נספח 1

העיתונות הערבית בארץ-ישראל

 מאת משה שרת

״העולם״, גיליון ב׳, ינואר 1923

 

כיום הזה אין בארץ-ישראל עיתון ערבי המונה גם עשר שנות קיום. שני העיתונים שהגיעו כמעט לגיל זה נפסקו בימי המלחמה ורק עם כיבוש הארץ נתחדשו, ועליהם נוספו עיתונים חדשים אשר צצו זה אחר זה לרגלי ההתעוררות שתקפה את הארץ. מאלה יש שנסגרו מטעם הממשלה ויש שחדלו לצאת מחוסר אמצעים.

תשעה עיתונים ערבים קיימים עכשיו בארץ. מהם יוצאים חמישה בירושלים, שניים ביפו ושניים בחיפה. בכל אלה רק אחד הוא עיתון יומי - ״לִסאן אֶל-עַרַבּ״ בירושלים. יתרם יוצאים פעם או פעמיים בשבוע, אם כי על-פי גודלם וצורתם - גיליון אחד בן ארבעה עמודים - וגם באופיים, שייכים הם לסוג העיתונות היומית. יש עיתונים אשר שנים מתנוססת תחת שמם הכתובת: ״עיתון יומי היוצא לעת-עתה פעמיים בשבוע״.

כמות זו של ספרות עיתית מרובה היא, כמובן, מכפי צורכיהם האמיתיים של האוכלוסים הערבים בארץ-ישראל, אשר יודעי-קרוא הם מועט שבמועט בתוכם. העיתונות היא בעיקרה עיתונות של המשכילים, ולא עיתונות העם; עיתונות הערים ולא עיתונות הכפרים, המכילים את רוב מניינם של תושבי הארץ הערבים. מצב זה אינו מיוחד לארץ-ישראל, אף לא לארצות המזרח בכללן, ואין להתפלא עליו. עיתים יש שחודר עיתון אל הכפר, והמורה או החטיבּ [חכם הדת] קורא מתוכו באוזני הפלחים המתכנסים כרגיל במקום מושב הזקנים.

כדי להבין את סיבת השפע המלאכותי בעיתונות יש לזכור את הבדלי הדת והכנסייה, המרסקים את הקיבוץ הערבי בארץ-ישראל לעדות פורשות לעצמן, ומטפחים את הקנאה הצרה לעיר המגורים, השוררת בקרב תושבי הארץ כמו בכל עם היושב על אדמתו. השפעות חוץ שונות, הפועלות בחיים הפוליטיים שבארץ, גם הן מצטרפות לחשבון. נמצא, שלכל אחת משתי העדות הנוצריות הגדולות - האורתודוקסית והקתולית - יש אורגן מיוחד, המשמש בעיקר את בני העדות הללו בארץ ובארצות הסמוכות. הממשלה הצרפתית אף היא רואה צורך לתמוך בעיתון אחד, למען יעמוד על משמר ענייניה. וכל אחת משלוש הערים, אשר נמצאו בהן אנשים היודעים ״למשוך בשבט סופר״ והמוכשרים לערוך ולנהל עיתון, הקימו להן במות משלהן.

