23
אל: חיים וייצמן, רחובות
ל. 10/7/1946
(אנגלית)
ציף[1] יקירי,
היססתי רבות לפני כתבי, אך
החלטתי כי אחטא כלפי עצמי וכלפיך אם לא אכתוב. האל יודע עד כמה אני ממאן להוסיף על
קשייך הנוראים, אך חומרת העניינים המוטלים על כף המאזניים מחייבת אותי להביע דעתי.
איני סבור שאתה צריך לערוך
אותו ביקור בטרם עוזבך.[2] אני חושב,
שבמקום זאת עליך לכתוב מכתב. שיקולי נימוסין אינם חלים כלל במשבר כְזה הנוכחי, והם
פועלים אך ורק לשלילה. כיצד נוכל להיות מנומסים כלפי מי שנהגו בנו בגסות כפי
שנהגו? הצהרת סולידריות עם הכלואים, ובאותו זמן עצמו מתן כבוד בפומבי לכולאים,
עלולים רק לחולל מבוכה ודיכאון בפנים ולעודד תככים בחוץ.
ביום א' קיבלת אורחים כאות
של נימוס,[3] אך מייד
אחר-כך מיהרו לעשות מזה הון פוליטי. הביקור הפרטי נשא משמעות של צעד מדיני. לשכת
המודיעין של ממשלת המנדט פרסמה את הדבר בהודעה רשמית.[4] כל סוכנויות
הידיעות התנפלו עליה כמוצאי שלל רב והתוצאה של פרסום זה הייתה אחת ויחידה בבירור:
תעודת יושר לאדמיניסטרציה הארץ-ישראלית. מדוע עלינו לתת להם עוד קלפים כאלה?
איני סבור ששחרורנו יבוא
כתוצאה ממשא ומתן. או שלחץ האירועים יקבע זאת או לא. ברור שהם מהרהרים עכשיו בדבר
גם כאן וגם בקצה השני [לונדון]. במוקדם או במאוחר הם יצטרכו להחליט. מוטב לנו
להתרחק מן הדבר ולשַמר את כבודנו וכושר הלחימה שלנו בשביל העניין הגדול יותר.
אם תכתוב [לנציב העליון],
בוודאי תדגיש את אי-אפשרות קיומו של המצב שנוצר על ידם, המבוי הסתום שאליו דחקו את
עצמם על ידי שיתוק ההנהלה [של הסוה״י] ולמרות זאת גיבוש הקהילה מאחוריה, מבלי
סיכוי קל שבקלים לשינוי כלשהו בהנהגה;[5] תוכל גם
להתייחס לברבריות - אין צורך לומר, שאתה עצמך תבחר את ניסוחיך - שבמעצר חלק כה
גדול מתפארת אנשינו ביישובים, הכלואים מאחורי גדרות תיל, באופן שרירותי וללא
הבחנה, ובהרס והחורבן, ברוח ובחומר, הנגרמים על-ידי כך.
אולם מדוע עלי להידרש
לפרטים, הן אתה עצמך לבך מלא.
אם לחזור לעניין הביקור
[אצל הנציב העליון], האם לא תסכים כי הדבר יעורר רושם מביך למדי אם ימים אחדים
לאחר שהכל קראו כי אמרת שלא ייתכן משא-ומתן כלשהו כל עוד חברי ההנהלה עצורים,[6] תתפרסמנה החדשות שאתה ערכת ביקור פרידה? אך אני כבר אמרתי דַיִּי
ולך ההחלטה.
תפילותי הנאמנות לבריאותך
הטובה ולעוז רוחך במבחן הקָרֵב בלונדון.[7]
אהבה רבה לך. שלך תמיד,
מ.
