נספח 5

מתוך מכתב אליהו גולומב אל משה שרת[1]

ברלין, 4/2/1923

משה,

 

חיכיתי למכתב, ועל כל פנים לידיעה ממך אם קיים חיים [וייצמן] את הבטחתו ואם מסר לקפל׳[נסקי] את הסכום של ה-400 בשבילנו. הרי כתבתי לך, כי אם לא שמר את הבטחתו אז מרגיש אני לעצמי את החובה לבוא ולדרוש זאת ממנו, ובכן עלי לדעת את הדבר בהקדם האפשרי.

מהארץ אין לי רצון לכתוב לכם פרטים, כי בוודאי כתב לכם דב עצמו על המקרה של רצח תופיק ביי ועל מצב הרוח של פרעות ששרר בימים לאחר רציחתו.[2] המקור הכי נאמן שקיבלתי גם אני את הידיעות ממנו הלא הוא דב. הוא כתב לי גם על המצב הפנימי שבציבורנו לפני הבחירות לוועידת ההסתדרות ובקשר איתן.[3]

אשלח לך בזה אחד דוקומנטים מ״מלחמת הבחירות״ שהתגלגל אלי, אבל זה לא מהכי גרועים. ראיתי פרוקלמציה שנייה, המתחילה במילים ״ראשי החוליגנים ברל כצנלסון ובן-גוריון אשר גרמו לשפיכת דם הפועלים״ וכו׳. פרוקלמציה זו הוצאה לאחרי אסיפה שבה דקר מפ״ס[4] אחד חבר מהפוה״צ, ובעד מעשהו זה שברו לו אחרי האסיפה את ידיו ואת רגליו עד אשר הוא שוכב בסכנה לחייו בבית החולים. כל זה ממכתביו של דב. לאחר מכתביו אנו ניזונים מעט בברלין ממכתביה של גוסטה [רכב], אשר היא מקבלת מהוגו ברגמן ומרמז. יש כבר מכתבים מאחרי מלחמת הבחירות. מדוכאים בארץ ממיעוט ההשתתפות בבחירות למרות הרעש ממלחמת המפלגות. השתתפו בבחירות בירושלים 965, ביפו 1,759, בחיפה 901 בוחר. בסה״כ השתתפו בקירוב 5,000 איש. היו 8 רשימות:

א. אחדות העבודה או יותר נכון בלוק סוציאליסטי של אחדות העבודה והבלתי-מפלגתיים הסוציאליסטים. ברשימה זו נבחר גם הוגו ברגמן;

ב. פרקציית הפועלים - מי שהיו והינם מפ״ס [מפלגת פועלים סוציאליסטית (קומוניסטית)];

ג. גדוד העבודה עם רשימה מיוחדת שלו;

ד. דואר ותלגרף - אלה הם כנראה העובדים בעבודות הממשלה בכלל;

ה. ״הפועל הצעיר״;

ו. אגודות מקצועיות - הריבוצקאים,[5] הדוגלים בשם הסידור המקצועי הנבדל מהקואופרטיב והפוליטי;

ז. צעירות - אשר התרכזו סביב עדה פישמן[6] כנראה;

ח. בלתי מפלגתיים - איזו קבוצה כזאת ביפו. מי הם איני יודע.

בעיניך יהיה אולי תמוה דבר הופעת גדוד העבודה עם רשימה מיוחדת שלו, בשעה שהרוב הגדול של חברי הגדוד נוטים ל״אחדות העבודה״. את זה אפשר להבין אך בקשר עם התפתחות הגדוד בזמן האחרון ועם עמדתו בתוך ההסתדרות.

הגדוד, עם מגמתו הרצויה ורצונותיו הטובים, גילה בלי כל ספק חוסר כישרון סידורי וחוסר יכולת ליצור דבר-מה אחר במקום רצון הרווח הפרטי, אשר ידחוף כמו זה לפרודוקטיביות בעבודה. התוצאה מזה - דפיציטים הגורמים מצדם ליחסים רעים עם המוסדות המרכזיים. המשרד אינו יכול למסור ברצון עבודה לגדוד בשעה שהוא יודע, כי הגדוד יגרום בה לדפיציט. לכן מתקבל רמז בגדוד כשונא הגדוד.