כנגד זה יש לדעת, כי הוצאת עיתון מן המין הרגיל בעיתונות הערבית בארץ-ישראל אינה כרוכה בהוצאות רבות ובסידורים טכניים מורכבים. עיתון כזה צנום בגודלו. עובדים בו על-הרוב רק שני אנשים, העורך - הוא גם בעל העיתון - ועוזרו; הם הממלאים את כל עמודי העיתון והם העושים את כל יתר העבודות - הנהלת הדפוס, ההגהה, המו״מ עם החותמים, הנהלת חשבונות וכו'. בעל העיתון הוא על הרוב בעל בית-דפוס, העוסק בו-בזמן גם בעבודות דפוס רגילות. מכתבים מערים אחרות אינם עולים בשכר סופרים: כותביהם רגילים למצוא את סיפוקם בראיית דבריהם בדפוס. מכתבים מחוץ-לארץ, אם יש כאלה, לקוחים הם על-רוב מתוך מכתבים פרטיים שנתקבלו בעירו או בחוג ידידיו של העורך. בהספקת החומר לעיתון ממלאים תפקיד חשוב עיתוני מצרים הגדולים ועיתוני בירות אירופה הדנים בשאלות הארץ. מאמרים שלמים נעתקים או מתורגמים כלשונם, בלי השמטות, וביד נדיבה ניתן להם מקום של עמודי העיתונות המקומית. טלגרמות ניתנות רק במידה זעומה וערכן בעיתון טפל, משום שמתפרסמות הן כרגיל באיחור-זמן.

אין בידי הכותב שום מספרים בנוגע למידת הממכר וההפצה של עיתונים אלה.

אך למעלה מכל ספק הוא כי כולם מונים את מִמְכּרם במאות ולא באלפים. מדברי עורך עיתון אחד יש לשפוט, כי אילו היה עיתונו נפוץ במספר של ארבע מאות נוסחאות, היה עתידו בטוח. רוב העיתונים, אם לא כולם, אינם נושאים את עצמם, אלא נתמכים בידי איזו כנסייה, איזה מקור חיצוני, איזה פרנס שבעיר המוצא את הכספים בדרכים הידועות רק לו, או על-ידי הוועדים העומדים עתה בראש התנועה הצוררת לנו.

צד אחד, השווה בכל העיתונים הערבים שבארץ, ראוי לתשומת-לב מיוחדת. עורכיהם של העיתונים, בלי יוצא מן הכלל, הם נוצרים. גם אם נביא בחשבון, כי האחוז של יודעי-קרוא בקרב הערבים הנוצרים גבוה הוא לאין ערוך מאותו האחוז שבקרב המוסלמים, לא יהיה עודף זה שקול כנגד מיעוט הנוצרים לגבי המוסלמים - מספר הראשונים עולה בערך לשביעית מספרם של האחרונים, בכלל זה בני הדת הנוצרית שאינם ערבים. ואם גם נניח שמספר קוראי העיתונים מבין הנוצרים שווה בערך למספר הקוראים המוסלמים, גם אז ייראה שלטונם הגמור של הנוצרים בעיתונות תמוה.

שני טעמים יש למצוא לדבר.

ראשית - עולים הנוצרים על המוסלמים בהתפתחותם השכלית, בשקידתם, בכישרונותיהם המסחריים, בידיעת שיעור לזמן ובידיעת השפות הזרות.

וסיבה השנייה היא, כי הנוצרים מוצאים להם בנקל דרך לקופות הכנסיות ולכספים הבאים מחו״ל בכלל. דרכים אלה חסומות בפני מוסלמים.

 

*

 

שאלת מצבה של הארץ בהווה וגורלה לעתיד אינה מתייצבת לפני המשכילים הערבים אלא בקשר עם עמדתם של היהודים - כיבושיהם ושאיפותיהם. נמצא, שהציונות וכל ענפי עבודתה - הפוליטיקה הציונית באנגליה ובעולם, העלייה לארץ-ישראל, ההתיישבות, מפעלי היהודים למיניהם - אלה וכל המסתעף מהם הם התובעים בראש ובראשונה את תשומת לב העיתונות. היחס לממשלת הארץ וביקורת מעשיה הם תוצאה ישירה מן ההשקפה הזאת. מעשי הממשלה נבחנים ונבדקים לאור השאיפות הציוניות ועל-פי מסקנות הבדיקה הזאת נחרץ המשפט. יחסו של עיתון לציונות ולעבודת היהודים בארץ, הקשר שהוא קובע בין עניינים אלה ובין הערכת מעשי הממשלה ומידת שימת-הלב שהוא מקדיש לשאלות אלה - הם אפוא הראי הנאמן לפרצופו של העיתון. וכשם שהחיטוט המופרז בענייני היהודים והחשדנות היתרה ביחס לממשלה הם סימן מובהק לסוג אחר של עיתונים, כן ההתעלמות מ״שאלת הציונות״ והיעדר ההקפדה בנוגע לפעולות הממשלה הם השרטוט הבולט ביותר באופיים של בני הסוג השני. מזה נובעת החלוקה שיש לקבוע לגבי העיתונות הערבית בארץ.

