יולי 2008

יעקב שרת

משה שרת והכרזת המדינה

מאמר זה נכתב לקובץ הנוכחי

פעם בפעם מאז 1948, לרוב לקראת יום העצמאות, מזכירים פוליטיקאים, עיתונאים ובעלי עניין שונים את ״החטא הקדמון״ של ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וחבר מינהלת העם משה שרת - התנגדותו להכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948 - לעומת נחרצותו של יו״ר הסוכנות היהודית ומינהלת העם דוד בן-גוריון בפרשה היסטורית זו.

האשמה שקרית זו, שהיטב חרתה למשה שרת, לא התפוגגה בעודו בחייו חרף הכחשותיו ודומה שאף נתחזקה אחרי מותו ב-1965. במאמר זה אנסה לרדת לסוף הכתמה זו, לעמוד על מקורותיה ולתהות על התגלגלותה לאחד המיתוסים הרוֹוחים, שקנו שביתה בתודעת רבים כאותו מסמר-בלי-ראש שנתקע ואין עוקר. לצורך הדיון אבקש לבחון ארבע מערכות בדרמה של התנהלות משה שרת ערב הקמת המדינה:

א) פעילותו בארצות-הברית על סף המראתו לארץ-ישראל ב-8 במאי 1948.

ב) שיחתו בתל-אביב עם דוד בן-גוריון ביום הגעתו לארץ ב-11 במאי.

ג) הופעתו במושב מרכז מפא״י במוצאי 11 במאי אחרי שיחתו עם בן-גוריון.[1]

ד) נאומו והתנהלותו בישיבת מינהלת העם ב-12 במאי 1948 אשר בה, לפי הגרסות הרווחות, התקיימה הצבעה על הכרזת מדינת ישראל כעבור שלושה ימים.[2]

מערכה ראשונה: משה שרת בארצות-הברית

רקע להאשמת משה שרת בהתנגדות להקמת המדינה שימשו אותם ימי טרום-מדינה באפריל-מאי 1948, כאשר -

לאחר שמנהיגי ערביי ארץ-ישראל ושליטי מדינות ערב הודיעו כי הם דוחים את החלטת עצרת או״ם ב-29 בנובמבר 1947 לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית;

לאחר שפרצה הלוחמה בתוך ארץ-ישראל, שבה הסתייעו הערבים הפלסטינים בכוחות מתנדבים שחצו את גבולות הארץ משלושת עבריה;

לאחר שהערבים בארץ-ישראל ובמדינות ערב הודיעו במפורש כי יתנגדו להקמת מדינה יהודית ויילחמו על הפיכת הארץ כולה למדינת פלסטין ערבית;

ולאחר שהבריטים הכריזו קבל עולם כי הם מסתלקים מאחריות לארץ-ישראל המנדטורית החל מ-15 במאי - חלה ב-19 במרס 1948 נסיגה עקרונית בעמדת המימשל האמריקני מתמיכה בתוכנית החלוקה להעלאת פתרונות אחרים.

משה שרת עשה באותם ימים, למעשה מאז ספטמבר 1947, בארצות-הברית. הוא ניצח שם - שכם אחד עם המנהיג הציוני האמריקני אבא הלל סילבר - על המערכה ההיסטורית שהסתיימה ב-29 בנובמבר 1947 בהשגת הרוב הדרוש של שני שלישים בהצבעת העצרת הכללית על המהדורה הסופית של תוכנית החלוקה, שהוֹעידה 55 אחוז משטח ארץ-ישראל למדינה היהודית, ואת יתרת 45 האחוז למדינה הערבית, ואחר כך נאבק במגמה האמריקנית לדחיית הקמת מדינת ישראל. מגמה זו לבשה תחילה צורה של רעיון להקים בארץ-ישראל משטר נאמנות בינלאומית עד יעבור זעם, ואחר כך, משירד רעיון זה מעל הפרק, קראה להחיל בארץ-ישראל שביתת-הנשק (״הפוגה״) לשלושה חודשים ״כדי לייצב את המצב״, כדברי האמריקנים, ולמנוע פלישת צבאות מדינות ערב לתוכה, שבעקבותיה עלולה להתחולל התלקחות רבתי, אולי עולמית, וכל זאת, ככל הנראה, כדי להחיות אחר כך מחדש את רעיון הנאמנות.

אולם הסכנה שריחפה על עצם קיומו של היישוב היהודי בארץ מכוח פלישת צבאות ערב הטרידה בראש ובראשונה את מנהיגי היישוב וההסתדרות הציונית. משה שרת ועמיתיו בניו-יורק ובוושינגטון, דוד בן-גוריון ועמיתיו בארץ-ישראל, ניצבו לפני כורח להחליט החלטות קשות לגופן תוך כדי לחימה בכוחות הערביים הלא-סדירים שכבר לחמו בארץ מאז 29 בנובמבר 1947 - בעיקר נוכח איום מדינות ערב בהפעלת צבאותיהן הסדירים אם יכריזו היהודים על מדינה בשטח שהוקצה להם מכוח החלטת עצרת או״ם - ובתוך כך לעמוד מול לחצים אמריקניים כבדים להחלת שביתת-הנשק שהציעו. בנאומו במינהלת העם ב-12 במאי עמד משה שרת על טיבם של לחצים אלה. הוא אמר:

בשיחה האחרונה שהייתה לי עם [מזכיר המדינה] מרשל ועם [סגנו] לוֹוֶט לפני ארבעה ימים [ב-8 במאי], כמעט ולא נשמעו איומים בכלל. (...) היו איומים בשיחות עם אנשים אחרים. נאמר כך: ״אנחנו לא ניתן ליהודים לנהל מלחמה שאיננו רוצים בה בדולרים שלנו״. בזה היה רמז לא רק ל״מגבית״ באמריקה. בזה היה גם דבר יותר מפורש: שהם יכולים להטיל הסגר של דולרים על ארץ-ישראל (...) ואז כל סכום שמועבר מאמריקה לשווייץ טעון בדיקה, ויש להם דרכים להגיע לחקר העניין. בהזדמנות אחרת הושמע איום כזה: אם הם [האמריקנים] לא יצליחו ולא תהיה שביתת-הנשק, אזי הם יפרסמו את כל החומר שיש בידיהם, והוסיפו כי מזה לא תצמח ברכה לא לאנגליה, לא לערבים וגם לא ליהודים. אבל לאנגלים ולערבים אין בני הערובה בידיהם, בה בשעה שליהודים יש 5 מיליון כאלה, ומזה יבולע ליהודי אמריקה, וזה יפלג את החזית הפרו-ציונית באמריקה. מה שנשמע באוזנַי-אני היו שני דברים:

שהם ילכו למועצת הביטחון ויבטיחו רוב בעד ההכרזה שהמצב בארץ מסכן את השלום הבינלאומי, ואז מועצת הביטחון תיגש לסנקציות גם נגד הערבים אבל גם נגדנו - הסגר וכו׳ - אשר יכריחו אותנו לשביתת-הנשק.

