פנחס עופר

הקדמה

ב-8 במאי 1945, עם כניעת גרמניה, הסתיימה מלחמת העולם השנייה בזירתה האירופית. רק אז נגלה מלוא חורבנה של יהדות אירופה. מאות אלפי יהודים ששרדו התקבצו במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה וייחלו לשיקום חייהם. מצבם החמור הצריך בדחיפות מקלט של קבע.

ארץ-ישראל יכלה לשמש מקלט שכזה. היישוב היהודי היה נכון לעמוס על שכמו את קליטת הניצולים, אך שערי הארץ, הנתונה בשלטון המנדט הבריטי, נשארו נעולים. הציפיות כי לאחר ניצחון בריטניה יבוטלו ההגבלות שקבע ״הספר הלבן״ של 1939 ושערי הארץ ייפתחו לרווחה, ציפיות אשר גברו עם ניצחון מפלגת העבודה הבריטית (ה״לייבור״) בבחירות הכלליות שנערכו בבריטניה ביולי 1945, נכזבו. ההבטחות המפליגות שהשמיעו ראשי ה״לייבור״ ערב הבחירות הללו באוזני ראשי התנועה הציונית, לרבות ההבטחה לתמוך בהפיכת ארץ-ישראל למדינה יהודית כתביעת ״תוכנית בילטמור״, שאימצה ההסתדרות הציונית במאי 1942, לא כובדו. ממשלת ה״לייבור״ התייצבה מאחורי מדיניות ״הספר הלבן״ של קודמתה.

עתה לא הסתפקה התנועה הציונית במחאות. במהלך הכינוס הציוני העולמי, שהתקיים בלונדון באוגוסט 1945 - כינוס ציוני ראשון אחרי המלחמה - התקבלה בחשאי, בחוג מצומצם של שלושה אישים, החלטה להחריף את המאבק על ביטול ״הספר הלבן״ על ידי הוצאתו מהתחום הפוליטי והדיפלומטי והעברתו גם למישור האלים-המזוין, כדי להגביר באופן זה את הלחץ על ממשלת בריטניה. שלושת המחליטים היו

יושב ראש ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית דוד בן-גוריון,

ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית משה שרת,

וראש המפקדה הארצית של ה״הגנה״ משה סנה, אף הוא חבר הנהלת הסוכנות היהודית.[1]

באותם ימים גם הוסכם בין בן-גוריון וסנה, כי ה״הגנה״ תשתף פעולה עם ארגוני המחתרת הפורשים אצ״ל ולח״י לתיאום פעולות מזוינות נגד הבריטים, כדי להפגין את נחישות היישוב היהודי כולו במאבקו נגד המדיניות הבריטית האנטי-ציונית.

תיאום הפעולות של ה״הגנה״, אצ״ל ולח״י בוצע במסגרת ארגון-גג, שנקרא ״תנועת המרי העברי״. במפקדת ״תנועת המרי״ ישבו נציגי שלושת הארגונים ובראשה עמד נציג ה״הגנה״. כל ארגון השתתף בפעולות ״תנועת המרי״ במסגרתו העצמאית וחֶלקו בהן תאם את גודלו היחסי. ארגון ה״הגנה״ פתח את המאבק המזוין בבריטים ב-9 באוקטובר 1945 בפריצת יחידת פלמ״ח למחנה המעצר בעתלית - כמאתיים מעפילים שהיו עצורים שם חולצו והועברו ליישובים בסביבה, ואילו המבצע הראשון של ״תנועת המרי״ היה ב״ליל הרכבות״ אור ל-1 בנובמבר [2].1945 מאז ואילך גברו והלכו ההיקף והעוצמה של הפעולות, שלשיאן הגיעו בלילה אור ל-17 ביוני 1946, ״ליל הגשרים״, אז חיבלו יחידות פלמ״ח באחד-עשר גשרים שחיברו את ארץ-ישראל עם שכנותיה, ופוצצו עשרה מהם.[3]

השלטונות הבריטים לא עמדו מנגד. נוכח העוצמה הגוברת של פעולות ״תנועת המרי״ הם החליטו לשים קץ למאבק המזוין על ידי פגיעה בגדול ובחזק שבשלושת רכיבי תנועה זו - ה״הגנה״ - ובעומדים בראשה, ולתכלית זו תכננו מסע רב ממדים, שכונה בפיהם ״ברודסייד״/״אגתה״, והוציאוהו לפועל בשבת 29 ביוני 1946. בפקודת המבצע נאמר כי מטרותיו הן:

״1. לשתק את הפלמ״ח, שהוא כוח המחץ של ה'הגנה' והאחראי למבצעים ההרסניים ביותר, שנערכו בתיאום עם האצ״ל וקבוצת שטרן (לח״י);

2. להשאיר את ה'הגנה' ללא הנהגה על ידי מאסר אותם מנהיגי הסוכנות היהודית הידועים, או החשודים, כקשורים ב'הגנה';

3. לגלות מסמכים שיספקו הוכחה ניצחת לפעילותה של הסוכנות היהודית וישפכו אור נוסף על פעילותה של ה'הגנה'.[4]

כך, בשבת 29 ביוני 1946 - ״השבת השחורה״ - השתלטו יחידות צבא בריטי ומשטרת המנדט על בנייני המוסדות הלאומיים בירושלים, ערכו בהם חיפושים והחרימו מסמכים, ועצרו ארבעה מחברי הנהלת הסוכנות - ראש המחלקה המדינית משה שרת,

חבר המחלקה המדינית ויועצה המשפטי דב יוסף,

ראש מחלקת העבודה יצחק גרינבוים

וראש המחלקה למלאכה ולתעשייה זעירה הרב יהודה לייב פישמן-מימון -

וכן את יו״ר הוועד הלאומי דוד רמז

ושלושה אישי ציבור נוספים מתל-אביב ומחיפה.