על הסוג הראשון נמנים כמעט כל העיתונים הנפוצים ביותר ומרובי ההשפעה. אלה הם:

״אל-כרמל״ (הכרמל) בחיפה,

״פַלַסטין״ (פלשתינה) ביפו,

״בית אל-מקדס״ (בית המקדש, אחד משמות ירושלים בערבית) בירושלים.

לסוג זה היה שייך גם העיתון ״אל-צבּאח״ (הבוקר) שהיה יוצא בירושלים בתור כלי מבטאו הרשמי של הוועד הערבי אשר ל״כנסייה הפלשתינאית״ (ועידה של סניפי הברית המוסלמית-הנוצרית) ונסגר לפני חודשים אחדים מחוסר אמצעים.

התקפה בלתי פוסקת על מעשי הציונים ותוכניותיהם, ועל הממשלה התומכת בהם, היא התוכן הראשי למאמרים, לרשימות, למכתבים ולידיעות שבעיתונים האלה. יש עיתים שההתקפה נערכת בעיקר נגד הממשלה, ורק דרך אגב נזרקים חיצים גם ביהודים; ויש שהדבר נעשה להפך, הכל לפי הזמן והמאורע המרכזי הנדון בו.

לקורא העברי, הרגיל בביקורת החריפה הנמתחת על הממשלה הארץ-ישראלית בעיתונים העברים בארץ ובגולה, ייראה הדבר כמוזר, שהממשלה הנאשמת על ויתורים כה רבים וחשובים לערבים תזכה רק לגנאי ולא לשבח מצדם. ואולם כן הוא הדבר. וכמה שיתאמץ הנציב לתקן תיקונים ולקבוע חוקים לטובת הארץ בתור כלל, או גם לטובת תושביה הערבים בייחוד, לא יכשרו מעשיו בעיני העיתונאים הערבים. אלה ימצאו בהם תמיד פסול ציוני. אם אסר הנציב הוצאת חיטה מן הארץ לזמן ידוע כדי למנוע האמרה פתאומית של המחירים - הרי לדעת העיתונאים נעשה הדבר אך ורק כדי להוזיל את הלחם לעולים היהודים מחוסרי האמצעים. אם התמסרה המחלקה לעבודות ציבוריות של הממשלה במרץ לתיקון הדרכים ולסלילת כבישים חדשים - עבודות שרובן נעשה על ידי קבלנים פרטיים בעבודה ערבית - הרי שוב נעשה הדבר אך ורק כדי להעסיק את החלוצים ולהכשיר את העלייה. אם הפרידו את עבר-הירדן מעם ארץ-ישראל והשליטו עליו את האמיר עבדאללה[1] - הייתה בזה הכוונה לטמון פח לתנועת השחרור הערבית, להוכיח לעולם כולו, מתוך הניסיון שייעשה בעבר-הירדן, שהוא חבל ארץ פרוע ושָמם, כי אין הערבים מוכשרים לשלטון עצמי וכי על כן דרישותיהם בארץ-ישראל מופרזות. באחת - הכלל הוא לגלות את הגורם הציוני בכל מעשה ומעשה של הממשלה, ועל הכלל הזה מודים העיתונים בגלוי: ״כל דבר מוקשה בפוליטיקה של הממשלה הבריטית מתיישב לנו על-פי הכרזת בלפור״ (״בית אל-מקדס״); ״מקור הקושי אשר הממשלה פוגשת על דרכה הוא היעדר האמון אליה מצד העם. חוסר אמון זה בא משום שכל החוקים והפקודות, שהממשלה מוציאה, מתכוונת היא אך ורק לטובתם של היהודים, להקל עליהם את הקמת ביתם הלאומי״ (״פלסטין״).