ודבר יותר פשוט - אם אנחנו הולכים בדרכנו, אז אין לנו כל תביעות לעזרה מצדם במקרה של פלישה.[3]

במצב זה סבר שרת, שאין היגיון באמירת ״לא״ להצעת שביתת-הנשק האמריקנית, אלא רצוי ״לנסות לתקן אותה מבלי להתחייב על קבלתה כל זמן שלא תתאים לנו בכל נקודותיה (...) נקטתי עמדה: לא לקומם אותם [את האמריקנים] על-ידי כך שאיננו רוצים לדבר איתם, אלא שיהיה ברור להם בכל שלב ושלב שאין התחייבות מצדנו וכי ההכרעה תיפול בארץ״ (מינהלת, עמ' 49).

ועוד זאת:

כל זמן שמצד אחד אנו עומדים לפני סכנה חמורה מאוד של פלישה, ומצד שני זה [שביתת-נשק] תאפשר לנו למעשה לקיים ולפתח את השלטון העצמי הנוכחי, אמרתי לעצמי: אולי נצטרך לחפש איזו דרך להגיע איתם לידי הסכם בעניין זה,

אל״ף, כדי להימנע מסכנת פלישה;

בי״ת, כדי לנצל את תקופת שביתת-הנשק להתכוננות;

גימ״ל, כדי לא לסכן סיכון חמור מאוד את יחסינו עם ממשלת ארה״ב (שם, עמ' 53).

ואכן, במברק ששיגר לבן-גוריון ב-4 במאי, הציע משה שרת לשקול הסכמה לשביתת-נשק בתנאי ״שהממשלה הזמנית היא מציאות חיה ושביתת-הנשק עשויה רק לחזקה״.[4]

ואולם על סף המראת שרת להתייעצויות בארץ-ישראל, כפי שדיווח בתוך ימים ספורים: ״חלה אצלי התפתחות. נתערערה מאוד מאוד אצלי ההכרה שאנחנו באמת עלולים לסכן את יחסינו עם ממשלת ארה״ב. (...) דעת המשקיפים מקרב אנשינו בוושינגטון, ודעת כמה יהודים טובים בפנים, בתוך הסטייט-דפרטמנט, היא: לא לוותר ולא לירוא״(מנהלת, עמ' 54).

יתר על כן, לדברי שרת, חל בינתיים שינוי ניכר לטובה במצב הצבאי של היהודים בארץ-ישראל:

במשרדי הממשלה [האמריקנית] יש חוות דעת של המומחים הצבאיים שלה על המצב בארץ, לאחר מה שקרה ועל הסיכויים, והיא חיובית לנו. (...) הם [המשקיפים הנ״ל] רואים כדבר שלגמרי לא יעלה על הדעת שלפני הבחירות תהיה איזו נגישׂה כלשהי במגבית (...) ובדרך כלל הם סבורים שאם אנחנו ננקוט עמדה מסוימת, ונצליח ליצור עובדות לעזרתה, ממשלת ארה״ב תסתגל לעניין הזה ביתר חשק או בפחות חשק. השאלה אם אנחנו מוכרחים לשלם את המחיר בעד פגיעה [באמריקנים] נעשתה אצלי יותר מפוקפקת (שם, שם).

נקל להשוות תחושה זו של שרת עם תחושתו המשוערת שבועות מספר לפני כן, כאשר ב-28 במרס 1948 הונח לפניו בניו-יורק מברק מירושלים, חתום בידי בכירי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ולטר איתן, ליאו כהן, אליהו ששון וחיים רָדָי:

כמוס. מרגישים חובה ליידעך האמת על המצב הנוכחי בירושלים. אספקה וציוד על גבול קטסטרופה. אחרי אסון [שיירת נבי דניאל בדרך לגוש] עציון רוב רכב ההובלה המשוריין נשמד. קשר עם עטרות, הדסה, אפילו תלפיות, בעייתי. ועדת החירום הירושלמית אינה מסוגלת כלל לעמוד בפרץ, אינה יכולה אפילו להסדיר חלוקת כמויות הנפט הזמינות. תורי לחם ארוכים בכל חלקי העיר. המורל הציבורי בשיא השפל ו״הפורשים״ מנצלים כמובן את המצב במרץ. כל המאמצים לשביתת-נשק מקומית נכשלו בשל התנגדות ערבית נחרצת וכוח בינלאומי למעלה ממפוקפק. אנו חוששים שזה יגרום לאנשים ליטול את החוק לידיהם ולהגיע לכלל הסכם עם הבריטים בציפייה שיישארו. סמכות הסוכנות בירושלים נעלמה כליל כמעט. מפצירים בך לעשות כל שאפשר בצד שלך לזרז מו״מ לשביתת-נשק או כל הסדר אחר לביטול הסכנה החמורה המאיימת על ירושלים (תעודות, עמ' 526).

דברי שרת, עשו האמריקנים מאמצים ״לרופף את העמדה היהודית בדרך של מלחמת עצבים, להבקיע פרצות בתוך החזית היהודית. הם, למשל, הפיצו שמועה שאני הסכמתי לדבר הזה [שביתת-נשק]. כתבתי מייד מכתב בעניין זה״.[5]

למחרת, 8 במאי, עמד משה שרת להמריא לארץ להתייעצויות. ביום זה, ערב צאתו, נועד לבקשתו עם מזכיר המדינה ג׳ורג' מרשל בוושינגטון. על שיחה דרמטית זאת הבריק דוח מפורט (באנגלית) המשתרע על פני 13 עמודים (תעודות, עמ' 769-757), דיווח עליה בפרטות בישיבת מינהלת העם ב-12 במאי, ולימים תרגם את דוחו לעברית והביאו במקוצר בספרו בשער האומות תחת הכותרת ״אם לא עכשיו - אימתי״. לפי הנוסח העברי המקוצר, אמר למרשל בעניין ההצעה האמריקנית להחלת שביתת-נשק:

אנחנו עומדים על סף הגשמת התקווה של מאות על מאות שנים, לפני גמר ביצועו של מפעל אשר שלושה דורות השקיעו בו את מאמציהם. זוהי הזדמנות בלתי חוזרת בדברי ימיו של עם. ניתן את הדין לפני ההיסטוריה היהודית אם נסכים לדחייה כלשהי בלי שיהא לנו ביטחון כי הדבר קום יקום לאחר הדחייה. (...) קצב מעבר השלטון בארץ למעשה הולך ומואץ מיום ליום. כל מנהיגות שתנסה עכשיו לשבור את התנופה הזאת - תטואטא מהבמה. (...) ידנו לא תהיה במעל הזה״.[6]

בתום השיחה עם מרשל, בצאתו מבניין מחלקת המדינה, אמר שרת לכתבי עיתונות שהמתינו לו, כי אין שחר לשמועה בדבר הסכמת הסוכנות היהודית לשביתת-נשק. (המאבק ג', עמ' 734).