בעת ובעונה אחת ביצעו הצבא והמשטרה חיפושים נרחבים אחר מחסני נשק של ה״הגנה״ בתל-אביב, בירושלים ובחיפה, השתלטו על עשרים ושבעה קיבוצים, שרובם ככולם אכסנו מחלקות פלמ״ח, חיפשו בהם נשק ועצרו חשודים בחברות בפלמ״ח. מספר חברי ה״הגנה״ והפלמ״ח שנעצרו בערים ובקיבוצים עלה על 2,700.

משה שרת ודב יוסף נעצרו בגין מעורבותם הברורה בחילופי מברקים מוצפנים בין הנהלות הסוכנות היהודית בירושלים ובלונדון מ-23/9/1945 עד 2/5/1946, שבהם דובר בהפעלת ״תנועת המרי״. המברקים נקלטו או נפלו בידי הבריטים ופוענחו על ידם, ופורסמו ב-24/7/1946 ב״ספר לבן״.[5] יושב ראש הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון וחבר ההנהלה משה סנה, שגם שמותיהם הופיעו במברקים אלה, לא נעצרו שכן הראשון שהה אותו זמן בפריס, והשני הצליח להסתתר וכעבור ימים מספר חמק מן הארץ והגיע לפריס. הרב פישמן-מימון נעצר על שום היותו יושב ראש ״ועדת X״ - הוועדה המדינית-ציבורית, שהופקדה על ידי הסוכנות היהודית לפקח על פעולות ״תנועת המרי״ - (הוא שוחרר מן המעצר ב-12 ביולי 1946 מטעמי בריאות), והוא הדין בדוד רמז, שנמנה עם חברי ועדה זו. יצחק גרינבוים נעצר, ככל הנראה, כי כמי שהיה יו״ר ״ועדת הצלת יהודי אירופה״ ב-1944-1943, נחשד במעורבות בענייני ההעפלה.

תכלית ״הספר הלבן״ של יולי 1946 הייתה לחשוף את אחריות הסוכנות היהודית לפעולות ה״ההגנה״ ולשיתוף הפעולה של ה״הגנה״ עם ארגוני ״הפורשים״ במאבק המזוין האנטי-בריטי. החשיפה באה להסיר מעל הסוכנות היהודית את מסווה הלגיטימיות והמהוגנות ולהציגה כמוסד הנותן חסות לטרור, לאלימות ולהפרת חוק, ועל כן אינו ראוי לדימוי ולמעמד שהוענקו לו מכוח כתב המנדט. יתר על כן, ה״הגנה״, הכפופה לסוכנות היהודית, אף היא - כמו ״הפורשים״ - ארגון טרור, ולפיכך כל פעולה לחיסולו חוקית וראויה לתמיכה.[6] מכאן עוצמת הביקורת של הסוכנות היהודית על מסמך זה ומאמציה לסתור אותו.

המהלומה העזה, שהלמו הבריטים ב״השבת השחורה״ ביישוב ובזרוע המגן שלו, חייבה את ראשי הסוכנות היהודית וההנהגה הציונית לחשבון נפש נוקב ולבחינה מפוכחת של דרכם המדינית להבא. לא היה מנוס מן ההכרה, כי מדיניות המרי האלים הגיעה לפרשת דרכים מסוכנת.

כדי לדון וללבן את המצב שנוצר ולהחליט על ההתנהלות המדינית של היישוב וההסתדרות הציונית מכאן ואילך, כינס דוד בן-גוריון בפריס, באוגוסט 1946, התייעצות של ההנהלה המורחבת של הסוכנות היהודית בהשתתפות חבריה מירושלים, לונדון וניו-יורק. ביסוד דיוני כנס זה עמדה ההבנה כי, כדברי בן-גוריון, ״נסתיים פרק אחד בתולדות הציונות - אם טוב הדבר ואם רע - ועלינו לחשוב מחדש את דרכנו. עלינו להרחיק כל הרגלי המחשבה ושגרות מקובלות שאינם הולמים יותר את המציאות היהודית והעולמית שבה אנו חיים עכשיו, ולמצוא דרכים חדשות שיביאו אותנו, במסיבות שנשתנו, לידי מטרתנו ההיסטורית שאינה ניתנת לשינויים״.[7]

שאלת המשכת המאבק המזוין הייתה אפוא אחד הנושאים הראשונים שנדונו בכנס פריס, וב-3 באוגוסט 1946 הוחלט שם כי ״לפי שעה״, עד להתכנסות הקונגרס הציוני הכ״ב, שיועדה לסוף 1946, תחול ״הפסקה בקו פעולה מסוים״.[8]

