ״ש נודע ממכתב ז״ש אל סנה 17/7/1946, כי סנה נתן ראיון לעיתונאי האמריקני קרטר דייוידסון מסוכנות ״אסושייטד פרס״, ששהה אז בא״י. ככל הנראה דבריו נזקקו לעריכה לשונית אנגלית, שכן עפ״י מכתב ז״ש, ״המתרגם חשב שסגנון התשובה, כפי שנוסחה באנגלית, עלול להזיק גם מבחינת כוונותיך״ ועל כן היה צורך לתקנה (ר׳ מס׳ 55 הע׳ 34; 59 הע׳ 12).

[31] לוטציה – פריס. סביר שמ״ש מתייחס למכתב אליו (לא אותר), שבו נמסר על הפעילות הנמשכת של הסוה״י בפריס, המתרכזת במלון ״רויאל מונסו״, שם התאכסן ב״ג. מ״ש מבקש לדעת מי מאנשי הממ״ד עובד שם כיום.

[32] גרינבוים הציע, כנראה, להסדיר את יציאת סנה בהיחבא מהארץ באמצעות דרכונו הפולני הישן, שהיה על שמו הקודם קליינבוים, בעזרת הנציג הפולני החדש בא״י רפאל לוץ, שהכריז כי ממשלתו הקומוניסטית תומכת בעניין הבית הלאומי (ר׳ ״משמר״, 9/7/1946). חֶזֶר=חזרה ארצה. סנה יצא את הארץ בדרכונו הארצישראלי ע״ש סנה, ואשרה שניתנה לו בקונסוליה הצרפתית בירושלים. על הסידורים ליציאתו ר׳ שאלתיאל, עמ׳ 280-279. גרסה שונה בנושא זה ר׳ שבתי טבת, ״תרגיל חידה - חמיקתו, בריחתו או הזמנתו של ד"ר משה סנה לפריס, יולי-אוגוסט 1946״, ״זמנים״ - גיליון 76, 2001, עמ׳ 89-71; טבת ד׳ עמ׳ 732-720.

[33] מכתב אבא חושי למ״ש לא אותר.

[34] שיסגיר את עצמו וייעצר כמונו (ר׳ מס׳ 16 הע׳ 19).

[35] מינה בן-צבי (רוגוז׳יק), במל״ע-2 קצינה בא.ט.ס, ואח״כ חברת משלחת ה״הגנה״ בארה״ב, בראשות יעקב דורי, שעסקה ברכש ובגיוס כספים.

[36] ישראל בר-יהודה (אידלסון; להלן בר-יהודה), חבר קיבוץ יגור כיהודה אחי מ״ש.

[37] עו״ד יעקב סלומון מחיפה, התמנה להגן על נוח פרובר, מוכתר יגור, וניסן גושנסקי מזכיר הקיבוץ, שנעצרו ב״השבת השחורה״ והואשמו באחריות לנשק שנחשף שם.

[38] דב יוסף הציע להעמיד עו״ד נוסף - יעקב שמשון שפירא מחיפה. סלומון-סיבולת; שפירא - שיבולת.

[39] איש בֶּבָּה - ישראל בר-יהודה (אידלסון), בעלה לשעבר של בבה אידלסון, ממנהיגות תנועת הפועלות.

[40] המכתב לפרנק בקסטון (ר׳ מס׳ 36 הע׳ 25).

[41] לבבי - אריה לבבי (אז ליבמן), עובד הממ״ד, לימים מכירי משרד החוץ.

[42] מרים - כנראה מרים רוזנבוש, מזכירה בממ״ד, עוזרתו של מ״ש בימי פעולתה של וא״א.

[43] לא הוברר באיזה אופן פנה מ״ש אל ששון בעניין זה. מכתב בנידון לא אותר.

[44] יד ושם - נקיבה בשם, הזדהות; נֶקֶד - נקודה, יישוב. השלטונות הבריטיים תבעו הזדהות העצורים כתנאי לשחרורם. על-פי ההסדר שהוצע, אמורים היו לבוא למחנות המעצר 4-3 חברים מכל יישוב, ולאמת את שמות חבריהם הכלואים (ר׳ מס׳ 41).

[45] הואיל והעצירים מוכנים להזדהות - לפרש בשמותיהם - ולהשתחרר, אין טעם שחבריהם החופשיים לא יסייעו להם.

[46] העיירים - אנשי הפלמ״ח.

[47] הברית החדשה - השמות החדשים (בטקס ה״ברית״ מוכרז שם הנימול) הבדויים, שאנשי הפלמ״ח העצורים אימצו לאחר ״השבת השחורה״ (ר׳ מס׳ 20 הע׳ 24).

[48] את משך המעצר ומספר העצירים.

[49] על הסתייגות מ״ש מההוראה לאנשי הפלמ״ח להציג עצמם בשמות בדויים ר׳ מס׳ 22 סעיף 1.

[50] ה׳ אלוהיכם - השם; כלומר חזרה לשם המקורי.

[51] ר׳ מס׳ 36 הע׳ 9.

[52] כנראה באמצעות אחד המבקרים במחנה.

[53] כלומר, היש לנו עניין, שהשלטונות לא יענישו את נושאי התפקידים בלבד, אלא את כל חברי הקיבוץ? מפתיע, שלאחר כל הנשק שמצאו ביגור, השלטונות מתכוונים להעמיד לדין שני אנשים בלבד (המוכתר ומזכיר הקיבוץ).

[54] נווה-אור - ליכטהיים. מדובר בג׳ורג׳, בנו של המנהיג הציוני ריכרד ליכטהיים, אז עיתונאי בלונדון ששיגר משם כתבות לפ״פ ול״הארץ״. מ״ש ביקש להעסיקו בהסברה ציונית בלונדון, וקרוב לוודאי שביקש להסדיר את העניינים הכספיים הכרוכים בכך. המברק לאליעזר קפלן לא אותר.

[55] גדעון רפאל (רופר; רעייתו נורית). חזר משליחות בחו״ל ועדיין לא נמצא לו תפקיד. הוצע שיצורף זמנית ללשכת העיתונות של הסוה״י לטיפול בעיתונאי חוץ, אך היו לכך מגבלות כספיות (ר׳ מכתב ז״ש אל חברים בלונדון 17/7/1946, אצ״מ S 25/6649). ב-21/7/1946 כתב ז״ש אל מ״ש, כי עניין גדעון רפאל הסתדר כשותפות בין מזכ״ל הסוה״י אייזנברג וז״ש.

[56] המכתבים הנזכרים לא אותרו.

[57] ר׳ מס׳ 16, ״דבר הסבר לנושא יגור״.

[58] מ״ש חשש שהחוק לא יאפשר לעו״ד הרי סאקר להשתתף במשפט נאשמי יגור. ז״ש כתב ב-22/7/1946 כי הרי סאקר ״ענה בשלילה מוחלטת [---] טוען: א. כי 20 שנה כבר לא עסק במלאכה זו; ב. כי פרקליט אינו מדינ[אי]״.

[59] עורכי הדין יעקב סלומון ויעקב שמשון שפירא.

[60] ישן - מ״ש.