מן הדברים שהובאו לעיל ניתן להסיק כי בהמריאו מניו-יורק ארצה ב-8 במאי סבר שרת כי יש לדחות את הצעת שביתת-הנשק האמריקנית, ובמשתמע - שיש להכריז בתום שלטון המנדט על הקמת המדינה היהודית. אולם מתחוור שחששות כבדים הוסיפו להטרידו. לפי עדות לא מתוארכת של דוד הכהן למיכאל בר-זוהר, אמר שרת להכהן בנמל התעופה של ניו-יורק על סף המראתו: ״מרשל אמר לי שהוא מדבר איתי בתור גנרל. כמו איש צבא. ישמידו אותנו!״ והכהן הוסיף: ״ לא אומר שמשה אמר לי שלא צריך להקים את המדינה, אבל הוא היה נורא מזועזע מזה״.[7] כאשר נפרד ממנו על סף המראתו מוושינגטון לניו-יורק בדרכו ארצה, ״בשרת ניכרה עייפות עמוקה שנלוותה לה חרדה מפני הצפוי ליישוב לאחר הפלישה, כשמצד ארה״ב לא ייעשה דבר למניעתה ושהאו״ם יהיה חסר אונים. הוא נאחז ברעיון ההפוגה כבעוגן הצלה. ברור היה לו שאם ההפוגה לא תהיה כרוכה בוויתורים הסותרים את העקרונות ואת המטרות של המאבק הציוני, אלא רק בדחייה זמנית של מימושם, צריך להסכים לה״ (המאבק, עמ' 735).

לעומת זה, אמר חיים וייצמן לשרת לפני צאתו ארצה כי אין להיעתר לתביעת מרשל,[8] ולבן-גוריון, שבאמצעות מאיר וייסגל שְאלוֹ בשיחת טלפון אם יש להכריז על עצמאות לאלתר, השיב ביידיש: ״מה הם מחכים, האידיוטים?״[9]

משה שרת, כפי שניווכח להלן, הביע דעתו, בהגיעו לארץ, בזכות רעיון שביתת-הנשק.

מערכה שנייה: פגישת שרת-בן-גוריון, 11 במאי 1948 בערב

משנחת מטוסו בארץ ב-11 במאי, יצא שרת להיוועד עם בן-גוריון בביתו. על פגישה זו מצויות בידנו חמש עדויות מאוחרות, שאותן הביאו שני הביוגרפים של בן-גוריון, מיכאל בר-זוהר ושבתי טבת, ההיסטוריון מאיר אביזוהר, איש משרד החוץ גדעון רפאל ויועצו וארנן (״סיני״) עזריהו, יועצו ואיש סודו של ישראל גלילי.

סיפור דרמטי מאוד על פגישה זו הביא מיכאל בר-זוהר בכרך ב' של הביוגרפיה של בן-גוריון פרי עטו, שם הסתמך על עדות מאוחרת (לא מתוארכת) של אליעזר ליבנה על שיחתו עם בן-גוריון לקראת ישיבת מרכז מפא״י במוצאי 11 במאי. כאשר הביע ליבנה חששו כי שרת יתנגד בישיבה רבת-חשיבות זו להקמת המדינה, השיב לו בן-גוריון: ״אל תדאג. ברגע שירד מהמטוס 'יחטוף' אותו נחמיה ארגוב [עוזרו הצבאי] ויביא אותו אלי. ואני יכול להבטיחך שהוא ישנה את דעתו״ (בר-זוהר,עמ' 732).

ובר-זוהר ממשיך ומספר:

לא נחמיה הוא ש״חטף״ את משה שרת (...) אלא ראובן שילוח (...) שילוח הסיע את שרת לתל-אביב. מאוחר בערב הופיע שרת בביתו של הזקן. בן-גוריון לא רשם ביומנו את פרטי השיחה ביניהם ואפילו לא ציין את עצם הפגישה. את גרסתו על השיחה סיפר על פי הזיכרון.

״משה נכנס לחדרי ומסר לי דוח מפורט על שיחתו עם מרשל. הוא סיפר על אזהרותיו כי ישמידו אותנו ועל הצעתו שנדחה את הכרזת המדינה. בסוף השיחה הוסיף [שרת] ארבע מילים: 'אני חושב שהוא צודק'. קמתי ממקומי ונעלתי את דלת החדר. אחר כך אמרתי לו: 'משה! עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה, שצריך להחליט על הקמת המדינה. אני מבקש ממך למסור דוח מלא ומדויק על השיחה שלך עם מרשל, בדיוק כפי שמסרת לי. אבל אתה אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז!' משה הסכים״ (בר-זוהר, עמ' 732, בראיון לא מתוארך).

במרוצת השנים שחלפו שכלל מיכאל בר-זוהר את סיפורו זה ובזק עליו נופך דרמטי נוסף. במאמר שכתב 21 שנים אחרי צאת הביוגרפיה פרי עטו, שמתוכה צוטט הקטע שלעיל, סיפר:

ב-11 במאי 1948 בשעות הערב ישב דוד בן-גוריון בביתו בתל-אביב וחיכה במתח רב לבואו של משה שרת. שרת שב זה עתה מארה״ב, שם נפגש עם שר החוץ ג'ורג' מרשל. (...) באותו לילה עמד להתכנס מרכז מפא״י ולהכריע אם המפלגה תומכת בהקמת מדינה עברית. ב״ג חרד שמא דיווח פסימי של שרת יטה את הכף נגד הקמת המדינה. על כן החליט לנהוג באורח לא קונבנציונלי: הוא פשוט חטף את שרת. ברדתו מן המטוס התקבל שרת ע״י עוזריו הקרובים של ב״ג, שהושיבו אותו בג'יפ והסיעו אותו לביתו של ב״ג.

שרת מסר לזקן דוח אמיתי ומדויק. (...) מרשל המליץ שישראל תסכים להפוגה למשך 3 חודשים. שרת סיים את דיווחו והוסיף ארבע מילים: 'אני חושב שמרשל צודק'. ב״ג קם ממקומו, ניגש לדלת, נעל אותה ושלשל את המפתח לכיסו (כעבור שנים, כשסיפר לי על כך, סמקו פניו ועיניו נצצו במשובה כמו ילד המספר על תעלול מוצלח). הוא פנה אל שרת: ״משה, אני מבקש ממך שתדווח למרכז מפא״י על שיחתך עם מרשל בדיוק כפי שדיווחת לי. אולם לא אתן לך לצאת מן החדר הזה עד שתבטיח לי שלא תאמר שם את ארבע המילים האחרונות שאמרת כאן״. שרת הבטיח לנהוג על פי דרישתו. (״מעריב״, 29/4/1998).

תיאוריו הציוריים של בר-זוהר על פרשה זו בביוגרפיה הפופולרית שחיבר משמשים דרך קבע, מאז הופיעו, כמקור עיקרי, אולי אף יחיד, לכל עלילת ״שרת והתנגדותו להקמת המדינה״, הממוחזרת שוב ושוב באמצעי התקשורת סביב אירועי ה' באייר, שכן המקורות האחרים לפרשה זו ידועים לאין שיעור פחות.[10]

קנאת דוד, הביוגרפיה המפורטת מאוד של בן-גוריון פרי עטו של שבתי טבת, לא נשלמה, שכן טבת חלה על סף צאת הכרך הרביעי שלה לאור ב-2004. כרך זה מסתיים באירועי הקונגרס הציוני הכ״ב בשלהי 1946, ולפיכך גרסת טבת הממוסמכת על ימי ההכרזה על המדינה, שעמדה להתפרסם בכרך החמישי של הביוגרפיה, נמנעה מאיתנו. אולם טבת נדרש לפרשה ההכרזה זמן רב לפני כן. בראשונה כתב עליה ב״הארץ״ ב-6 במאי 1973 מאמר מקיף המשתרע על פני שני עמודים (״הכרעה על חוט השערה״), כלומר ארבע שנים לפני פרסום בן-גוריון של בר-זוהר. לפי תוכנו של המאמר ברי שהפרוטוקולים של ישיבות מינהלת העם - שעדיין לא הוצאו לאור על ידי גנזך המדינה - היו מונחים לפני הכותב.