אף שבשעתו היה שותף להחלטה לנקוט קו אלים כלפי השלטונות הבריטים, תמך משה שרת בשלב זה בהשעיית הפעולות המזוינות. בכך התייצב נגד ה״אקטיביסטים״ של אותם ימים בתנועה הציונית ובמפלגתו מפא״י, שדגלו בקו של ״מאבק רצוף״, כלומר בהמשכת פעולות ״תנועת המרי״ כבעבר - ותמך בדוגלים בקו של ״מאבק צמוד״, כלומר בביצוע פעולות אלימות לסירוגין בתגובה לצעדים חריפים של השלטונות, בעיקר על התנכלותם להעפלה ולהתיישבות. עמדה זו נקט משה שרת לא מחמת מצוקת המעצר. היפוכו של דבר, הוא עמד על כך ששחרורו ושחרור עמיתיו ״לא ייעשה לנושא הראשי״ במערכת שיקוליה של ההנהגה הציונית,[9] אלא משום שחשש כי המפעל הציוני ועתיד היישוב היהודי בארץ עלולים להיפגע אנושות על ידי מהלומות נוספות שינחיתו הבריטים, עזות אף יותר משהנחיתו ב״השבת השחורה״, ובייחוד חשש מפני צעדים בריטיים שיְעקרו את כוח המגן של היישוב - ה״הגנה״ - ויסכנו את יכולת היישוב לעמוד במבחנים הצפויים לו בעתיד, שלקראתם חיוני לבנות ולבצר את העוצמה הצבאית היהודית.[10] את חרדתו מפני דבקות בלתי מסויגת במאבק המזוין הביע במשפט מפתח שכתב מלטרון לבנו יעקב:

בלי עמידה קשה לא ניוושע, אך בהתנגדות יתרה נוכל גם להיחרב. הקנאים שמרדו ברומא נחלו אומנם תהילת עולמים, אך הבית חרב. איני רוצה בחורבן שלישי גם אם ינחיל לנו תהילה.[11]

להבהרת עמידתו על הפסקת המאבק המזוין ראוי להביא דברים שאמר משה שרת לאחר זמן:

בתקופת המערכה נגד ״הספר הלבן״ היה נקוט בידנו קו יסודי: לא לגרות, עד כמה שאפשר, את השלטון הבריטי למלחמה חזיתית נגד היישוב היהודי מתוך שימוש בכל עוצמתו הצבאית. ידענו, כי אם יגיעו הדברים לידי התמודדות כוחות כזאת בין בריטניה ובינינו, ידנו תהיה על התחתונה. ולא הייתה השאלה מי יצדק ומי לא יצדק במערכה, אלא מי יזכה ומי יפסיד.[12]

בצד קריאתו לריסון המאבק המזוין ואף להפסקתו, תבע משה שרת ממקום מעצרו להמשיך ולהרחיב את מבצעי ההעפלה וההתיישבות בלי להירתע מפני התנגשויות אלימות עם השלטון. כמי שצידד, כאמור, בקו ״המאבק הצמוד״ ונטל חלק בעיצובו, קרא לביצוע פיגועים רק בתגובה לפעולות הבריטים לבלימת ההעפלה, לגירוש מעפילים מן הארץ ולהקמת יישובים חדשים.[13] אכזבה רבה נחל נוכח אדישות היישוב והימנעותו מתגובה לגירוש מעפילים מנמל חיפה למעצר בקפריסין, שבוצע בכוח ב-13 באוגוסט [14].1946

אכזבה נוספת נחל משה שרת בימי לטרון מאי-יישום מדיניות של הפסקת שיתוף פעולה עם השלטונות הבריטים נוכח אירועי ״השבת השחורה״. בכינוס היישובי שהתקיים בירושלים ב-1 ביולי 1946, בהשתתפות נציגי הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי, רשויות מקומיות, מפלגות וארגונים, שנקרא להגיב על אירועים אלה, התקבלה החלטה - שאחר כך אושרה בידי הוועד הפועל הציוני המצומצם - לנקוט קו של אי-שיתוף פעולה עם המימשל המנדטורי כל עוד לא ישוחררו העצורים, לא ייפסקו פעולותיו נגד היישוב וכוח המגן שלו ולא תורשה כניסתם המיידית של 100,000 העקורים היהודים, ניצולי השואה, לארץ-ישראל כהמלצת ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית. מדיניות אי-שיתוף זו, שנועדה להפגין את כוחו המלוכד של היישוב, חייבה שיקול דעת רב, שכן היה ברי לכל כי היא עלולה לפגוע במשק היהודי ובמהלך התקין של חיי היישוב כולו. משום כך, ובשל התנגדות רבים - בעיקר אנשי ״האיחוד האזרחי״ וחוגי הימין בראשות ישראל רוקח, ראש עיריית תל-אביב - ולאחר בירורים רבים, התמקדה תוכנית האי-שיתוף בשני תחומים:

ניתוק הקשרים בין הרשויות המקומיות לבין השלטונות (כלומר אי הזדקקות לפיקוחם והימנעות מבקשות אישור לתקציביהן),

והחרמת הוועדות הממשלתיות השונות על ידי חבריהן היהודים (להוציא הוועדות לטיפול בחיילים משוחררים ולענייני פרי הדר).