על-פי הדוגמות האלה לכוונות ולפירושים, שהעיתונים מסוג זה תולים בכל מעשה של הממשלה, נקל ללמוד קל וחומר על הגוזמות והסירוסים הניתנים בהם בנוגע למה שנעשה בעולמנו.

ולא רק בעניינים שבין ערבים ליהודים, או בין ערבים לממשלה, כך. בענייניהם הפנימיים של הערבים ״הגורם היהודי״ הריהו הציר המרכזי אשר עליו סובב הכל. תוכנם החיוני של החיים הציבוריים והפוליטיים, במידה שישנם בין ערביי ארץ-ישראל, היא המלחמה בציונות. פחד היהודים, מורא המהפכה אשר כניסתם עמדה להביא בסדריה הקופאים של הארץ, הם אשר עוררו את דַבָּרי הערבים להתארגן. האחדות בין המוסלמים והנוצרים,[2] זו אחדות-המעט שקמה בצורת הברית המוסלמית-נוצרית, גם היא לא באה אלא לשם מלחמה באויב המשותף. ״אומנם, הציונות היא סכנה לארצנו, ואולם היא לימדתנו דברים אשר לא ידענום. היא לימדתנו קנאת המולדת, היא נפחה בנו את ההכרה הלאומית, היא איחדתנו״ - כותב ערבי פלשתינאי אחד ממצרים.

דרישת שלטון בית לתושבי ארץ-ישראל, הדרישות הקיצוניות לבטל את המנדט, הטחת הדברים כלפי אנגליה על שלא שמרה את דברה לערבים - כל אלה, כפי שהם מנוסחים ומנומקים בעיתונות, מקורם ב״סכנה הציונית״. וגם רעיון אחדות הארצות הערביות - בין אם מצטמצם הוא בשאיפה לברוא ביניהן קשר רוחני בלבד, ובין אם מתרחב הוא עד כדי חלום שגיא על אגודת מדינות ערב החופשיות - גם הוא נקלט בעיתונות הערבית בארץ-ישראל ביתר הצלחה מבסוריה, למשל, מפני שנראה הוא כמבטיח ישועה מצרת הכיבוש הציוני. וכדי לעורר את ארצות ערב לייסד את הברית הזאת, כדי להניע אותן לתמוך בתנועת הערבים בארץ-ישראל, עומד ״הכרמל״ ומכריז על הסכנה הנשקפת למזרח כולו אם לא יתעורר לבער את הרע בעודו בראשיתו. לפי תפיסתו של בעל העיתון הנ״ל, אין כדאי לעם אדיר כוח והון כעם העברי לטפל ברצינות בארץ פעוטה ודלה בארץ-ישראל; אם נלחם הוא בתוקף על התאחזותו בארץ זו - משמע כי אחרית שאיפתו היא לפרוש את רשת שלטונו הכלכלי על סוריה, הלבנון וארם-נהריים עד כדי היותן כולן הפקר להתיישבותו.