במאמרו זה ב״הארץ״, בסעיף שכותרת המשנה שלו ״עוול לשרת״, כתב טבת בלי להיזקק לסממנים דרמטיים:

מן הראוי לציין בשלב זה שני דברים, האחד אמת כללית והשני ביחס לשרת.

(...) באשר לשרת עצמו, נגרם עוול לשמו במעבר מהשלב שבו התרשם מהיוזמה האמריקאית לשביתת-נשק לשלב בו מצא את עצמו יותר מאושש. שכן בעלי היוזמה, שלא בררו באמצעים כדי להפיק את זממם, הצליחו להשיג את הסכמתם של אלו מנהיגים יהודים בארה״ב, ואף הפיצו שמועה כי שרת עצמו נתן הסכמתו לשביתת-נשק. לפי שמועה זו, שפגעה במוניטין של שרת עוד ימים רבים אחרי כינון מדינת ישראל, הוא התנגד להכרזת העצמאות ב-14 במאי.

אף על פי כן, כאשר נחת שרת ב-11 במאי בלוד ועשה דרכו לביתו של בן-גוריון בשדרות קק״ל, עדיין לא היה משוחרר כליל מרישומה של יוזמת שביתת-הנשק האמריקאית. כמו אחרים, מורא הפלישה של צבאות סדירים ערבים בעטיה של הכרזת העצמאות נפל גם עליו.

על השיחה בין בן-גוריון לשרת לאחר שובו יש כיום עדות ישירה של בן-גוריון, שלפיה לא היה לב שרת שלם עם דחייה מוחלטת של תביעת מרשל ולוֹוֶט לא להכריז על העצמאות ב-15 במאי. בן-גוריון מעיר, כי לאחר שמסר לו שרת על תוכן מגעיו בוושינגטון, הוסיף חוות דעת אישית משלו, שיש טעם להיענות לתביעת מרשל לא להכריז על העצמאות ב-15 במאי. לשמע דבריו אלה ביקש ממנו בן-גוריון למסור לחברי מינהלת העם במדויק את כל דברי מרשל ולוֹוֶט בלא לחסר קוצו של יו״ד, אך עם זאת להימנע מלהוסיף להם את חוות דעתו האישית. לפי בן-גוריון, נעתר לו שרת והבטיחו לעשות כבקשתו.

שבתי טבת לא ציין במאמרו מניין הגיעה לידיו ״העדות הישירה של בן-גוריון", גם לא מתי בדיוק ניתנה, ולא מחוור אם גבה אותה ישירות או העתיקה מכלי שני. שלוש-עשרה שנה אחר פרסום מאמרו ב״הארץ״, פרסם טבת את ספרו הדרך לאייר (להלן: טבת). בפרק ל״ט בספר זה, ״הכרעה על חוט השערה״, חוזר טבת מילה במילה כמעט אחרי מה שהביא במאמרו הנ״ל ב״הארץ״, שהתפרסם באותה כותרת. למרבה התמיהה, לא הביא המחבר בספרו זה שום אסמכתה למקורות שעליהם נשען.

המקור השלישי הוא עכשיו או לעולם לא, כרך ב'.[11] בפרק ט״ו, ״ריבונות או חסות״, נאמר:

משה שרת, חבר מינהלת העם, היה אז הנציג הבכיר של היישוב בארה״ב ולהערכותיו מה עלול לקרות אם תידחה ההצעה [להחלת שביתת-נשק] היה ערך מכריע. (...) כאשר בא שרת לוושינגטון ב-8 במאי, אמר לו [מזכיר המדינה] הגנרל האמריקני עטור התהילה (לפי דיווחו של שרת): ״אל תסמכו על היועצים שלכם. הם עכשיו אחרי ניצחונות [במשמר העמק, טבריה, צפת וירושלים]. מה יהיה אם תהיה פלישה ממושכת? אם יתברר כי אתם צודקים [בהערכת תוצאות הלחימה] ותקימו את המדינה היהודית - אהיה מאושר. אבל אתם מקבלים על עצמכם אחריות חמורה מאוד״. העוקץ הקשה בדברי מרשל היה אזהרתו כי אם ידחו היהודים את הצעת האמריקאים לשביתת-הנשק, אל להם לצפות שארה״ב תחוש לעזרתם ותצילם מתוצאות החלטתם.

שרת היה נתון בלבטים קשים ביותר. חמישה ימים לפני פגישתו עם מרשל הוא השתתף בישיבת הסניף האמריקאי של הנהלת הסוכנות. (...) [שם] הוא היה אומנם בדעה שהנוסחה האמריקאית אינה קבילה, אולם אין לדחותה על הסף ויש לחדש את המגע עם האמריקאים (שם, עמ' 482-481).

אשר לפגישת שרת-בן-גוריון ב-11 במאי, נאמר שם:

שרת הגיע ארצה ב-11 במאי בערב ומשדה התעופה נסע הישר לביתו של ב״ג ודיווח לו על פגישתו עם מרשל. ב״ג ביקש משרת למסור למינהלת העם את דברי מרשל במלוא חומרתם, אולם הפציר בו שלא לגלות היסוסים (לפי עדות שגבה מאיר אביזוהר מפי ב״ג ביולי 1969, עמ' 482).

עדות נוספת, רביעית, פרי עטו של מי שבאותם ימים היה צמוד לשרת, מצויה בספרו של איש משרד החוץ גדעון רפאל.[12] רפאל המתין בז׳נבה לבואו של שרת מארה״ב לאחר שיחתו עם גנרל מרשל, כדי להצטרף אליו בטיסה לתל-אביב:

בדרך בין ז׳נבה לרומא הספיק שרת למסור לי פרטים על שיחתו עם מרשל. מזכיר המדינה לא עודד את שרת, אך גם לא ניסה לרפות את ידיו. הוא הדגיש את הסכנות הצבאיות האורבות לישראל החסרה כוח צבאי מאורגן ומצויד כראוי במלחמה שיערכו עליה שבעה צבאות סדירים ערביים. הוא הציג את העובדות בצורה משכנעת אך נמנע מלהציע פתרון. מעניינם של היהודים להחליט אם להעז וללחום מלחמה נואשת או לדחות את הקמת מדינתם לשעה מתאימה יותר. הרהרנו שנינו בדבריו של מזכיר המדינה. שרת שאל מה דעתי. אמרתי שאינני רואה סימן של התנגדות פעילה מצד האמריקאים; בהערכה שמסר על המצב הצבאי השמיע גנרל מרשל אזהרה; הייתה בדבריו משום עצה לנהוג בזהירות ולאו דווקא הבעת שלילה. שרת אמר שהוא שותף לדעתי. לא נוכל [- אמר -] לחזור בנו או להיעצר באמצע הדרך. לא ההחלטה הבלתי נמנעת היא שעומדת על הפרק, אלא תוצאות ההחלטה. הוא הפטיר הערה פילוסופית על החמצת הזדמנויות היסטוריות שלעולם אינן חוזרות, ושקע בתנומה עד שהגיעה שעת הנחיתה באתונה. (...) [לאחר הנחיתה בארץ] הכריז מנהל השדה שהוא פוטר אותנו מבדיקת מכס. שרת היה טרוד בשיחה עם שילוח ולא התרשם מהפגנת הריבונות היהודית בארץ מזה אלפיים שנה. הוא מיהר לפגישה עם בן-גוריון (שם, עמ' 17-15).

הדעת נותנת, שבהגיעו ארצה בדחיפות לצורך התייעצויות חיוניות נוכח הזמן האוזל לקראת תום משטר המנדט, ראה שרת באורח טבעי לחלוק מייד את המידע המדיני שבידו עם יו״ר מינהלת העם דוד בן-גוריון, שהרי מי ציפה לו בארץ יותר ממנו? האומנם לא עשה כן ביוזמתו אלא נזקק לזימון מיוחד, ולא כל שכן ל״חטיפה״ מתוכססת בפקודת בן-גוריון, כדי להכיר כי עליו לדווח לו מייד, בתוקף תפקידו ומעמדו, על התפתחות הדברים בארה״ב, ולהחליף עמו הערכות ודעות על המצב?

סביר ביותר, כי בין השניים התנהלה שיחה עניינית. חזקה על שרת, שלאחר שדיווח מה שדיווח גולל לפני בן-גוריון את שיקולי ה״בעד״ וה״נגד״ שלו לגבי יוזמת שביתת-הנשק האמריקנית, וחזקה על בן-גוריון שהשיב לו מה שהשיב - אפשר שביקש ממנו להסתפק בדבריו במרכז מפא״י בהבאת דברי מרשל כמות שהם ואפשר שלא ביקש, אך אם אומנם עשה זאת, האם נתברר לו, לבן-גוריון, שלצורך שכנועו של שרת אין די בהנמקות הגיוניות, שלבטח לא חסרו לו ולא היו מעבר לכישוריו השכליים, אלא שעליו להזדקק לשם כך ל״תעלול מוצלח״ שהתבטא, לא פחות ולא יותר, בכליאת איש-שיחו מאחורי דלת נעולה שאת המפתח שלה אף שלשל כסוהר לכיסו? היתואר כי באותו מעמד רציני כל כך, היה שרת - לא בן-גוריון - עשוי לנהוג כילד שובב, להימלט בעור שיניו מחדר העבודה של בן-גוריון, או אף לשלוף את מפתח החדר מכיס כולאו, ובלבד שיעלה בידיו לחמוק ממאמצי השכנוע של עמיתו הבכיר? ואם לא נעילה ולא שלשול מפתח לכיס, מה אמינות אפשר לייחס לסיפור כולו?

מכל מקום, אין זכר ל״תעלול המוצלח״ לא ביומן בן-גוריון ולא בתיאורי האירוע בפי טבת ואביזוהר.[13]

יתר על כן, ודומה שחשוב שבעתיים: אם אכן הבטיח לבן-גוריון להימנע מהבעת היסוסים והערכות אישיות - האומנם עמד שרת בהבטחה זו?

להלן ניווכח בבירור, שמשה שרת לא נמנע אחרי שיחתו עם בן-גוריון מהבעת הערכות אישיות - אם במרכז מפא״י ב-11 בחודש ואם במינהלת העם ב-12 בו. מה הועילה אפוא אותה כליאה - ושמא לא הייתה ולא נבראה, וכל כולה באה להאדיר איש אחד ולגמד את רעהו אם ביוזמת גיבור הביוגרפיה ואם ביוזמת מחברָהּ?

אולם לפני כן ראוי להביא עדות חמישית על פגישת שרת-בן-גוריון ב-11 במאי, שלמרבה ההפתעה מקורה בדברים שאמר משה שרת עצמו לישראל גלילי מייד לאחר הפגישה. גלילי היה אז ראש המטה הארצי של ה״הגנה״ ויועצו הביטחוני של בן-גוריון. ארנן עזריהו, יד ימינו של גלילי באותם ימים, מספר כי שרת, לאחר שדיווח לבן-גוריון על אזהרת גנרל מרשל ב-8 בחודש בדבר הסכנה החמורה ליישוב במקרה של פלישה כל-ערבית, אמר: "אני חושב שהגנרל צודק". בן-גוריון השיב לו: "תמסור לחברי מינהלת העם כל מה שמרשל אמר חוץ מארבע המילים האחרונות, שהן דעתך האישית, כי מהלך כזה יהרוס את מינהלת העם ואת המפלגה". כל זה נודע לי כי כששרת יצא מבן-גוריון הוא סיפר את הדברים לגלילי. גלילי סיפר לי [לעזריהו] את הדברים״.[14]

עדות זו מאששת את הנחתי, כי שיחת שרת-בן-גוריון הייתה עניינית בין שני אישים - מספר אחת ומספר שתיים במינהלת העם - שלנגד עיניהם עמדה מטרה משותפת: שלילת ההצעה האמריקנית לדחות את הקמת המדינה והכרעה על הקמת המדינה לאלתר; השיחה הייתה נטולת מתח וכל סממן דרמטי של ״כליאת שרת בחדר נעול״, אם כי סביר שבשל אופיה ביקש בן-גוריון שהיא תתנהל מתחילה בחדר סגור.

מערכה שלישית: שרת במרכז מפא״י

דרמה גדולה התחוללה סביב הופעתו של משה שרת בישיבת מרכז מפא״י במוצאי 11 במאי, שכן היה ברור שלתוצאותיה תיוודע השפעה על האווירה בקרב המפלגה המנהיגה ביישוב לקראת הבאות.

אביזוהר ובראלי, מחברי אם לא עכשיו אימתי, מתארים בספרם את הופעת שרת במרכז מפא״י בהסתמכם בעיקר על עדות אהוביה מלכין, מצעירי חברי המרכז (לגרסתם התקיימה ישיבה זו ב-12 במאי אחרי ישיבת מינהלת העם):

כאשר סיימה מינהלת העם את הדיון בהחלטה לדחות את הצעת ארצות-הברית לשביתת-נשק, חזר מרכז מפא״י והתכנס באולם הוועד הפועל של הסתדרות העובדים שבמעלה רחוב אלנבי. על פתח האולם צבאו עשרות פעילים שלא היו חברים במרכז, אולם זכו מדי פעם ברשות כניסה לישיבותיו. המתח היה בשיאו. (...) המרכז, שהועמד לפני החלטה מוגמרת, שמע את דברי שרת בעד ההכרזה, דן בהצעה אחת בלבד - להכריז - וקיבלה פה אחד. (...) איש לא ביקש לציין לפרוטוקול את הימנעותו או למנות את מספר הנמנעים. לפי כל העדויות, נאומו של משה שרת היה הנאום שסיכל כל אפשרות שתחול במרכז מפא״י נסיגה מהכוונה להכריז על ריבונות בעוד יומיים. הייתה זו אחת משעותיו הגדולות [של שרת] כאשר אמר כי ״אם יש חשש רציני כי אין זה [הצעת שביתת-נשק] אלא שלב לקראת הצמתתו הגמורה של חלום המדינה היהודית, אזי אין ברירה. אין קונים ידידות במחיר של התאבדות. (...) הסיכון בדחיית ההכרזה על המדינה חמור מהסיכון הכרוך בצעד זה.