אולם אזהרת הממשלה כי תקפיא את הקצאותיה לוועד הלאומי - לחינוך, בריאות ועבודה סוציאלית - וכן גם לרשויות המקומיות היהודיות, גם היא הוסיפה משקל לכך שביצוע ההחלטה בדבר אי-שיתוף, שנועד לאמצע יולי 1946, נדחה שוב ושוב עד אשר בסוף ספטמבר 1946 נותרו מן ההחלטה בדלי תוכנית בלבד.[15]

משה שרת תמך בנקיטת קו האי-שיתוף. הוא גרס שעל היישוב היהודי להוכיח לממשלת בריטניה ולמימשל המנדטורי, כי לא ישלים בשום פנים עם המדיניות הנוקשה הננקטת כלפיו וכי הוא נכון לעמוד באתגר שהציבו לו השלטונות למרות הסיכונים הכרוכים בדבר. אולם ככל שחלפו הימים ללא מעש בתחום זה, אמר נואש ופסק:

"לאחר כל הגלגולים אין בי תקווה רבה לביצוע ממשי של אי-שיתוף״.

בכישלון צורב זה ראה אות לרפיסות מבישה ולהיעדר מנהיגות ראויה בשעת מצוקה.[16]

אחד הנושאים המדיניים הבולטים, שהעסיקו את משה שרת בחודשי מעצרו, היה תוכנית הקנטוניזציה/פדרליזציה של ארץ-ישראל, שהציג הרברט מוריסון, שר בכיר וסגן ראש הממשלה בממשלת אטלי, לפני הפרלמנט הבריטי ב-31 ביולי 1946. תוכנית זו לא הייתה בגדר חידוש. רעיונות ותוכניות לפתרון שאלת ארץ-ישראל על ידי חלוקתה לקנטונים הועלו ונשקלו פעמים אחדות בידי יהודים, ערבים ובריטים כבר בשנות ה-30 של המאה העשרים. כולן הסתיימו בלא כלום. משה שרת שלל את רעיון הקנטוניזציה בתזכיר שהגיש להנהלת הסוכנות ב-7 בינואר 1937, בטענו כי משמעותו הקפאת צמיחתו של הבית הלאומי היהודי. ועדת פיל, שבחנה את הרעיון בדוח שלה, שפורסם ביולי 1937, גם היא פסלה אותו ונימקה זאת בכך

ש״יש בה, בקנטוניזציה, כמעט כל הקשיים הנעוצים בחלוקה מבלי שיהא בה הייתרון העליון האחד שיש בחלוקה - אפשרות לשלום אחרון״.[17]

רעיון הקנטוניזציה הועלה מחדש בעקבות מסקנות והמלצות ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, שפורסמו בסוף אפריל 1946. הללו לא מימשו את ציפיית ההנהגה הציונית להמלצה על חלוקת ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, אולם, לעומת זאת, קראו להעלאת מאה אלף עקורים יהודים לארץ-ישראל בהקדם ולביטול תקנות ממשלת המנדט, שהגבילו רכישת קרקע בידי יהודים. נשיא ארצות-הברית טרומן הודיע מייד על תמיכתו בהמלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית וקרא להחיש את עליית המאה אלף. ממשלת בריטניה, שביקשה להיחלץ מתביעות הנשיא, יזמה בשלב זה הקמת ״ועדת מומחים״ משותפת לבריטניה ולארצות-הברית, שתבחן את הדרכים ליישום המלצות הוועדה האנגלו-אמריקנית. בראש קבוצת המומחים האמריקנים עמד הנרי גריידי, ובראש קבוצת המומחים הבריטים עמד סר נורמן ברוק. ועדה חדשה זו עיבדה את תוכנית הקנטוניזציה של ארץ-ישראל, שהתוותה הסדר כולל לחלוקת ארץ-ישראל לארבע יחידות: אזור (או קנטון) יהודי ואזור ערבי, מחוז ירושלים ומחוז הנגב - שני האחרונים בשליטה בריטית. מכוח תיחום האזורים האטונומיים היהודי והערבי, חסמה התוכנית כ-85 אחוז של ארץ-ישראל בפני התיישבות יהודית, והסמכות בענייני עלייה הושארה בידי הנציב העליון הבריטי, שנקבע כשליט עליון על האזורים האוטונומיים היהודי והערבי.[18] הרברט מוריסון, סגן ראש ממשלת בריטניה, כאמור, הוא שהציג תוכנית זאת לפני הפרלמנט, ומכאן כינויה ״תוכנית מוריסון-גריידי״. ההנהגה הציונית הגדירה את ״תוכנית מוריסון-גריידי״ כ״תוכנית לחיסול הציונות״ ושללה אותה מכל וכל.[19]