בזמן האחרון נגעה הרעה לא רק בעבודות ציבוריות, כי אם גם בעבודה החקלאית של הגדוד. אספר לך פשוט מאורעות לפי מדרגת התפתחותן. יסוד הגדוד הוא, כידוע לך, קומונה כללית והשוואת תנאי החיים בגדוד לכל מקומותיו. ואם בחלקו של הגדוד נפל עול של דפיציט מן העבר, מחויב לשאתו כל הגדוד, כמובן. הדברים פשוטים ומובנים כל זמן שהגדוד הוא קיבוץ של אנשים המתקיימים אך מעבודה שכירה (באם בצורת קבלנות או באיזו צורה אחרת זה לא חשוב), אבל הגדוד קיבל על עצמו בעלותו לעין חרוד קבלנות חדשה לגמרי - לבנות משק, ובעד בניין המשק הזה אחראית ההסתדרות החקלאית בפני ההסת׳ הציונית, ואחראי הגדוד בפני כל ציבור הפועלים - זהו לא עניין פנימי של הגדוד בלבד. בהצלחתו או במפלתו של משק זה תלוי לא רק גורל הגדוד, כי אם גם במידה ידועה עתיד הבניין הקואופרטיבי שלנו - המותר להטיל על המשק החדש ההולך להיבנות בתנאים קשים יוצאים מן הכלל, גם עול של דפיציטים קודמים? לבקוביץ[7] טען נגד דבר זה מראשיתו; החברים האחרים, ״הנאמנים לגדוד״, ראו בלבקוביץ סֶפֶּרַטיזם וביטול הריכוז, אשר רק הוא מאפשר עזרה הדדית וקומונה אמיתית.

כשטבנקין נכנס לגדוד הוא תמך בפרינציפ בדעתו של לבקוביץ, אבל ראה אפשרות של מוצא לגדוד בהצעה כי יבדילו בכל סכום כסף מתקבל את כספי המשק וכספי הספקת האנשים. כספי הספקת האנשים ייכנסו לקופה כללית וכספי המשק לחוד. לבקוביץ לא הסכים לזה, בטענו כי אי-אפשר להבדיל כספי ההספקה מכספי המשק בייחוד כשהכספים מתקבלים במידה כ״כ זעומה, כי למותרות אין בכל אופן כסף, ואם יחסר לחם יקנו אותו גם בכספי המשק. המוצא היחידי האפשרי לדעתו זהו הבדלה גמורה של הכספים המתקבלים בשביל עין חרוד מיתר הכספים. זה יפתח, לדעתו, לגדוד גם את האפשרות לנצל מקורות כאלה שיש בזכותו לנצלם, כמו קופת ההלוואה למחוסרי העבודה - זה יכריח גם את המשרד לסדר עם הגדוד את תשלום הדפיציטים שלו באופן יותר רציונלי.

נתקבלה במרכז הגדוד הצעת טבנקין, אבל למעשה נמשך הסדר הקודם. בעצם אין גם בגדוד הריכוז האמיתי של הכספים והקומונה האמיתית. בירושלים, למשל, יש קבוצת מכוננים החיה חיים טובים לרגלי זה ששכר עבודתה נכנס לה במזומנים, ובאותה ירושלים מתקיימת פלוגה שנייה של הגדוד ברעב ובחוסר כל.

הפלוגות הבונות בדגניה ובאיילת השחר חיות הרבה יותר טוב מיתר הפלוגות, אבל בפרינציפ קיים הריכוז, ומתוך פרינציפ זה אין מבדילים באופן מוחלט בין כסף לכסף, והנהלת החשבונות של הגדוד משתדלת תמיד לסדר את החשבונות כך שההוצאות המרובות והדפיציטים יפלו על המשק יותר מאשר על הגדוד כולו.

