1965

שלמה גרודזנסקי

 משה שרת

מתוך: ״אמות״ י״ט, אוגוסט-ספטמבר 1965

על משה שרת המדינאי והמנהיג הפוליטי עוד ידובר הרבה בעתיד, כשנזכה לדיון אובייקטיבי יותר, ואולי מוטב לומר, תעמולתי פחות, בהיסטוריה של התנועה הציונית ומדינת ישראל. אולם גם עכשיו מותר לומר, כי כאשר משה שרת הודח מצמרת השלטון בישראל, הורחקה גם אלטרנטיבה אפשרית לראשות השלטון. הרחקה זו בוצעה בקלות כזאת, כמעט ללא התנגדות, גם מצדו של משה שרת עצמו, משום שרבים סברו אז שהכרעות כאלו אינן עניין לשיקולים רציונליים, ענייניים ומפורשים. עדיין נדמה היה אז לרבים ואף טובים, בעלי כוונות טובות, שלא עלינו לבחור בעומדים בראשנו - שכן ההיסטוריה כבר בחרה, וּודאי יפה בחרה, על-אף כל שגיאותיה הנודעות. דומה שהיום, גם רבים שאז סברו כך, שוב אינם בטוחים בכך.

האלטרנטיבה-שבכוח התגלמה באישיותו של משה שרת. הוא היה בן למשפחה יהודית-רוסית, ששורשיה היו נטועים איתן בקהילה היהודית, וזה לאחר שנחשפו למשב רוחו של החוץ. ואנו יודעים מניסיוננו בדורות האחרונים, שמבחן זה לא רק שהוא עשוי לחזק את השורשים אלא גם לרעננם וללבלבם. מרכיב אחד חשוב באישיותו של משה שרת הייתה הומניות רוסית קְדם-אוקטוברית זו, כושר זה לאהדות עמוקות, למסירות מלאה ולשירות מתמיד. מרכיב שני יליד-חוץ בא לו משנות לימודו באנגליה ב״בית הספר הלונדוני לכלכלה״ בימים שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, כששימש סדנה של ההגות הסוציאליסטית והליברלית האנגלית, הדתית במניעיה הנפשיים והאמפירית והסובלנית בשיטותיה ובדרכי דיונה וּויכוחה, וזה נבלע במשתיתה של האישיות, במורשה הביל״ויית, בחינוך העברי שב״חדר מתוקן״, ביניקה ממה שברל כצנלסון קרא ״רוח הקודש של השירה העברית״, בהערצה לאנשי העלייה השנייה וברצון להיות ראוי להם.

קניינים רוחניים אלה לא היו לו קישוטים להתקשט בהם. הם ניכרו בדבריו ובניסוח דבריו, אף באותה הקפדה על קטנות שזכתה תכופות ללגלוג שבטוב-לב ושבזלזול - ובכל יופיה עמדה אישיותו לעיני כל בסופו, במאבק עם הכיליון, כאשר בן-חלוף נדרש להוכיח, מול הָאַיִן האורב, את יישותו ואת מהותו. נוהגו ודבריו שבפומבי המעטים והנוקבים בשנים אלו ראויים היו למי שנקרא ״אציל בישראל״.

כאשר נפגשת עם משה שרת בשנות פעילותו המדינית והיית נוגע בענייני ספרות, מתנצל היה שכה מועט הזמן שברשותו לקריאה להנאתו. אולם מה שקלט בנעוריו חי וקיים היה בו עד לימי זקנה. מעיד על כך גם מאמרו על תומס הַרדי, המתפרסם בחוברת זו במדור ״גנזך״. חיבה מיוחדת רחש למספר אנגלי זה. זכורני שהופתעתי כאשר ראיתי, בבקרי אותו בביתו בתל-אביב בשנת 1925, את כל כתביו של הרדי בארון הספרים הקטן. וזכור לי אותו בוקר בניו-יורק, יום שישי בשבוע היה, כאשר קיבלתי את ״דבר״, וב״מוסף לשבתות ולמועדים״ [מ-20/1/1928] מצאתי את הרשימה הזאת על הרדי, שנפטר באותם הימים. זכורני, עם העיתון בידי - אותו ״מוסף״ נפתח בשירה של רחל ״אם צו הגורל לחיות רחוקה מגבוליך, תתניני, כנרת, לנוח בבית-קברותיך״ - אצתי לפגישה במסעדה קטנה עם דב הוז. שנינו פרצנו בבת-אחת בשאלה: ״כבר קראת את רשימתו של משה?״

קראתי את הרשימה בהתרגשות, שכן גם עלי אהוב מאוד היה תומס הרדי מראשית נעורי. שמחתי למצוא אהבה זו במי שלא גדל בתחומה של הלשון והספרות האנגלית, אולם יותר מזה כבש את הלב כיצד קלט הוא, בן-הארץ, את החוץ. הייתה בכך מאותה סגולה שמקס ברוד קרא לה לימים Distantzliebe [אהבה ממרחק], קליטה שאין עמה היבלעות, הכושר הנפשי לקלוט כל דבר של ערך מבלי להתבולל בו, מבלי לאבד את תחושת המרחק, היכולת להתעשר מבלי להתרושש, מבלי להתבטל. אווירה אביבית עטתה את פני הדברים, שמתוכה נשתרטטה דמות של אדם יהודי, עומד איתן על אדמתו ונטוע במורשתו ופתוח לעולם הסובב, מכונס בתוך עצמו ודרוך.

רציתי להחיות בנפשי אותו בוקר בניו-יורק וחיפשתי אותה רשימה, יחידה דומני, בעניין של ספרות של משה שרת הצעיר. אולי יימסר משהו מזה גם לקוראיה עכשיו.