משה שרת שלל את ״תוכנית מוריסון-גריידי״ משהגיעה לידיעתו בלטרון, אולם, כפי שהתבטא, ״לא התעלף״ ממנה, שכן ראה אפשרות לנצלה לקידום האינטרסים הציונים החיוניים - עלייה והתיישבות - בתנאי שיונהגו בה תיקונים ראויים. משנתקבלה בכנס פריס החלטה לדחות את התוכנית, אימץ את ההחלטה ואף שיבח אותה.[20] אולם בדחיית ״תוכנית מוריסון-גריידי״ לא היה די. ההנהגה הציונית הצטרכה להציע חלופה קבילה, שתתקבל בעיקר על דעת המימשל האמריקני לאחר שזה היה שותף בהקמת ״ועדת המומחים״, שהרתה את תוכנית הקנטוניזציה. כך אפוא התקבלה בכנס פריס, ב-5 באוגוסט 1946, ברוב גדול, ההחלטה הבאה:

״ההנהלה מוכנה לדון בהצעה לכונן מדינה יהודית בת-קיימא על פני שטח מתאים של ארץ-ישראל״.[21]

נחום גולדמן נשלח לארה״ב על מנת להציג לפני המימשל החלטה זו בעד חלוקת ארץ-ישראל ולסכל באמצעותה את הנטייה שהסתמנה שם להסכים ל״תוכנית מוריסון-גריידי״.[22] ההצעה ששָטח גולדמן בשם הסוכנות היהודית נתמכה בידי דין אצ׳יסון, ממלא-מקום מזכיר המדינה, ובהשפעתו נתקבלה גם על דעת הנשיא טרומן.[23]

מעתה ואילך הייתה חלוקת ארץ-ישראל, והקמת מדינה יהודית בחלק ממנה, לתוכנית הרשמית של ההסתדרות הציונית. משה שרת (לאחר שחרורו), יחד עם חיים וייצמן ודוד בן-גוריון, עמדו בראש המאבק שניהלה ההסתדרות הציונית בזירה הבינלאומית לקבלת עמדה זו - מאבק שהסתיים בהחלטת החלוקה שקיבלה עצרת או״ם ב-29 בנובמבר 1947. אכן, כבר בקיץ 1937, כאשר פורסמו המלצות ועדת פיל לחלוקת ארץ-ישראל ועוררו פולמוס סוער בתנועה הציונית ובציבוריות היהודית, שהגיע לשיאו בקונגרס הציוני ה-20 באוגוסט 1937, נמנה משה שרת עם ראשי המצדדים בחלוקה. הוא סבר כבר אז, שהחלוקה תעניק לעם היהודי ריבונות, שהיא חיונית מכל.[24] לא ייפלא, כי בהיותו עצור בלטרון פעל משה שרת בנחרצות לקידום רעיון החלוקה, ובעיקר להשגת תמיכתם של ראשי מדינות ערב בו, וזאת עשה באמצעות אליהו ששון, שניהל בשליחותו שיחות עם ראש ממשלת מצרים איסמאעיל צידקי ואחרים שם[25] ועם עבדאללה מלך עבר-הירדן.[26]

נושא מדיני אחר שהעסיק את משה שרת בלטרון היה הצעת ממשלת בריטניה לקיים ״ועידת שולחן עגול״ בהשתתפות נציגים יהודים ונציגי ערביי ארץ-ישראל וארצות ערב, שהושמעה גם היא בפי הרברט מוריסון בנאומו בפרלמנט ב-31 ביולי 1946. בד בבד עם פסילתה את ״תוכנית מוריסון-גריידי״, הודיעה ההנהלה המורחבת של הסוכנות היהודית בפריס, כי נציגיה לא ישתתפו בוועידה המוצעת אלא אם כן יתמלאו תחילה ארבעה תנאים, שנוסחו בידי בן-גוריון:

״תוכנית מוריסון-גריידי״ לא תשמש בסיס לדיוני הוועידה;

ממשלת בריטניה תסכים שהבסיס לדיונים יהיה כינון מדינה יהודית בת-קיימא בחלק של ארץ-ישראל;

המנהיגים העצורים ישוחררו;

הסוכנות היהודית תהיה חופשית לבחור את הנציגים היהודים שישתתפו בוועידה.[27]

משה שרת חלק על עמדת הרוב השולל בכנס פריס. הוא לא ראה תבונה בדחייה על-הסף את ההזמנה לשיחות ״שולחן עגול״, שכן פירושו של דבר, לדעתו, סגירת דלת מראש בפני השתתפות במשא ומתן עם בריטניה. הוא כפר בטענת השוללים, כי

״על ידי כניסה למערכה אנו נותנים מראש את הדין על תוצאותיה״, אדרבה, ״לא רק אין כניסתנו [למשא ומתן] מקפחת את סיכויי מאבקנו לעתיד לבוא, אלא להיפך, היא עשויה לסייע לו״, ולפיכך ״ראוי להבחין במפורש בין דחיית הבסיס שהוצע [״תוכנית מוריסון-גריידי״] לבין סירוב ללכת למשא ומתן, הייתי מסתפק בקביעת בסיסנו [מדינה יהודית] ונמנע מהציג תנאי בל-יעבור שהוא ייהפך לבסיסו של הצד שכנגד״.[28]

טיעוניו אלה של משה שרת לא התקבלו. הוא הצר על שנמנע ממנו להיות בפריס וליטול חלק בדיונים שם, שכן

״אם יש חבר בהנהלה המסוגל גם במצב קשה ביותר להביא את מוסדו למו״מ, הרי זה [הוא עצמו], ששיטת המו״מ היא אצלו עיקרון יסודי״.[29]

לרעייתו כתב בעניין זה:

״אף על פי שלכאורה נתקבלו מסקנות פריס ברוב גדול - כמעט פה אחד - אני מרהיב עוז להביע ביטחון, כי אילו הייתי שם הייתה ההכרעה נופלת אחרת, או לפחות מתנסחת אחרת״.[30]

כאשר מסרה ממשלת בריטניה את הזמנתה לסוכנות היהודית להשתתף בוועידת שולחן עגול, היא גם הודיעה לה כי בדעתה להזמין לאירוע זה נציגים יהודים נוספים וכי תעמוד על זכותה לפסול השתתפות נציגים מסוימים, לרבות אלה שתמנה הסוכנות. הנהלת הסוכנות הגיבה מייד בהתנגדות נחרצת לקביעה זו ותבעה לעצמה זכות זאת כאחד מתנאי השתתפותה בוועידה. תנאי זה, בעיני שרת, היה בבחינת ״ייהרג ובל יעבור״, ואותו הדגיש במכתביו שוב ושוב. לדידו, מדובר פה בעיקרון יסודי, שכן

״חירות ההופעה ועצמאות הייצוג הן בנפש תנועתנו. כל המציע לתנועה להתפשר עם הופעה מקוצצת - בלבוש שנפרם, נגזר מחדש ונתפר לפי רצון השלטון הזר - קובע את נשמת עצמאותה״.[31]

ובעוד נמשכת המחלוקת הזאת עם ממשלת בריטניה, נפתחה על ידה בלונדון ״ועידת השולחן העגול״ ב-9 בספטמבר בהשתתפות נציגי מדינות ערב בלבד (נציגי ערביי ארץ-ישראל סירבו להשתתף בוועידה, שכן תנאיהם נדחו בידי הבריטים) וכעבור ימים מספר נפסקה על מנת לחדשה באמצע דצמבר 1946.

שנים רבות, מאז הצטרף למפלגת ״אחדות העבודה״ עם היווסדה ב-1919, ואחר כך כחבר מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא״י), שקמה ב-1930 בהתאחד מפלגתו עם מפלגת ״הפועל הצעיר״, היה משה שרת איש תנועת העבודה וחבר מפלגה מסור ופעיל. הוא היה שותף בכיר בגיבוש עמדותיה המדיניות של מפא״י - הגדולה והחשובה במפלגות היישוב - בניסוחן ובייצוגן בזירות פנים וחוץ. גם בימי מעצרו בלטרון העסיקו אותו ענייני מפלגתו, דרכה המדינית ומעמדה במערכת היישובית. התכתבותו העיקרית בתחום זה לא נעשתה ישירות עם מוסדות המפלגה ואישיה, אלא באמצעות כתריאל כץ, מצעירי המפלגה ופעיל ב״הגנה״, שבשלהי שנות ה-20 היה חניכו בתנועת ״החוגים״, אך גם זאב שרף, מזכיר המחלקה המדינית, שימש לו צינור מידע. מדוע נמנע משה שרת מניהול תכתובת ישירה עם מפלגתו, וזאת על אף שכתב לזאב שרף:

״יש לי מצפון לא שקט על שאינני כותב למפלגה?״[32]

עניין זה מתחוור ממכתבו לרעייתו צפורה:

״שם [במרכז המפלגה] ודאי נעלבים שאיני כותב ישר ושהסתלקתי כאילו, לעת כזאת, מהאחריות להדרכת המרכז והציבור. האמת היא שאני מודה באשמה, אך יש טעם לדבר.״

והטעם היה החלטתו להימנע מהתנגשות עם מנהיג המפלגה דוד בן-גוריון, שעשה אז בפריס:

״אילו קבעתי מלכתחילה שיטה של כתיבה ישירה והבעת דעה חופשית על ההשתלשלות [של האירועים ושל קבלת ההחלטות בפריס] לכל שלביה, אין ספק שהיו מתבלטים ניגודים ביני לבין [בן-גוריון] והיה נוצר סבך חמור הרבה יותר מחילוקי הדעות כשלעצמם. כי את החילוקים מיישב הזמן ואילו הסבך נשאר ומצמיח שורשים ופירות״.[33]

ועוד בעניין זה כתב לזאב שרף:

״אם עמדת בן-אביגדור [בן-גוריון] מנוגדת בתכלית [לעמדתי] כפי שיש לשער, אין לגלות דעתי ברבים כדי לא להוציא המחלוקת החוצה באין אפשרות להידבר בפנים. סבך, סבך סבך!״[34]

כך אפוא, ככל שהתקיים קשר ישיר בין משה שרת העצור ומפלגתו, היה זה רק במענה לפניותיה אליו: הוא שיגר מכתב מקיף לוועידה השישית של מפא״י ובו שָטח את השקפותיו ועמדותיו בענייני השעה;[35] הוא חיבר את גילוי הדעת שפורסם מטעם המפלגה בתום ועידה זו,[36] אף על פי שלא נכח בה כלל, והוא נטל חלק במערכת הבחירות של המפלגה בחיבור ״קווים לוויכוח במלחמת הבחירות לקונגרס הציוני הכ״ב״.[37]