משפט זה נחקק היטב בזיכרונם של משתתפי הישיבה (אביזוהר, עמ' 482, 484).

אולם הנמנע שרת מלהביע ספקות ואזהרות לפני חברי מרכז מפא״י? לא ולא. הוא אמר שם, למשל: ״מה יהיה למחרת ההכרזה - מי נביא ויגיד? ברור שתהיינה צרות צרורות ונצטרך לעמוד בהן. ברור כי יהיה מישהו בוושינגטון שיאמר: 'הזהרתיכם'! ״; או: "דחיית הצעת שביתת-הנשק פירושה מלחמה, ואם מלחמה - יש קודם כל סיכון הכרוך בה-בעצמה. מי יודע איך ייפול דבר? כיום ידכם על העליונה, אך מי יודע מה יקרה מחר? אם תהיה פלישה - לא תקבלו שום עזרה, שהרי הייתה לפניכם הצעה של שביתת-נשק ואתם דחיתם אותה״, ואומנם -

כשהעלה שרת בהרחבה את הסיבות שהביאו את ארצות-הברית תחילה [במרס 1948] לנסיגה מהחלטת כ״ט בנובמבר, ואחרי כן להצעה בדבר שביתת-נשק, זכו אלה בתנודות ראש של הסכמה מצד חברי המרכז שהתנגדו להכרזה, אולם הם נשארו פעורי פה כאשר שרת הוציא, במעבר חד, את המסקנה ההפוכה, וסיים את דבריו באומרו כי על אף החזות הקשה והחמורה שהיישוב עומד בפניה, ״כנראה אין לנו ברירה ואנו מוכרחים ללכת קדימה!״

אכן, הדברים לא באו מפי אדם חמום מוח, אלא מפיו של אדם האמון על ראיית שני צדיה של כל מטבע, ואשר זה עתה נתנסה אישית בלחץ האמריקני, עמד על הסכנות ואף נתן להן ביטוי, (...) דברי שרת חרצו את החלטת המרכז (אביזוהר, עמ' 484, 506, 508).

מיכאל בר-זוהר נדרש גם הוא לדרמה של ישיבת מרכז מפא״י. כך סיכם לפי מספר עדויות לא מתוארכות, שגבה מחברי המרכז ומבן-גוריון עצמו:

כמאתיים איש נכחו באולם, מהם רבים שלא היו חברי המרכז. הם בא מכל קצווי הארץ ליטול חלק במעמד הגורלי שתיפול בו ההכרעה בעד או נגד הקמת מדינה עברית. משעה לשעה גבר המתח. חברי מפא״י, שהעריכו את שיקול דעתו של שרת, ציפו בדריכות לנאומו. לאוזני החברים הגיעו שמועות על היסוסיו בעקבות הלחצים והעצות שספג בארה״ב. ברור היה כי לדבריו תהיה השפעה רבה על התגבשות הדעות במרכז. (...) מדי פעם התבשרו החברים על בואו הקרוב וההמתנה הממושכת הגבירה את הציפייה והמתח. (...) כשהופיע סוף סוף באולם הישיבות, נתקבל בהתרגשות מרובה. הוא קם לנאום. את הבטחתו לבן-גוריון מילא בנאמנות. ״לא רק שהוא קיים את ההסכם״, אמר הזקן, ״אלא נשא נאום נמרץ בעד הקמת המדינה״. האמת היא [בניגוד גמור ל״הבטחה״ כביכול] שנאומו היה מאוזן עד כדי כך שבחלקו הראשון [שבו סקר את השתלשלות המגעים עם האמריקנים] היו רבים שסברו, כי הוא עומד להמליץ שלא להכריז על עצמאות עכשיו. אהוביה מלכין זוכר כיצד התהלכו [שוללי ההכרזה] שפרינצק, רמז ולבון בשולי האולם (...) בכל פעם שהזכיר שרת את אחת הסכנות הכרוכות בהקמת המדינה היה שפרינצק נד בראשו כאומר ״הן אמרתי לכם!״ (...) וברגע מסוים הפך שרת לפתע את העגלה (...) וסיים בהמלצה להכריז על עצמאות (בר-זוהר, עמ' 733-732).

רובו של פרוטוקול ישיבת מרכז מפא״י אבד. לפי מחברי עכשיו או לעולם לא, חסרים חלק מדברי המשתתפים במושב הראשון וכל דברי המשתתפים במושב השני, המסכם והמכריע, "למעט דברי שרת, שנשמרו והוא אף ערך אותם" (אביזוהר, עמ' 482). שרת הביא נאום זה בספרו בשער האומות (שם, עמ' 238-229), וקטעים רבים ממנו, המבוססים על ספר זה, וכן על הפרוטוקול המקורי ששרד, מצוטטים בעכשו או לעולם לא (שם, עמ' 484, 508-501). בין השאר אמר שם שרת:

כאשר הוצע [ע״י האמריקנים] כי תוקף המנדט יוארך לעשרה ימים, שוב הייתה התשובה [שלי]: בשום אופן לא! אף לא ליום אחד, אף לא לשעה אחת! אם רצונכם לברר, תתחילו ב-1 או ב-2 או ב-3 במאי, ואז, אם עד 11, 12, 13 במאי יתברר כי לא יצא מזה שום דבר, הרי ב-15 אנו פועלים ושום עיכוב לא יחול. ב-15 במאי שום דבר לא יעכב את פעולתנו לפי התוכנית, אם אנחנו מרצוננו נסכים לאיזה דבר - אבל בזה אנו חופשים ואין מצדנו שום הסכמה מראש כי תהיה דחייה. לא תהיה דחייה! למעשה, ניתנה תשובה שלילית להצעה כפי שנוסחה לבסוף. אנו עומדים עכשיו לפני הצעה לגופו של עניין: - דחייה או אי דחייה? על השאלה הזאת יושבת מינהלת העם, והיא ודאי תקבל החלטה הערב או מחר בבוקר, ואין לי כל ספק כי ההחלטה תהיה חיובית. החזות שאנחנו עומדים לפניה היא חזות קשה וחמורה מאוד, אבל ככל הנראה אין לנו ברירה, ואנו מוכרחים ללכת קדימה (אביזוהר, עמ' 508-507).

כאמור, לדברי מחברי עכשיו או לעולם לא, ״דברי שרת חרצו את החלטת המרכז״.[15]

לענייננו חשוב עתה לעקוב אחרי דברי שרת במינהלת העם. כאן מתחוור, שככל שמדובר בהיענותו לפנייתו של בן-גוריון לבל יעלה על דל שפתיו את היסוסיו - עורבא פרח!

מערכה רביעית: ישיבת מינהלת העם

ואומנם גם בישיבת מינהלת העם ב-12 במאי 1948, שלפי הפרוטוקול שלה היה משה שרת ראשון הנואמים בה (מינהלת, עמ' 59-45), לא נמנע שרת מביטוי כן של התלבטויותיו. את דבריו שם סיים במפורש כלהלן:

יש בשבילנו שאלה רצינית מאוד כיצד אנו מנסחים את הצעד שאנו עומדים לעשות: אם אנחנו שומרים רק על הרוח של החלטות או״ם [כלומר להכריז ב-15 במאי על הקמת המדינה היהודית] או שאנחנו במידת האפשרות שומרים גם על המסגרת [שקבע האו״ם לתאריכי הקמת הממשלה והמדינה]. ברור,

שכשם שאנו מצווים למלא את החלל הפיסי שנוצר על-ידי אי-ביצוע סיום המנדט והסתלקות השלטון, כך עלינו למלא את החלל המשפטי שנוצר על ידי אי-ביצוע ההחלטה מצד מוסדות האו״ם - מועצת הביטחון ועוד. נוצר חלל משפטי - מוצדק יהיה אם נמלא אותו. השאלה היא בשם העובדה. אנחנו כבר מניחים למפרע, שהאו״ם לא יעשה דבר. אם כן, נעשה עכשיו מה שהיה מועד ל-1 באוקטובר. אפשר לנקוט גם בדרך זהירה יותר. למעשה, לא צריך היה לחול שום שינוי ב-15 במאי, לפי תוכנית האו״ם. ב-1 באפריל הייתה צריכה לקום מועצת הממשלה הזמנית; ב-1 באוגוסט - סיום הפינוי [הבריטי]; ב-1 באוקטובר - הכרזת העצמאות. אולם אנחנו יכולים לומר עכשיו שאנחנו דוחקים את הקץ. לי נראה, שאם אפשר למצוא דרך שאנחנו נכריז על ממשלה זמנית של המדינה היהודית, כך שיהיה ברור שפירוש הדבר הוא שיש מדינה עצמאית בארץ-ישראל מבלי שנאמר במפורש שמהיום קיימת מדינה ריבונית עצמאית, ייתכן שזה יהיה צעד יותר נבון, כדי לא לתת פתחון פה לטעון, שבעטנו בהחלטת האו״ם ולקחנו את השררה בידינו (מינהלת, עמ' 57).

אין אפוא מנוס ממסקנה, ששרת לא נענה להפצרת בן-גוריון ביום הקודם להימנע מהבעת ספקות ופקפוקים - אם הייתה כזאת כלל - ולא זו בלבד אלא שאף הביע דעתו באוזני חברי מינהלת העם כי יש להימנע מהכרזה מפורשת לאלתר על הקמה המדינה היהודית.

הדעת נותנת, כי בתום דברי שרת אלה יתנהל ויכוח בין שוללי הצעת שרת ובין מחייביה, מה גם שראשון הדוברים אחריו היה בן-גוריון, הוא ולא אחר. אך לא! הפרוטוקול אינו חושף שום ויכוח. בן-גוריון התעלם מדברי שרת. הוא אמר: ״הזמן בוער. הוא בוער משני טעמים:

אל״ף, מפני סכנת הפלישה שיכולה להיות כל רגע;

בי״ת, מפני התאריך של ה-14 במאי. בווין הקדים לנו את העניין וביום שישי בערב מוכרח לבוא משהו. מה שלא יבוא, מחייב פעולה״ (שם, עמ' 57).[16]

למרבה התמיהה, ככל שמדובר בפרוטוקול ישיבת מינהלת העם שלפנינו, המשתרע מעמ' 57 הנ״ל על פני 62 עמודים נוספים, לא זו בלבד שלא התנהל דיון ממוקד בהצעת שרת להכריז לאלתר על הקמת ממשלה זמנית של המדינה היהודית, וב-1 באוקטובר להכריז על העצמאות, וכן בנושא הכרזת המדינה לאלתר, אלא שאין בפרוטוקול זכר להצבעה על הקמת המדינה!

מעקב אחרי הדיון שאכן התנהל בין עשרת חברי המינהלת שנכחו בישיבה, מעלה כי שררה תמימות דעים בסוגיית הכרזת המדינה וכי חיוניותו של צעד זה הייתה ברורה לכולם עד שככל הנראה לא הורגש צורך בקיום הצבעה כלל. בשלב מסוים לקראת סיום הישיבה אמר שרת: ״אני מציע להכריז בארץ שני השלבים האלה:

אל״ף, הכרזה על הקמת המדינה והאורגנים המנהלים שלה;

ו[בי״ת] האורגנים המנהלים אחר כך יחברו את ההצהרה הדרושה וישלחו אותה לאו״ם״ (שם, עמ' 112).

להלן גלשו הנוכחים לדיון בנוסח הכרזת המדינה (״מגילת העצמאות״), והעובדה שבמהלך הדיון נערכו שתי הצבעות בנושאים חשובים:

הצבעה בשאלת כלילה או אי-כלילה של הגדרת גבולות המדינה בהכרזת המדינה (לפי הפרוטוקול הצביעו 5 חברים נגד, 4 בעד);

והצבעה על שם המדינה - מלמדת שאילו התקיימה הצבעה ממוקדת בשאלת הכרזת המדינה היא הייתה מתועדת - ולא היא!

ההצבעות בנושא הגבולות ושם המדינה מתועדות בפרוטוקול המינהלת (שם, עמ' 114 ו-119 בהתאמה), ואילו על ההצבעה בשאלת קבלה או דחייה של הצעת שביתת-הנשק - שאינה מתועדת בפרוטוקול כלל, אנו למדים דבר מספרו של מזכיר המינהלת זאב שרף,[17] שם הוא אומר, למרבה התמיהה:

בסוף הדיון [על ירושלים] נפלה הכרעה בהרמת ידיים פשוטה של עשרת חברי מינהלת העם הנוכחים בישיבה. בשאלה אם לקבל הצעת שביתת-הנשק שהוצעה על-ידי המשלחת של ארה״ב הייתה מקופלת ההכרעה על הקמת המדינה. (...) היה ברור לכולם כי מבחינה מדינית יש לדחות את הצעת שביתת-הנשק. אפשר שקודם לכן חששו שמא תתערב אמריקה נגד המדינה היהודית שתקום; אולם הדוח של משה שרת פיזר כל חשש [הדגשה שלי, י״ש]. אחרי דבריו ידעו כולם, כי מבחינה מדינית אפשר ואפשר לעשות מעשה זה. (...) הייתה הצבעה וב-6 קולות נגד 4 הוחלט לדחות את ההצעה בדבר שביתת-הנשק. אילו נתקבלה, היה פירושה דחיית הכרזתה של המדינה. משנדחתה בהרמת שש ידיים נגד ארבע, ממילא נקבע שבעוד ימים שניים תקום המדינה מהבחינה הרשמית (שרף, עמ' 97).

האם התבלבל זאב שרף? התיעתע בו זיכרונו עד שהחליף הצבעה בשאלת הגבולות בהצבעה בשאלת שביתת-הנשק, והוסיף בלבולת וכרך הצבעה זו בהצבעה בעד הכרזת המדינה?

תיקו!

כך או אחרת, הדעת נותנת כי במהלך הדיון, שנמשך על פני יום תמים, השתכנע שרת כי הצעתו להבדיל בין הכרזה על הקמת ממשלה זמנית ובין הכרזה על הקמת המדינה היא בבחינת ״כפור חם״ ואין לה שחר, ולפיכך נטש אותה בשלב מוקדם והצטרף למחייבי ההכרזה.

חיזוק למסקנה שלא התקיימה הצבעה בנושא הכרזת המדינה, וכי שרת הצטרף למחייבי ההכרזה נמצא בדברי טבת:

לבסוף התגבשו הדעות [בישיבת מינהלת העם ב-12 במאי] והתברר שהכוחות כמעט שקולים: שישה התנגדו לשביתת-הנשק: בן-גוריון ושרת ממפא״י, ציזלינג ובנטוב ממפ״ם, בכור שיטרית מרשימת הספרדים ופרץ ברנשטיין מ״הציונים הכלליים״. ארבעה טענו בעדה: דוד רמז ואליעזר קפלן ממפא״י, פנחס רוזן מ״עלייה חדשה״ ומשה שפירא מ״הפועל המזרחי״. (...) ההכרעה על הקמת המדינה נפלה אפוא בעקיפין בדיון על היוזמה האמריקאית, והיא הייתה הכרעה על חוט השערה. דומה, שלולא ראייתו המרחיקה של בן-גוריון ולולא עמדתו האיתנה ודברו התקיף, יכלה הישיבה להסתיים בהחלטה אחרת, בתיקו ואפילו בקבלת היוזמה לשביתת-נשק. דומה גם שלא במעט נסתייעה ההכרעה העקיפה בעד הכרזת המדינה תודות לשרת, שהמיר ספקותיו בתמיכה בעמדת בן-גוריון (טבת, עמ' 252).

זאב שרף, שנכח בישיבה, ציין:

היו ספקות אם להכריז על מדינה או להסתפק בהכרזה על ממשלה. מ. שרת עצמו היה מסופק בתחילת הבירור אם להשתמש מייד במונח ״מדינה״. אבל הדוח שהוא גופו מסר אותו בוקר על היחסים באו״ם ובוושינגטון גרם להסרת ספקות אצל אחרים. אף הוא שינה דעתו תוך הבירור. לא נתקבלה החלטה בעניין זה, אבל סוכם בעצם מהלך הדיון כי תהא הכרזה על מדינה (שרף, עמ' 105).

מתחוור כי משה שרת היה ונשאר נאמן ליושרתו ולמבנה אישיותו, פיו ולבו היו שווים, הוא לא היה מסוגל להסתיר מעמיתיו במינהלת העם את הערכותיו, השקפותיו והיסוסיו, כשם שלא הסתירם ביום הקודם מבן-גוריון, ועם זאת, בעת ובעונה אחת, השכיל לחזור ולשקול את עמדתו ולשנותה. אכן, בזאת נבדל בעליל מבן-גוריון, שכהודאתו לימים ידע היסוסים כמוהו, אך אז לא העלה אותם על דל שפתיו.

למרבה המשמעות, בן-גוריון עצמו, לא זו בלבד שלא נדרש ביומנו כלל לעמדת שרת בנושא הכרזת המדינה, אלא שלחבר מפא״י פנחס נאמן, שכתב לו ב-11 במאי 1948 מכתב נסער על רקע ״שמועות מזעזעות״ בדבר ״השליחות המכאיבה״ של משה שרת (כלומר שובו של שרת מארה״ב כמתנגד להכרזת המדינה), השיב מייד ב-13 במאי 1948:

לחבר פנחס נאמן, משק הפועלות, עפולה.

ח.נ.

ה״שמועות המזעזעות״ וכו׳ על ״השליחות המכאיבה״ של שרתוק - היא בדותה אווילית. שרתוק ככל אחד מאיתנו הוא בעד הקמת מדינת ישראל מייד.

בברכת ציון,

ד. בן-גוריון[18]

לימים, זמן קצר אחרי שהדיח ראש הממשלה בן-גוריון את משה שרת מממשלת ישראל ב-18 ביוני 1956, חיבר עבור פעילי מפא״י מסמך ״לחברים״ להצדקת צעדו זה ובו פירט אחת לאחת את כל האשמותיו נגדו. התנגדות להכרזה על הקמת מדינת ישראל לא צוינה שם (אב״ג, ור׳ המסמך לעיל, עמ׳ 95-89).

לבן-גוריון ניתנה הזדמנות נוספת להאשים את משה שרת בהתנגדות להכרזה על הקמת המדינה. זה היה כאשר ההיסטוריון מרדכי נאור ביקש ממנו בכתב בנובמבר ״הבהרות על הדיון הדרמטי ב-12 במאי״. בן-גוריון השיב לו ב-20 ליוני 1968: ״בפרוטוקולים שיש בידי אין כלל החלטה על כך ואיני יודע מניין לך ששישה הצביעו נגד וארבעה בעד. ולכן איני יכול להגיד לך מי היו המתנגדים ומי היו המחייבים. כי לא הייתה כל הצבעה לפי החומר שבידי״.[19]

חזקה על בן-גוריון, שלא היה שוכח למשה שרת התנגדות להכרזת המדינה.

*

משה שרת, ככל שידוע, נדרש בכתביו לשאלת עמדתו בשאלת הכרזת המדינה ב-15 במאי רק פעם אחת. ב-4 באפריל 1957 רשם ביומנו:

רוחמה [ספיר, מזכירת מ״ש] שלחה לי גזיר מ״הבוקר״ - מאמר של [העיתונאי] אייזיק רמבה, שונאי בנפש, המתנכל לי בכל מיני דרכים זה שנים. בין השאר חוזר רמבה על הדיבה הנושנה כי ערב העצמאות נכנעתי לשר החוץ האמריקני מרשל וביקשתי לדחות את הכרזתה. כזב זה החוזר וצף מזמן לזמן רודף אחרי כל השנים. מה אעשה? שוב אכחיש? לא ידעתי. מצב רוחי לא נשתפר על ידי טינופת זו״ (יומ״א, עמ' 2084).

סוף דבר

אין שחר למיתוס על התנגדות משה שרת להקמת המדינה. יריבֵי משה שרת מימין עשו ועושים להפצת מיתוס זה בכוונה להשחיר את דמותו של המדינאי הישראלי העקבי ביותר במאמציו למנוע הידרדרות הסכסוך הישראלי-ערבי. כמה מחסידי בן-גוריון עשו ועושים להפצת המיתוס האנטי-שרֵתי מתוך כוונה לגמד את דמותו של מי שייצג בשנות כהונתו כשר חוץ וכראש ממשלה אסכולה מדינית-ביטחונית ששללה את זו של בן-גוריון ושל העומדים בראש הממסד הביטחוני - ולהצדיק את הדחתו בידי יריבו החזק ממנו.

חלקו המכריע של בן-גוריון בהקמת המדינה מוכר ומושרש בתודעת האומה ולא אחת צוין בהתבטאויות משה שרת עצמו. מעמדו ההיסטורי האיתן והבלתי מעורער של בן-גוריון נובע מכישוריו הסגוליים ומהישגיו המובהקים, לא מגימוד זולתו. המגמה להמעיט בדמותו של שרת משקפת פרשנות שגויה, מרושעת וצרת אופקים.

התופעה ״משה שרת״ במשמעה המדיני הייתה יוצאת דופן בתולדות מדינת ישראל. ההציג משה שרת המתון חלופה ישימה למדיניות הכוחנית של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ושל איש בריתו שוחר המלחמה, הרמטכ״ל משה דיין? על שאלה מאתגרת זו אין בנמצא תשובה אחת חד-וחלק. ואולם, כך או כך, אין שמץ הצדקה לעוות את דמותו של משה שרת ולשלול ממנו את חלקו בהכרעה על הכרזת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948.

הערות