37

אל: יהודה-לייב פישמן-מימון, אליהו דובקין ואמיל שמורק, ירושלים

 א-ן י"ט תמוז תש"ו, 18/7/1946

לחברים שלום,

התייעצנו בשאלת הכינוס.[1] דעת שלושתנו[2] היא שנסיעת מישהו משלושתכם, במסיבות הקיימות בארץ, אינה רצויה. לעומת זה, לא ייתכן שכינוס שנועד לדון במצב שנוצר כתוצאה מהדבר שנפל, לא ישמע דו״ח ישיר מפי מישהו שהיה עד ראייה לאותו דבר. מכיוון שבין כה וכה קיימת שאלת נוכחותם של נציגי המינהל הצמוד לנו [הוה״ל] באותו כינוס, שותפנו לגורל [דוד רמז] עורר את השאלה ונענינו לו. הגענו להצעה שאותו מינהל ישגר הפעם בשמו את הגב' פזית [ג״מ]. שותפנו סבור כי כיוון שאינה חברה למינהל, יכְבד לקבוע אותה נציגה יחידה ומן הדין לבחור בשניים, דהיינו היא והנשיא [בן-צבי]. אנו מקבלים הצעה זו ומניחים שהמינהל עצמו יבין, כי בשעה שאחד משני ראשיו עצור לא טוב שראשו האחר יהא עזוב,[3] ובסופו של דבר תיסע רק הגב'. שיקול אחרון זה הוא אך ורק לידיעתכם, למען השם.

ידענו כי דעת חברנו אמת [אמיל שמורק] אחרת. שקלנו היטב נימוקיו.[4] נוכחנו לדעת כי נסיעת אחד עשויה להביא לידי נסיעת שניים.[5] גם אם אחד בלבד יסע - יתערער מאוד מעמד השארית, המעורער בלאו הכי, כל שכן אם שניים יסעו, שאז ייהרס כליל. מינוי חברים זמניים, כדרך שנהגו בשנים כתיקונן, אינו בא בחשבון כיום, שלא לפתוח פה לשטן.[6]

תודתנו הרבה על איגרת ידידנו הקשיש וצר לנו על אי ההבנה שנפלה ושהביאתנו לידי תרעומת חינם.[7] אבל כך הבינונו מאיגרת יוסיפון ומדו״ח שקָדם לה, כי החלטתם לבקש דחיית הכינוס, מתוך תקווה שבינתיים תסתייע השתתפותנו.[8] אנו מניחים שעתה נוכחו הכל כי זוהי תקוות שווא. אין לשער איזה ביזיון עוללה לנו העיתונות בעניין זה[9] וחבל מאוד שלא הצלחנו לרסנה.

חזרנו ושקלנו את ההצעה בדבר מינוי ממלאי מקום לכינוס ושוב באנו לידי מסקנה שלילית, בעיקר משום שלא יוכלו להשתתף בהכרעה[10] ונמצא שלא נהיה משפיעים באמצעותם על יחסי הכוחות.

אחרון אחרון: שלושתנו מחייבים בכל תוקף את נסיעת חברנו הצעיר,[11] אם רק תימצא איזו דרך מעשית להוציאו ולהחזירו [ארצה].[12]

בברכה נאמנה בשם כולנו.

( - )

הערות: