[1] מ״ש מתייחס למכתב ז״ש שלא אותר.

[2] נראה שמדובר בהתכנסות ב-7/7/1946 של האגף האמריקני של  הנה״ס, בצירוף באי-כוח המפלגות והארגונים הציונים הגדולים בארה״ב, שזימן ב״ג בניו-יורק, אליה בא מפריס, לדיון במצב שנוצר עם אירועי ״השבת השחורה״ (ר׳ אביזוהר/לקראת, עמ׳ 67). בעקבות התכנסות זו פנו אנשי הנה״ס בארה״ב אל הנשיא טרומן והפצירו בו שלא להסתלק מתביעתו להעלאה מיידית לא״י של מאה אלף היהודים העקורים באירופה, שעליה המליצה וא״א (המלצה מס׳ 2), ושהוראה מקדימה לעמוד עליה כבר ניתנה לנציגי ארה״ב בוועדת המומחים (ברוק-גריידי), שהתכנסה בלונדון לבחינת דוח וא״א. ר׳ מכתב גולדמן אל ב״ג 20/6/1946, תעודות א׳, עמ׳ 443; מכתב אל הנשיא טרומן 8/7/1946, שם עמ׳ 464-463, וכן היענות הנשיא במכתב אילת אל יוסף לינטון, המזכיר המדיני של הסוה״י בלונדון, 19/7/1946, שם עמ׳ 476.

[3] במכתב ז״ש (לעיל הע׳ 1) הובאה, כנראה, ידיעה ממקור כלשהו, שהשלטונות הורו לעצור את אליעזר קפלן אם ישוב לא״י והערכה, שבאה מאותו מקור, כי קרוב שחרור המנהיגים העצורים.

[4] כוונת ״כספי״ האחד, ככל הנראה, לקפלן, גזבר הסוה״י והאחר לא״ה סילבר (=כסף), המנהיג הציוני האמריקני.

[5] ג׳ון קמחי, כתב ״רויטרס״ והעיתון הלונדוני ״אובזרבר״, שכינויו רד״ק (עפ״י ר׳ דוד קמחי, בלשן ופרשן המקרא), יליד שווייץ.

[6] אוטו פרוינד ובנימין פַּפַּנֶק (ר׳ מס׳ 16 הע׳ 12).

[7] אבודן - דוד הורוביץ, מנהל המחלקה הכלכלית של הסוה״י (שם בנו דן). לא ברור לאיזה מכתב מתכוון מ״ש.

[8] העניין לא נתחוור.

[9] במברק מ-4/7/1946 אל סנה ביקש ב״ג להודיעו ״מה הייתה הצעת הנציב העליון לחיים [וייצמן] בדבר [הרכב] ההנהלה. מי הוצא מחוץ להנהלה ולמי ניתן הכשר מהחברים הקיימים. מה הייתה תשובת חיים״ (ר׳ שאלתיאל, עמ׳ 266). המברק בא בעקבות שיחות ח״ו עם הנציב העליון ועם המזכיר הראשי ב-29/6/1946 על פעולות הבריטים נגד היישוב באותו יום (ר' מס' 3 הע' 5). פרטי השיחה, כמתחוור מדברי מ״ש, לא נודעו עד אז וגם ב״ג התמרמר על כך במכתבו מ-8/7/1946: ״אני רואה סימן רע למצב הפנימי אם עד היום לא ידוע לתנועה, ואפילו לא לחברי ההנהלה, מה הייתה השיחה שבין ח״ו ובין הנציב״ (אביזוהר/לקראת, עמ' 67). בטיוטת הדוח על השיחה, שנרשמה מפי ח״ו, אין אזכור לתגובתו להערת המזכיר הראשי. רושם השיחה ציין שם כי ״ד״ר ו. היה נרגש בשובו מהראיון וקשה היה לצרף מדבריו תמונה ברורה״ (ר' אצ״מ S 25/7697). בדוח על השיחה, שהבריק הנציב העליון אל שר המושבות ב-29/6/1946, אין אזכור של רעיון החלופה ״המתונה״ למנהיגים העצורים (ר' 371/52534ייo.c).