על יסוד דברים אלה נפל סכסוך גדול בין טבנקין, לבקוביץ וחלק חשוב מהפועלים הישנים מצד אחד, והפטריוטים של הגדוד מצד שני. אנסה למסור לך איזה פרטים ממהלך הדברים אם כי זה קשה מאוד לעשות במכתב.

הנהלת המשק הייתה נהוגה בעין חרוד באופן זה: קיימות קבוצות. לכל קבוצה באי כוחה. באי כוח אלה בחרו בוועדת סידור המשק, ולוועדה זו ישיבות תכופות עם ב״כ הקבוצות המתאספים אח״כ ומוסרים דו״ח לקבוצותיהם. חוץ מזה, קיים ועד הפועל הנבחר באסיפה כללית להנהלת כל ענייני הפלוגה. בימים ההם, ולחם אין בגדוד, ותקום רבולוציה. נתאספו מספר ידוע מחברי הגדוד לאסיפה כללית והכריזו את ביטול ועדת סידור המשק ומסירת כל ענייני המשק לוועד הפועל. באותה אסיפה בחרו גם כמדומני ועד פועל חדש. אז קרא גם לבקוביץ לאסיפה כללית להסביר לחברי הגדוד את המצב. עוד לפני זה כתב לבקוביץ מכתב להסת׳ הכללית על המצב בגדוד והציע לעכב את מסירת הכספים לגדוד עד שיתבררו הדברים. דבר מכתב זה הוא הודיע גם בין יתר דבריו באסיפה הכללית.

עובדה זו הטתה את כל הסערה לצד אחר ונתנה את האפשרות להציג את לבקוביץ כבוגד, והוצעה רזולוציה להוציא את לבקוביץ מן הגדוד בעד הניסיון להזיק לגדוד בעיני המוסדות, שמהם מקבל הגדוד כספים. כאן באה התערבות ההסתדרות החקלאית והכללית.

א. בנוגע לעצם העניין שהם מרגישים את עצמם אחראים בעד גורל עין חרוד;

ב. שאינה מתירה להתייחס לעצמה כאל ״מוסד שממנו מקבלים כספים״.

הייתה אסיפה שבה השתתפו ברל, יבנאלי, קולר,[8] טבנקין ועוד.

הגדוד הרגיש התערבות זו כלחץ קשה עליו ומתוך זה נשמעו דברים אופוזיציוניים מאוד ביחס להסתדרות ותקווה לשנות את פני הדברים בוועידה הבאה. מזה נובעת, אולי, גם הרשימה המיוחדת שבה הלך הגדוד לבחירות.

אופוזיציות ותקוות כאלו, וגרועות מאלו, היו בהרבה קיבוצים וחבורות הודות לדיזאורגניזציה שבציבורנו, אולם בימים האחרונים לפני הוועידה באה כנראה איזו התאמצות, אשר שמה לאל תקוות כאלו. אעפ״י כן תהיה ועידה זו קשה מאוד כפי הנראה. 9 צירים לריבוצקאים זהו בכ״ז סכום הגון מאוד. אומנם אפשר היה לחכות להצלחה עוד יותר גדולה מצדם.

בין הפועלים ישנה עתה התמרמרות, או לכל הפחות אדישות כ״כ רבה, ביחס למוסדות המרכזיים שלנו הודות לזה שמצב הפועל העובד במוסדות אלה יותר קשה מזה של הפועל העובד אצל הקבלן הפרטי, עד שאלמנטים אלה, המתאמצים לנצל את מרירות נפשו של הפועל, יכלו להצליח יותר. על כל פנים, גם הצלחה זו היא סימפטום קשה. סימפטום עוד יותר קשה הוא מיעוט ההשתתפות [בבחירות]. מהוועידה עצמה אני מקווה לקבל איזו ידיעות בייחוד מיהודה. השבעתיו לכתוב לי.

 

אליהו

 

הערות