עניינו של משה שרת בביצור מעמדה של מפלגתו השתקף בבירור בפרשת מינוי ממלא מקום לראש המפקדה הארצית של ה״הגנה״ במקום משה סנה, שהתפטר וחמק מן הארץ לפריס; הוא שמינה - מעבר לגדרות התיל של מחנה המעצר - את זאב שפר-פיינשטין לתפקיד הרמ״א בפועל אף שידע, והודה בכך, שהאיש הראוי והמתאים ביותר לרמ״א היה ישראל גלילי,[38] אלא שהלה היה חבר ״המפלגה לאחדות העבודה״, שעמה היה למפא״י, ולשרת עצמו, חשבון נוקב על פרישתה מן המפלגה-האם ב-1944.

התחושה כי היחסים בין ממשלת בריטניה וההנהגה הציונית מתוחים מדי, וכי מן הראוי להפיגם כדי להגיע לבסוף ליכולת הידברות, נתנה אותותיה בשני המחנות. בנוסף, הכבידה מתיחות זאת על ממשלת לונדון במישור יחסיה עם וושינגטון. הואיל והחלטות כנס פריס לא אפשרו להנהלת הסוכנות להצטרף ל״וועידת השולחן העגול״, נפתח פתח להידברות - ביוזמה בריטית - במתכונת של ״שיחות לא-רשמיות״, והללו אכן התנהלו בין חיים וייצמן ותומכיו בלונדון ובין שרי החוץ והמושבות ואנשיהם במהלך אוקטובר 1946 מתוך כוונה ליצור ״תנאים הולמים״ להצטרפות הסוכנות היהודית לשלב השני של שיחות לונדון הרשמיות (״ועידת שולחן עגול״), שנועדו להיפתח, כאמור, באמצע דצמבר 1946, אך בוטלו בסופו של דבר.

הסכמת הנהלת הסוכנות היהודית להיאחז ביוזמה הבריטית לנהל משא ומתן במתכונת ״שיחות לא-רשמיות״, העידה לכאורה כי ניסיונו המדיני ותובנותיו של משה שרת אכן חסרו בשעת התלבטות ומבוכה, שאפפו את ההנהגה החופשית שהתכנסה בפריס בראשות דוד בן-גוריון, שהרי בפריס, בניגוד לשיקולי המדינאי הכלוא והמודר מזירת הדיונים וההכרעות, הוחלט תחילה שלא להשתתף בשיחות לונדון.

תוצאתן הראשונה של ״השיחת הלא-רשמיות״ בלונדון הייתה הסכמה, שהנהגת היישוב תצהיר כי היא מגנה את הטרור אנטי-בריטי ותעשה למניעתו. ואכן, בגילוי דעת של הוועד הפועל הציוני המצומצם, שהתכנס בירושלים ב-29 באוקטובר 1946, נאמר בסעיף ה':

הוועד הפועל קובע שהציונות שללה ושוללת את שיטת טרור הדמים כדרך של מערכתה המדינית. דגל הציונות יהיה טהור כשם שתביעתה טהורה וצודקת. הוועד הפועל רואה חובה לעצמו להוקיע ולדחות ללא סייג את טרור הדמים, מעשי קבוצות מתבדלות, הפורקות מרות לאומית ומוציאות את עצמן מכלל הציבור המאורגן. פעולות אלה מכתימות את מאבק העם היהודי ומסלפות את דמותו ומחזקות את ידיהם של צוררי הציונות והעם העברי. הוועד הפועל חוזר וקורא ליישוב לבודד את הקבוצות האלה ולשלול מהן כל עידוד, תמיכה ועזרה.[39]

ב-5 בנובמבר 1946, בנאומו בבית הנבחרים, הודיע שר המושבות קריץ׳-ג׳ונס כי בזמן האחרון ניהלה הממשלה שיחות עם נציגי הסוכנות היהודית על המצב הרציני של העניינים בארץ-ישראל, ועל האפשרויות להפגת המתיחות הקיימת, וכי נציגי הסוכנות מסרו על השיחות האלה לוועד הפועל הציוני המצומצם, ולהלן קרא את נוסח החלטות הוועד הפועל הציוני המצומצם בנושא הטרור והכריז, כי בהודעה רשמית שתפורסם באותו היום אחרי הצהריים בירושלים ייאמר:

לנוכח גינוי הטרור שבא לידי ביטוי בכרוז הוועד הפועל הציוני, שהתכנס בירושלים ביום 29 באוקטובר, ושנתקבל כעדות לכך כי הסוכנות היהודית ונציגי המוסדות הלאומיים היהודים גודרים עצמם בהחלט ממערכת הטרור וכי יעשו כמיטב יכולתם לעקור את הרעה הזאת, הסכימה ממשלת הוד מלכותו לכך שממשלת א״י תשחרר את המנהיגים היהודים העצורים בלטרון.[40]