[10] הארוך - המזכיר הראשי סר ג'ון שוֹ, שהיה גבה קומה. ב-7/7/1946 התארחו הוא ורעייתו בבית חיים וורה וייצמן ברחובות לתה. על ההזמנה והאירוע הודיעה לשכת העיתונות הממשלתית ב-7/7/1946, והעיתונות העברית דיווחה עליו (ר' ״דבר״ ו״הארץ״ 9/7/1946), אך לא היו בה תגובות של הסתייגות מצד הציבור הרחב, אם כי בחוגים המקורבים להנהגה היישובית היו שטענו כי ״מסיבת תה זו [---] אינה הולמת כלל את השעה הנוכחית בארץ-ישראל״ (ר' מכתב אל דב יוסף מאת רעייתו גולדי 8/7/1946, יוסף/עיר ואם, עמ' 199). מ״ש עצמו מחה על כך בשיחה עם ח״ו (ר' מס' 21) ובמכתבו אל ח״ו מ-10/7/1946 (ר' מס' 23). בשיחתו עם שוֹ סיפר ח״ו כי זימן מפגש של למעלה משלושים מנהיגים וראשי ציבור יהודים ולחץ עליהם לפעול למניעת מעשי אלימות של ה״הגנה״ והפלמ״ח נגד הבריטים. באותה שיחה אמר שו, כי הוסמך ע״י הנציב אלן קנינגהם להודיע לח״ו כי הבסיס למו״מ עם הסוה״י יהיה: 1. התחייבות להפסקת הפעולות הלא-חוקיות של ה״הגנה״ והפלמ״ח; 2. פירוק הפלמ״ח, 3. העמדת ה״הגנה״ תחת פיקוח וביקורת של הממשלה. וייצמן השיב כי על בסיס תנאים כאלה לא יוכלו היהודים לנהל מו״מ (ר' מברק הנציב העליון אל שר המושבות מ-8/7/1946, (371/52538 .c.o).

[11] מ״ש ביקש להעביר לידי ט' קולק את מערכת קשריו של שילוח עם ג׳ורג' פ' טיילור (George F. Taylor). הלה, קולונל בימי מל״ע 2, שימש אז איש הקשר מטעם S.O.E -Special Operation Executive)  - מינהל הפעולות המיוחדות) עם הסוה״י לענייני השיתוף החשאי עם הבריטים בפעולות ריגול, מודיעין וחבלה בארצות אירופה הכבושות. ראובן שילוח יצר עמו יחסי ידידות אישיים שנמשכו גם לאחר המלחמה. מ״ש סבר כי באמצעותו ניתן לברר אלו מסמכים תפסו הבריטים בבניין הסוכנות ואם גילו שם חומר מרשיע בעל ערך מיוחד. מסיבות לא ברורות - אפשר בשל שהותו הממושכת של שילוח בפריס - הקשר עם טיילור חודש רק במחצית השנייה של ספטמבר 1946. ב-26 בחודש זה כתב שילוח: ״היום נפגשנו (תדי ואני) עם החייט ידידנו. הקשר איתו חודש לפני שבוע לערך ונשתדל לטפחו ולקיימו בצורה מסודרת״ (ר' מכתב אל ב״ג, מכון לבון, תיקי סנה 75). מכתב שילוח מובא גם בתעודות א', עמ' 633-632 (בטעות נדפס שם תאריכו 29 בספטמבר).

[12] ר' מס' 19 הע' 15.

[13] ב״פ - דב יוסף, עפ״י בן פורת יוסף (בראשית מ״ט 22).

[14] הוראת מ״ש למסור לזרוע המודיעין הבריטי (שקספיר) על תוכניות ארגוני ״הפורשים״ להתנקש בראשי השלטון הבריטי (ר' מס' 16 סעיף 10). לא ברור מדוע ראה מ״ש צורך להעלים את הדבר מדב יוסף.

[15] מ״ש מתייחס, כנראה, לנימוקים שהובאו במכתב אליו (שלא אותר) שהעלו תומכי סנה - אפשר מקרב מפקדים ב״הגנה״ - בעד המשכת המאבק המזוין נגד הבריטים.

[16] מס' 17.

[17] לא ברור מי האיש. אפשר שמדובר בריצ׳רד קטלינג, ראש המחלקה היהודית ועוזרו של א״פ ג׳יילס בבולשת הבריטית בא״י.

[18] מדובר, כנראה, בהערכה כי שאיפת הבולשת הבריטית לאו-דווקא להוכיח את הקשר שבין הסוה״י (הבית) לבין ארגון ה״הגנה״ (הגן) אלא בין ה״הגנה״ לבין ארגוני ״הפורשים״ (הדחלילים). ר' מס' 27 הע' 7.

[19] מ״ש נטרד בשל ״הספר הלבן״ (להלן: סה״ל 1946), שלפי הודעת ממשלת בריטניה עומד להתפרסם ויכלול מסמכים שנתפסו בעת החיפושים בבניין הסוה״י בי-ם המעידים על הקשר בין הסוה״י ובין תמ״ע ועל אחריותה לפעולותיה האלימות (ר' העיתונות העברית 2-3/7/1946). מסמך זה פורסם בלונדון ב-24/7/1946: 6873 .Palestine, Statement of Information Relating to Acts of Violence. Cmd (ר' מס' 48 סעיף 1; העיתונות העברית 25/7/1946) ר' נספח בעמ' 534.

[20] ב-9/7/1946 נערכה בירושלים מסיבת עיתונאים עם ח״ו. על דבריו בה ועל תשובותיו לשאלות שהוצגו לו ר' העיתונות העברית 10/7/1946. קודם למסיבת העיתונאים פורסם גילוי דעת של נשיא הסוה״י בצורת נאום שנשא בישיבת הוהפ״צ המצומצם שהתכנס שם אותו יום. גילוי הדעת, שבעיקרו נוסח ע״י מ״ש בלטרון (ר' מס' 8), פורסם בעיתונות העברית ב-10/7/1946.

[21] הכוונה להרי סאקֶר, שהגיע לארץ ב-5/7/1946. העיתונות דיווחה כי עם בואו יצא לרחובות לשיחה עם ח״ו (ר' ״דבר״ 7/7/1946). ״המשפחה״: שני הגיסים ישראל זיו וסיימון מרקס והרי סאקר, ידידיו הקרובים של ח״ו בלונדון, שסייעו לו רבות בפעילותו הציונית. זיו ומרקס היו מבעלי רשת ״מרקס אנד ספנסר״, וסאקר צורף אח״כ להנהלתה.

[22] הפנייה היא אל יחזקאל סהר, שעמד לעבוד בממ״ד של הסוכנות. נראה שמ״ש מבקש שוב לדעת מה עלה בגורלו של תיק טדי-גדעון (ר' מס' 19 הע' 13).

[23] נראה שהכוונה לתוכניות להתיישבות של ארגוני חיילים משוחררים. במסגרת זו הוקמו המושבים כפר קיש (בגליל התחתון, 18/7/1946), משמרת (בגוש תל-מונד, 21/7/1946), בצרה (בשרון, 1/8/1946), רגבה (בגליל המערבי, 15/81946, ארגון ״ווג'ווד״ (במשמר הירדן), ארגון ״יעל״ (במנחמיה). (ר^, גבתי, עמ' 332).

[24] עצירי ״השבת השחורה״ נדרשו ע״י ה״הגנה״ שלא להזדהות בפני החוקרים הבריטים לבל תחשוף ההזדהות את פעילי הארגון ואת אנשי הפלמ״ח שנעצרו, שאותם ביקשו הבריטים לאתר עפ״י רשימות שנפלו לידיהם. גלויות דואר שהבריטים התירו לעצירים ברפיח לשלוח לבני משפחותיהם או לחבריהם היו עלולות לחשוף זהות שולחיהן. את פרשת ההזדהות במחנות המעצר אחרי ״השבת השחורה״ סיכם יגאל אלון: ״המוני העצורים עמדו בסירובם ולא הזדהו. וזאת משני טעמים, שהראשון בהם עקרוני, והשני מעשי. העקרוני היה, כי מחובתו של כל יהודי להימנע מלזהות עצמו, שכן הזדהות פירושה סיוע לגילוי המבוקשים. אשר לטעם המעשי, הבולשת ביקשה לערוך ״זיהוי מבוּקר״, לאמור: על המוכתרים של הקיבוצים ניטל לזהות את אנשיהם בשמותיהם, והבולשת תשווה את אלה לשמות שמסרו העצורים. האנשים אשר שמותיהם יהיו זהים לשמות שמסר מוכתר יישובם, יוכרו כאנשי המקום וישוחררו, ואותם שהמוכתר לא יוכל לזהותם בשמם, או ששמותיהם יימצאו בלתי-זהים, אות הוא כי חברי הפלמ״ח הם ודינם מעצר ממושך. מאחר שבין העצורים נמצאו למעלה מ-200 פלמחאים, אשר רובם המירו את שמותיהם בשמות בדויים ואת תעודות הזהות המקוריות שלהם במזויפות, נבצר מן המוכתרים לזהותם בשמותיהם החדשים, וכן ספק גם אם הכירו את כולם בשמותיהם המקוריים. אי-ההזדהות הפכה איפוא להפגנה נגד הפעולה הבריטית הבלתי-חוקית ולשיטה למניעת מיון העצירים. מאחר שהשלטונות הסכימו לשחרר עצירים בגילאים שלמטה מ-16, שנקלעו למעצר, הצליחו חלק ניכר מעצורי הפלמ״ח מחברי ההכשרות הצעירות, להשתחרר מן המעצר בהעמידם פני נערים. שבועות רבים נמשך המעצר ולבסוף הגיעו הצדדים לידי פשרה: העצירים יזדהו בלא שהמוכתרים ישתפו פעולה בביקורת השמות. בדרך זו נשתחררו שאר עצורי הפלמ״ח שהתכנו בשמות בדויים, פרט לכמה מהם, שנעצרו בעיר לפי שמותיהם האמיתיים ומעניהם האישיים. פשרה זו, שהיה בה מבחינה עקרונית טעם לפגם, היה לה צידוק מעשי מבחינה משקית-כלכלית״ (ר' מס' 38 סעיף 16; ספר הפלמ"ח א', עמ' 571; סת״ה ג-2, עמ' 895).