״הכרמל״ רואה את שליחותו המיוחדת בתוך עיתוני הארץ בחוג העניינים הכלכליים. עורכו, נג׳יב נצאר, קובל על אשר ראשי העם שוקעים יותר מדי בפוליטיקה ועל אשר מרצו וכספיו של הציבור מוצָאים רק להתקהלות ולהפגנות ולפעולות פוליטיות, בעוד על ענייני הכלכלה ולא על שדה הפוליטיקה תהיה המערכה המכרעת בין יהודים ובין ערבים במלחמתם על שלטון הארץ. אם יֵדעו הערבים לשמור על אדמתם לבל תיפול בידי יהודים, אם יתפסו בידם את המסחר עם חוץ-לארץ עד שלא יהיו זקוקים לאימפורט שבידי היהודים, אם יקדמו את החקלאות במשקיהם ויפתחו תעשייה משלהם - שווא יהיה כל עמלם של הציונים גם אם תאיר להם הפוליטיקה פנים. לכן עומד העיתון ומטיף ל״ארגון כלכלי״, לייסוד אגודות לאומיות לפיתוח התעשייה והחקלאות, להספקת קרדיט לפלחים, לבל יאלצו למכור את אדמתם וכו'. חוש בריא ומעשי עם בוּרוּת גמורה ביסודות הכלכלה משמשים בערבוביה בתוכניות אלה, כשהעורך מנסה לפתחן בפרטות. עינו של העורך פקוחה על כל קניות הקרקעות הנעשות על-ידי היהודים בארץ ועל הקונצסיות שהם מקבלים, או עומדים לקבל, לעיבוד אדמות הממשלה או לניצול שטחים שוממים. הוא מוקיע לפני משפט הציבור את שמות ״הבוגדים״ - הערבים שמכרו מנכסיהם ליהודים. הוא תובע את דינם של האריסים ובעלי החזקה הערבים כשנשקפת להם סכנת הפקעה. יותר נכון - הוא משתמש בהם ודוגל בשמם כדי לחבל את מעשי היהודים.

תשומת-לב מיוחדת מקדיש עיתון זה לענייני האיסלאם. העורך, בכל היותו נוצרי, יודע ומכיר את חשיבותו העצומה של האיסלאם בתור גורם מדיני במזרח. לדעתו - הדבק המלכד את עמי ערב לחטיבה אחת הוא קודם כל הדת. אחדות הדת היא המסד אשר עליו תיבנה האחדות הפוליטית. המיעוט הנוצרי בין הערבים, אם רוצה הוא להתחשב על העם הערבי מבחינה גזעית ולאומית, עליו לקבל את דינה של המציאות ולעבוד שכם אחד עם אחיו המוסלמים להאדרת הכנסת המוסלמית. ״בעצם צריכים היינו להתאסלם כולנו״ - נפלט פעם מעטו של נג׳יב נצאר.

״פלסטין״ ו״בית אל-מקדס״ - ציביון שניהם הוא אנטישמי בהחלט. בענייני הערבים עומדים הם על בסיס הברית עם המוסלמים לשם מלחמה פוליטית, אך רחוקים הם מרעיונות ״התבוללות״ אשר ״הכרמל״ מטיף להם. גם אין הם נוהים אחרי חלומות ההתאחדות עם ארצות ערב השכנות, מפחד הטמיעה בים האיסלאם. הם רוצים להיות ערבים-לאומיים נאמנים ונוצרים כשרים כאחד.

״בית אל-מקדס״ ממלא תפקיד נוסף. הוא כלי מבטאה בלתי-הרשמי של הקונסוליה הצרפתית בירושלים. כגון זה מצווה הוא להיות מליצה של צרפת ולהגן עליה בפני התנפלות עיתונים אחרים, המבקרים תכופות ונמרצות את מעשי השלטון הצרפתי בסוריה. יש מסכת שאלות, אשר בכולן חורץ העיתון את משפטו לפי עמדתה של צרפת. כך, למשל, משנכרתה הברית בין צרפת וממשלת מוצטפא כמאל,[3] נעשה עיתון זה מבשר ניצחונותיו של המצביא התורכי [על צבא יוון] וֶּפה ל״געגועים אל תורכיה״ במידה שישנם בקרב ערביי ארץ-ישראל. הוא הדין ביחסו של העיתון לבני בית השריף ממכּה - מלכי חיג׳אז וארם-נהריים והשליט של עבר הירדן - לכולם נוטר הוא את שנאת צרפת. אם החל עיתון זה בזמן האחרון לנהוג יותר כבוד באחרון - באמיר עבדאללה - אין זה בא אלא לאמת את השמועות, כי היחסים בין ממשלת סוריה הצרפתית ובין האמיר הוטבו.

לסוג העיתונים שאנו עומדים בו יש ליחס גם את שני עיתוני הכנסיות:

״רַקיבּ צַהִיוּן״ (שומר ציון), שהוא עיתונה של הפטריקיה [פטריארכיה] הלטינית,

ו״מַרְאַת אל-שַרְק״ (ראי המזרח), עיתונה של הפטריקיה האורתודוקסית.

שניהם עוסקים הרבה בעניינים הפנימיים של כנסיותיהם, אך מפנים הם גם די מקום לשאלות הארץ הכלליות. הצביון הדתי בולט יותר בראשון ופחות בשני.

״רקיב צהיון״, ביחסו ליהודים, מבטא באופן רציני וחריף ביותר את השנאה לישראל שהייתה מאז ומעולם נחלתם של רבים מראשי הכנסייה הקתולית. עיתון זה עומד בקשרי אינפורמציה עם הווטיקן ועם הקתולים בני ארץ-ישראל המסתופפים בו.

״מראת אל-שרק״ אינו מושבע לשנאת ישראל ולאיבת הציונות. הפטריקיה האורתודוקסית (היוונית) לא יצאה במלחמת תנופה על היהודים. סיבות חומריות, שלא כאן המקום לעמוד עליהן, גרמו במקצת לדבר. גם לעיתון עצמו היו אולי אלה קשרים עם יהודים, ואם כי ה״פוליטיקה הציונית״ של בריטניה נחשבת כעיוות-דין גם בעיניו, מסתפק הוא רק בהבעת יחסו זה בדברים כלליים, מבלי לעשות את ההתנפלות על היהודים לגרסת יום יום. כנגד זה נראית בו הכוונה להסיח את דעת קוראיו מענייני פוליטיקה ולהפנותה לשאלות פחות חריפות כשאלת מצב בתי הספר, ענייני הצדקה וכדומה. בזה עומד ״מראת אל-שרק״ על הגבול אשר בין שני הסוגים שהבדלנו.

לסוג השני שייכים אותם העיתונים, אשר יחסם אל היהודים ולציונות הוא מתון או נייטרלי, ולממשלה - יחס של תמיכה או גם הערצה. אלה הם

״לסאן אל-ערב״ (לשון ערב) בירושלים,

״אל-נפיר״ (השופר) בחיפה

ו״אל-אח׳בּאר״ (הידיעות) ביפו.

מבחינת המדרגה התרבותית והאיכות העיתונאית עולה הראשון על שני האחרונים לאין שיעור. אך על-פי קנה המידה שבחרנו עומדים הם במחיצה אחת.

אין עיתונים התומכים ביהודים. יש רק כאלה שאינם מתנפלים עליהם. נמצא שהם מתעלמים כאילו מגוף השאלה, אינם מכירים במציאותה ומשתדלים לעניין את קוראיהם בדברים אחרים - על-פי רוב בדברים של מה-בכך. עיתון כ״אל-אח׳באר״ יכול, למשל, לפרסם מאמר ראשי אשר שמו ״המקדים לישון יאריך ימים״, או ״השקידה - מקור הרוח״, או לתת במקום מאמר ראשי תרגום סיפור קטן מן העיתונות הצרפתית הזולה, כגון ״נישואים בשל נעל״. בעיתון כ״אל-נפיר״ משמשים עניינים כשאלת השׂאת בת באונס, או בחשיבותו של המדע (בכלל!), חומר למאמרים ראשיים. בו-בזמן ובאותן הערים יוצאים עיתונים מלאי תגליות מרעישות על מזימות היהודים או קטרוג חריף על הממשלה. היש להתפלא על בחירת הקורא?

אך לא תמיד עולה בידי עיתונים אלה להתחמק. הפרעות של אביב תרפ״א הכריחו את ״אל-נפיר״ לשנות את טעמו ולהיכנס אל מקהלת הצוררים. מאז הספיק העיתון להתראות שוב כידידם של היהודים, כי החליש את התנפלויותיו. שינויים אלה אופייניים הם לעיתונים בני הסוג השני ואת סיבתם לא יקשה להבין.

כאמור, עומד ״לסאן אל-ערב״ במדרגה יותר גבוהה משני העיתונים האחרים שהזכרנו. בעצם עולה הוא על כל יתר העיתונים הערבים שבארץ, כי יותר מבכולם יש בו שמץ מן העיתון האירופי. דבר היות העיתון יומי וכישרונו של העורך אברהים נג׳אר, גורמים לכך. בעובי הקורה של שאלת היהודים משתדל העיתון שלא להיכנס. אך אין הוא רואה את האפשרות להשתמט מהבעת דעה בעניין עיקרי כשאלת הבית הלאומי והכרזת בלפור, והוא מביע את דעתו בשלילה. כמו כן, השתדל העיתון במשך זמן רב שלא להכיר בזכותם של מנהיגי התנועה הצוררת לדבר בשם העם. ואולם לחץ דעת הקהל הכריח גם אותו להודות, כי ״הכנסייה הפלשתינאית היא כיום הקיבוץ היחיד שיש לנו בארץ לשם פעולה פוליטית לאומית״. הוא מותח ביקורת על מעשי הוועד הפועל והמשלחות למיניהן - אך מחשיבותם אין הוא גורע. כנגד זה אין הוא פוגע גם ביהודים, ועיתים מפרסם הוא ידיעות קצרות ומקוטעות, בצורת עובדות ומספרים בלבד, על העלייה והעבודה היישובית.

מחוץ לשאלת היהודים מרבה העיתון לעסוק בפוליטיקה, ואת עיקריו אפשר להעמיד על שניים:

ראשית - נאמן הוא לממשלה הבריטית, תומך בתוקף במנדט ומגן על אישיותם של הנציב ושל פקידי הממשלה הגבוהים.

שנית - נאמן הוא למשפחת השריף ממכּה [המשפחה ההאשמית] ומטיף לסולידריות של ארצות ערב תחת דגל מלך חיג׳אז. אך אין הוא שוגה בחלומות ובהערכת יכולתם הממשית של הערבים אינו מפריז. החיג׳אז, ארם-נהריים ועבר הירדן הן שלוש עמדות שהערבים - בעזרת אנגליה - כבשו להם, אומר נג׳אר. עליהם לכוון את מרצם לביצור העמדות הללו, לעשותן למדינות ערביות מתוקנות. אל להם לדחוק את הקץ בדרישות קיצוניות בארץ-ישראל בטרם הוכשרה להם השעה. הדבר רק ימיט שואה על האומה הערבית בכללה ויחתור תחת מעמדם של השליטים הערבים בארצות שהמלוכה כבר נכונה בידם. סופה של אחדות ערב לבוא, אך היא תבוא לאט ובהדרגה.

לעת עתה על הערבים ללמוד הרבה מן המערב, והמנדט הוא האמצעי הטוב לכך ביותר. לכן מוטעָה היא בעיניו של נג׳אר הפוליטיקה של חרם הבחירות וחוסר ההשתתפות במועצה המחוקקת העתידה - הפוליטיקה אשר הוועד הפועל של הברית המושלמית-הנוצרית אוחז בה. לדעתו - על הערבים להסתפק בקונסטיטוציה הקיימת ומתוך ניצול מלא של האפשרויות הניתנות על ידיה ישיגו את הרחבת זכויותיהם.

 

מ.ש.

הערות