סביב שחרור המנהיגים ב-5 בנובמבר 1946, שבדרך כלל התקבל ביישוב בשביעות רצון ובהרגשת הקלה, נפוצו שמועות - בעיקר במחנה הימין הרביזיוניסטי, אך גם בחוגי השמאל ה״אקטיביסטי״ - על ״כניעת״ הנהלת הסוכנות לבריטים ועל ״עסקה״ שעשו עמם, שכללה התחייבות לשיתוף פעולה מעשי עם שלטונות המנדט נגד ארגוני ״הפורשים״, שתמורתה התאפשר השחרור. עם האחרונים נמנה גם בעל ״הטור השביעי״ נתן אלתרמן, שכתב בטורו בין היתר:

הודעת השחרור ללטרון הגיעה / והפעם אי מי פה ושמה שואל: / השחרור הלזה בעד מה הוא מגיע? / ייתכן כי בִּרְחָבְיָה עוד אין זה נשמע / אך תהיה זו בגידה מצדנו וכחש / אם כיום לא נאמר: מנהיגים באומה / שימו לב - בשורות שואלים זאת בלחש.[41]

משה שרת נפגע עמוקות מרימוזי אלתרמן וראה להידרש להם ישירות בנאום שנשא כעבור שלושה ימים במועצת מפא״י, שם אמר:

״כששוחררנו הבחנו בלחש: 'ודאי שחרורם לא בכדי״...' [---] זוהי התחכמות יתר, עקמימות מוח ולב, שיש נתפסים לה ביודעים ויש בלא-יודעים. לכן, להווי ידוע: לא היה משא ומתן על שחרורנו [---] לא נמסרה שם הבטחה בתמורה על השחרור״.[42]

מייד לאחר שחרורו חזר משה שרת לכהן בראשות המחלקה המדינית ונרתם מחדש, ללא שהות, לפעילות מדינית נמרצת. עד מהרה יצא לניו-יורק, שם ניצח, יחד עם המנהיג הציוני האמריקני אבא הלל סילבר, על המערכה הציונית באו״ם, שהסתיימה מקץ שנה לשחרורו בהחלטת עצרת או״ם להקים בחלק מארץ-ישראל מדינה יהודית.

המאבק המזוין של ״תנועת המרי״ בשלטון המנדטורי, שבהחלטה על הוצאתו לפועל היה משה שרת שותף עם דוד בן-גוריון ומשה סנה, ועל כך היה יחיד מבין השלושה ששילם בארבעה חודשי מעצר, היה חוליה בשלשלת המאמצים, הנסיגות וההישגים של המפעל הציוני. משה שרת לא ניחם על אותה החלטה ועל השתמעויותיה האישיות. אדרבה. הוא כתב בנחרצות:

ביסודו של הדבר אני רואה את המחיר הבלתי-נמנע ששילמנו ככדאי. אם בעייתנו נוקבת ומטרידה, אם נפתלים עִמנו ומתחכמים לנו, אם הספק [בלב הבריטים] פן, בסופו של חשבון, לא יוכלו לנו, מכרסם והולך, אם כבודנו בקרב השכנים במעלֶה - יש בזה חלק ניכר, אם לא מכריע, למאבק הממשי. אכן הוכינו מהלומות קשות וסבלנו קורבנות נפש ורכוש וניחתו בנו פגיעות המוניות שאיימו למוטט את יסודות חיינו, ועדיין המערכה נגדנו נטושה במלוא התוקף והזעם. אבל אלמלא אותו מאבק היה דיננו מיתת חנק, אם גם ללא הרס ישיר וללא שפך דם. אלה היו ודאי באים אחר כך, מידי אחרים [הערבים].[43]

אולם עמדה עקרונית זו לא עמדה בסתירה להשקפתו היסודית של משה שרת, כי בהתנהלות המדינית כלפי השלטון הבריטי אין מקום לדבקות קשיחה במאבק מזוין - ״מאבק רצוף״ - כדעתם של ה״אקטיביסטים״ משמאל ומימין:

״מאבקנו יהיה מוכרח לכלול, כמקודם, צורות של ביטוי ממשי לאי-כניעה - במידה ששכר גילוי כוחנו לא יצא בהפסד הריסתו״, שהרי ״בהתמודדות כמותית גרידא כשלוננו חרוץ, ושיקול זה בלבד קובע תחומים מרחיקים. מכאן אי-הנמנעות של הפוגות והפסקות [במאבק המזוין], קצרות וממושכות; [---] אם תבוא הקלה פורתא, נשמח להתאפק ולהשתקע במעש חיובי, אך אם יתמיד העוול - נְחשב כוחנו המעט ונכלכל השימוש בו לאורך ימים״.[44]

משה שרת צפה למרחוק ולא הלך שולל אחר יצרי רגע. השיקול התבוני המפוכח עמד בשורש יכולתו לגזור התאפקות תוך חריקת שיניים, ובלבד שלא יבולע למפעל הציוני, שכן -

תהילת ההיסטוריה העברית על קנאי ירושלים - כתב - אך גבורתם לא מנעה חורבן הבית. דורנו, אם יבואנו חורבן שלישי, לא יתנחם בתהילתו לעתיד!״[45]

הערות: