272

אל: דב הוז ואליהו גולומב, ברלין

לונדון, 14 פברואר [1925]

דביק יקר,

 

סוף סוף! - תאמר בקבלך את מכתבי זה. אני לא אקדים פרשת התנצלות לגוף הדברים. אספר לך מאשר איתי, ומזה תלמד על סיבות שתיקתי הארוכה והכבדה.

את תוכן חיי בלונדון השנה אוכל לסכם לפניך בקצרה. בנוסעך מכאן היה מצבי החומרי רעוע. במשך כחודש או חודשיים הוא הלך ורע. מעט השיעורים שנמצאו לי נתפוררו לרגלי מכת המדינה ששמה holidays. השכר הבטוח היחיד היה של וומבלי. בינתיים שבה צפורה ללונדון, שכרנו דירה, רבּו ההוצאות, תמיכת הוריה נפסקה. התוצאה הייתה כי מבלי משים, כאילו, ומבלי שאודה על הדבר בפני עצמי, הלכתי הלוך ושקוע ביוון החובות: לווה ומשלם לאחרים, לווה ומוציא לצורכינו. אך סוף סוף הגעתי לקרקעיתה של הביצה, bed-rock bottom בלע״ז, והעלייה הנכספת החלה. נפתחו שיעורי .l.c.c. שבו ונתרבו השיעורים. אחרון-אחרון: קיבלתי סוף סוף ״משרה״ בקה״י בקשר עם המגבית, שפירושה 5 לי״ש לשבוע. ואשר לצפורה - גם לה נמצאה משרה בת 1:10 לי״ש לשבוע, הוראה בת״ת לבנות.

הרי שהצד הכספי של מצבנו כיום הנהו:

 

הכנסה שבועית:         קה״י                        0:0 :5            לי״ש

                              L.C                         1:10:0

                              שיעורים                    0:0 :3

                              תרגומים וכד'              0:0 :1            בחשבון ממוצע

                              צפורה                       0:0 :1

                                                             12:10:0         לי"ש

 

מובן, שלעתים יש שבועות בצורת, שבהם יורדת ההכנסה משיעורה המלא לרגלי החסרת שיעורים, חופש ב-.l.c.c וכיו״ב, אך בדרך כלל כך היא. שיעורַי הם בשלוש שפות: עברית, ערבית ו... גרמנית. כן, גרמנית. היא מכניסה לי 25 שילינג לשבוע. אני מכין לבחינת הגמר ב-.School of Econ חברים וחברות הצולעים בגרמנית, ועושה זאת בהצלחה מרובה וגם בהנאה.

הודות למצב הזה יש לאל ידינו לשלם חובות במכסת 6 לי״ש לשבוע. מדי שבוע בשבוע, ביום השישי, נשלח שק או נמסר סכום כסף במזומנים לאיזה בר-נש או איזו בת-נש, ובהגיע איזה תשלום מיוחד, כגון השֶק של .l.c.c, אף הוא עולה כמעט כליל על אותו המזבח. אבל קודם שהגענו לפירעון חובות לאחרים, התחכמנו ונפרע חובנו לעצמנו. התלבשנו שנינו, מכף רגל עד ראש, נעליים, בגדים ושמלות, מעילים, כובעים, כפפות וכיו״ב, כי ימי המצוק הציגונו בעירום ובחוסר כל. סך-הכל הוא, כי הוצאנו עד היום על עצמנו 35 לי״ש (וחסל!) ושילמנו חובות בסך 50 לי״ש.

את רוב עתותינו הפנויות מבלים אנו בחישוב הקץ. לע״ע אומרת לנו האיצטגנינות, כי בראשון למאי יקוֹרא לנו דרור (יחד עם כל עובדי העולם) מכל חובותינו - חוץ (אַ שיינער ״חוץ״) משני חובותי הגדולים לרוט׳ ולרופין. אשר לחוב רופין, מכריע כנגדו חובך לי. אין כוונתי אף לרמוז, כי תולה אני שמץ תקווה בך כי יעלה בידך לגייס את הסכום עד למועד ההוא, אלא בכל זאת יש לי סמך מוסרי לנהוג בחוב זה יותר קלות מבחובות אחרים. ואשר לרוט׳ (50 לי״ש) - חובו יסבול דיחוי, אם יחייב זאת המצב. כוונתי - כי במאי, לא לפני מאי, נוכל לשוב לארץ.

 

הפסקה לשבוע

 

אמרתי - את עתותינו הפנויות. כמוהן כאפס. בגבי הכתוב מדבר. לרוב יוצא אני מהבית ב-8.30 (בלונדון!), כי ב-9 יש לי כמעט בכל בוקר שיעור במשרד הציוני. אח״כ מתחילה עבודת קה״י. היא ממלאת את כל זמני חוץ מהשעות שאני קורע למתן שיעורים. זוהי עבודה נמרצת מאוד, רותחת, וקשה-קשה. נמסרה לי איפרכיה שלמה של לונדון, הצפון. כל הארץ - קרקע בתולה לפני קרן היסוד. עלי לעדור ולחרוש ולזרוע וגם לקצור. כל זה תוך כדי מגבית אחת. העזובה וההזנחה של שנים - איומות ממש. הבערות והאדישות וטמטום המוחות ועורלת הלבבות, והעיפוש הגלותי - מייאשים. אעפי״כ נכנסתי לתוך העבודה הזו בתנופה חזקה מאוד, ואומרים עלי כי הצלחתי מאוד. הקמתי כמה וכמה ועדים, אשר להקמתם קדמה עבודת כיתוּת רגליים והתדפקות על שערים נעולים ופרשות מו״מ בע״פ ובכתב ובטלפון - הוי הטלפון! - ומשהקמתים הרי אני מזכיר לכולם, מזכיר במלוא מובן המילה, כי הם עלולים לנפול ולהתפורר בכל רגע.

לא אלאה אותך בסיפורים ותיאורים. מדי לילה, בשובי הביתה, יש בפי חומר סיפרותי לספר לצפורה בלי סוף - טיפוסי גברים ונשים, בניהם ובנותיהם, הבתים, סדרי החיים, השיחות, השאלות וכל מיני הפתעות והשתלשלות מסיבות משונות אשר תקרינה לאדם המשוטט בעיר גדולה ורבת אדם כלונדון. כל הקהל שאני עוסק בו ומטלטלו מתרדמה ומחזיק בעורפו בתוקף, ומוסיף ומנער לבל יירדם שוב, זקן הוא, בא בימים הוא, שׂב הוא. אין צעירים, אָין. כמעט שאין. ואין אתה פנוי כמובן לעורר את הדור, כי הלא מגבית היא, וצריך שייכנס כסף, מזומנים, ועליך לעבוד ולהשתמש באלה שנמצאים לך ושנענים לקריאת א״י. והנענים לך הם בראש וראשונה אנשים זקנים, חובשי בית מדרש, פרנסי בתי כנסיות. ובאמת כל עבודתי היא בקשר עם בתי כנסיות - רבנים וגבאים ואמרכלים וחזנים וכיו״ב.

לא התכוונתי לתאר לפניך את העבודה ואעפי״כ יצא שניסיתי לתאר, ומשום שלא נתכוונתי לכך, לא הצלחתי. אך יהי כך.

הכלל העולה, כי בארבעת ימי השבוע - ב׳ ג׳ ד׳ ה׳ וביום הראשון איני חוזר הביתה לפני 10.30, ולעתים קרובות לא לפני 11.30 או גם 12 או גם מאוחר מזה. לא פעם ולא שלוש שבתי הביתה בטכסי (על חשבון, כמובן). כי יש לפעמים שאיזו פגישה או אסיפה מטלטלת אותי למרחקים כאלה באפסי צפון, שהנסיעה משם הביתה נמשכת שעה ויותר. עיקר עבודתי דיבור, השפעה, סידור, ארגון, כתיבת מכתבים, עריכת רשימות והתחכמות, התחכמות בלי סוף - ליהודי העצל, ליהודי הבטלן, ליהודי המשתמט, ליהודי האדיש, ליהודי הרמאי, ליהודי הגס, ליהודי המנוול. אבל יש גם יהודים טובים. יש ! אבל - חַרוֹשֶבוֹ פּוֹנִימְנוֹזְ׳קוּ [רוסית: טובים אבל מעטים]. לנאום מזדמן לי רק לעיתים רחוקות, העיקר - ground work, או לפי מונחי ה-spade work - Lab. Party. שנים ישבתי פה ולא הכרתי את עשירית מספר היהודים שהכרתי במשך שלושת החודשים האחרונים.

וביום השישי - אחרי שיעור עברי בבוקר ועבודת משרד מבוהלת - כי השבת מקדימה לבוא, ואני עוסק בקהל שובת - לעתים קרובות עד להיבטל ארוחת הצהריים מאפס זמן - עף אני ל-.l.s.e, להרביץ גרמנית באנגליה אחת, ובאנגלי אחד, ובהוֹדיָה(!) אחת, שעה אחר שעה. ובערב יש שמופיעה צפורה ב-l.s.e, ואנו אוכלים שם ארוחת ערב והולכים עפי״ר להרצאה פביאנית או לתיאטרון, לסירוגין. ביום השישי האחרון, למשל, ישבנו בבית; כך גזרה צפורה, משום שנצטרף גירעון שינה וגם היום עצמו היה דבר-מה יוצא מהכלל.

בשבת בבוקר - שיעור בן שעתיים ואחה״צ - כל מיני, בכלל זה גם קשרים עם החברה.

היום היותר רב-פעלים הוא הראשון. מבוקר עד לילה. פגישות וראיונות במשך כל היום, ואסיפה בערב, לקינוח. יש שהצגת הפילם הא״יי (אגב, פילם טוב, מכשיר תעמולה כביר) גוזלת את כל היום - הכנות בבוקר, ההצגה אחה״צ, חשבונות וסידורים נוספים בערב.

נס הוא, אם בשובי ב-10.30 יש בכוחי לשבת מ-11 עד 12 לקרוא. אני קורא עכשיו - בצעדים זעירים זעירים - את Industrial Democracy של ווב. ספר נפלא! קראתי גם ווֹפְּרוֹסי בּיִטַה [רוסית: שאלות החיים] וְ-אוּרוֹקי אוֹקְטְיַבְּרְיַה [רוסית: לקחי אוקטובר] של טרוצקי. וכמובן, ספרות יפה, כחטאי מאז. בדרך כלל קורא אני מעט מזעיר, והלב מתחמץ מכאב.

ופתאום מזדמנת לך עבודת תרגום או אפילו העתקה (בערבית, למשל) ואתה משתעבד ונוהג sweating (הזעה) בעצמך, והכל לשם אלילך הפונט. ולמרות הכל - טוב לנו. בריאים אנו וטובי לב. שוכנים יחד ולבדד, בפעם הראשונה (והאחרונה!). גם תקופה כזו נחוצה, ולברכה היא.

מובן שהלמות העבודה הנמרצת ושמחת תשלום החובות אינם נותנים לרוחות הרעות האורבות לך שליטה ליותר מרגע. אבל הרוחות הרעות אורבות, ורגעי שליטתן אינם מעטים. מה הן רוחות רעות אלו? איני יודע אם כדאי לגרד פצעים.

ראשית - כי זה כמה חודשים שלא עשיתי לעצמי כמעט כלום. כמה תוכניות נדונו ללא התגשמות.

שנית - כי עומד אני לשוב לארץ מבלי שעשיתי איזו פעולה ממשית כאן אף באחד מענפי העבודה הרבים שחלו בהם ידי במשך שהותי פה.

שלישית - כי גם לתפקיד המעשי העומד לפני - עבודת העיתון - לא עלה בידי, ולא יעלה בידי להתכונן.

ועוד ועוד. גם צפורה בוכייה ומתאבלת על אשר לא עלה בידה למיום צאתה את רדינג להשיג איזו אפשרות שהיא של עבודה במקצועה, וזה למרות כל החיפושים ומכתבי ההמלצה והראיונות וההבטחות.

עניין ״סולל בונה״ מוטל על לבי כאבן כבדה. וכאן רוצה אני לגעור בך קצת. באחד ממכתביך מהולנד הפלטת משפט על זה שיכול אני להשתכר בעבודה זו. זו הייתה הפעם הראשונה במשך כל שנות היותי פה, כשענייני ההסתדרות השונים היו נזנחים מאין עוסק בהם, וכשאני הייתי שקוע בעבודה לשם פרנסה ובחיפושי פרנסה, וכשהיו לי גם תקופות חוסר עבודה די קשות, שבהן הדאגה לקיום והחששות לעתיד לא נתנו לי אפשרות פסיכית לעסוק בעבודה ציבורית שלא על מנת לקבל פרס גם כשהיו לי עתות בטלה - הפעם הראשונה שהציע לי, אם הצעה הייתה זו, אדם מפקידיה האחראים של ההסתדרות לעבוד את עבודתה בשכר. כשאני סוקר לעבר, מתמיהה אותי העובדה, שסו״ב, שמצא אפשרות וכספים לשלוח אנשים לחו״ל, לשאת שם בכל הוצאותיהם (אף כאן הפסקה לשבוע), לא מצא לנכון או לאפשר או לכדאי להטיל עלי עבודה אחראית במחיר רק חלק מהוצאותי. אבל את אשר לא נעשה אין לעשות עכשיו. בסה״כ נכנסו עד עתה כ-75 לי״ש (פוּנְטֶיהָ, של סמואל בכלל זה)[1] ומהם הוצאו כ-17 לי״ש לתשלום חובות וומבלי. אין לי רצון להעביר לארץ פחות מ-100 לי״ש, ולכן אני מעכב את הכסף. יהי רצון שלא אתחייב משום כך בנפשו של סו״ב. בטרם נתברר כי שובנו לארץ כה קרוב, שיעשעתי את עצמי בתקווה כי בין גמר המגבית של קה״י לנסיעתנו יעלה בידי לעשות מאות אחדות ולנצל לשם זה את הקשרים שקשרתי בעבודת קה״י. עתה גם תקווה זו תישאר מַעַל.

עלי לומר כאן במאמר מוסגר, כי מאז נכתב החלק הראשון ורוב השני של המכתב הזה נתקבל מכתבו של ברל,[2] אשר קירב את שובנו עוד יותר. על זה להלן.

אשר לבואך הנה. אולי היה עולה בידיך לעשות דבר-מה אחרי הפסח. כל זמן שהמגבית של קה״י נמשכת - עד כמה שצנומים פירותיה - קשה וכמעט אי-אפשר יהיה לסדר איזו ״פעולה״ שהיא, ומכירת מניות בודדות [של סו״ב] הרי זה עניין אטי ומייגע. גם אחרי הפסח בטוח אני כי גדולות לא תעשה, כי גדולות בכלל לא תֵעשינה פה. אני חושב 2,000 מניות לגדולות. אתה מבין, כמובן, כי בעד ההצלחה הגדולה בבלגיה ובהולנד חייב סו״ב תודה לז׳ן פישר[3] ולדה-לימה,[4] ז״א לאופוזיציה ״הפוליטית״ העקרה, המסכלת את עבודת קרן היסוד בארצות אלו.[5] מצפונם של הציונים בארצות ההן עמוס חטאים ובתמיכתם את סו״ב ביקשו כפרה להם. ציונים כאלה אין כאן, וגם אילולא נתנה היהדות האנגלית לקה״י את הפרוטות שנתנה, לא היו נענים לקה״י גם במידת היענותם היחסית של הבלגים וההולנדים. כזה הוא החומר שממנו קורצו האנשים כאן, או כזה הוא הגלד שהספיקו להעלות עליהם. כשניפגש פעם, ואם לא יִבְלו הזיכרונות עד אז, אספר לך מעשיות כאלו מניסיוני בחודשים האחרונים, אשר לשוֹמעם תבכה מצחוק, כדרכך. אוי לצחוק!

מכתבי אליהו ומכתב ברל[6] הביאו עלינו כמעט את קדחת הנסיעה, עכ״פ את חדוותה. לברל כתבתי כבר מכתב די מפורט[7] והודעתיו, כי נוכל להפליג מכאן שבועיים-שלושה אחרי התקבל ידיעה ברורה ממנו. במכתבו, שאני מצרף בזה, אינו מואיל אף לרמוז לאיזה תאריך שהוא. אחדות מהוראותיו כבר מילאתי ואחדות עומד אני למלא.

עליך לכתוב לי עתה מייד פרטים בעניין המכונה.[8] איני מטיל בעניין שמץ תקווה, אך פטור בלא ניסיון אי-אפשר. תכתוב כמובן, בשם מי ולשם מי בא הדבר. הן העיתון איננו מוסד עדיין.

מכאן ואילך פונה אני במכתבי בעיקר לאליהו. אבקשך לשלוח לו את כל המכתב מראשיתו, כי אין לי כוח ופנאי לכתוב לו לחוד על מצבי כאן.

 

לך, אליהו, חייבים אנו יותר מתודה על מכתביך האחרונים, אשר יותר מכל דבר אחר משמשים הם לנו גשר מעבר לארץ.[9] לפנים היה יהודה כותב, אך הוא עתה רחוק ממרכזי התנועה ועל עצמו והנעשה סביבו חדל לכתוב כמעט מאז נתאזרח בעבודה. אגב, גאולה טַק טַקי [רוסית: למרות הכל] לא כתבה במשך כל ארבע השנים ויותר, ולעבודה[10] הלכה מבלי לכתוב, לאחר כל ההבטחות והשבועות ליהודה ולי, ועתה כבר אין למה לייחל.

אני רוצה לענותך בעיקר על שאלותיך בנוגע לבחורינו המסתופפים כאן. הם שלושה: [זאב] פלר, צבי [שוורץ], [יצחק] אולשן. אני מתחתי קו תחת שלושה, כי באחד ממכתביך הפלטת משפט: ״בכלל, כל הארץ-ישראליים שבלונדון צריכים לשוב״. את מי בא ה״כל״ לרבות? את בקשטנסקי[11] או אגרונוביץ?[12]

פלר מן השלושה הוא היחיד, אשר ככל אשר תרבה להוכיחו על שבתו כאן ולתבוע ממנו בחוזקה ובמפגיע לשוב מייד לארץ, לא תטעה ולא תחטא.

לא תוכל לשער מה שמחנו, גם אני וגם צפורה, למקרא דבריך על הצורך באנשים לעומת הצורך בהרצאות. לי ברור כי פלר לא הצליח כאן, ומתוך כך נפסד בהרבה. אי-הצלחתו נעוצה בזה שבחר לו בדרך אשר לא עליה תפארתו, היא דרך הספר. הוא עזב עולם של עשייה, אם לא יצירה, ונכנס לטרקלין של מחשבה ומדע, שאינו מוכשר להם. המחשבה והמדע לא בלעו אותו כמו שיכולים היו לבלוע איש מסוג אחר, והוא בזבז ושׁיחֵת את חושיו והתעניינותו לעולם הזה, לאכילה ממש, להסתכלות בהבלים ולהתפעלות תיש מכל דבר ״אירופי״, מכל אטיקט תפל וברק שווא חיצוני. ללימוד פורה ומוצלח חסרים לו היסודות, כל אותם הדברים אשר אצל כל גימנזיסט טוב, או אצל כל בחור אשר פעם אֶקְסְטֶרְניצַ׳ל [רוסית: למד לימודים אקסטרניים] ברצינות, משוקעים הם עמוק עמוק בראשו כמעט שלא בהכרה, סמויים מן העין ככל בסיס. הוא חסר את הבסיס הזה ואינו חש גם בנחיצותו. התחיל לבנות בניין בלי בסיס, למקוטעים, בחטיפה ובלי כל שיטה. הפירורים שליקט כאן לא הצטרפו לשום דבר שלם, ויהי גם קטן. לימוד השפה עלה לו בקושי עצום, ולשום מדרגה לא הגיע בזה. עבודת ההוראה והעבודה הלבלרית שהוא מתפרנס בהן כאן לא סייעו לו לפתח שום כישרון או גם יכולת טכנית, כי אם להפך, דיכאו בו את הגוון האישי וניוונו אותו. כמה פעמים מסתכל אני בו, מקשיב לשיחו ואיני מאמין כי זה הבחור פלר שתפש פעם מקום בארץ, בעבודה במושבות, בגדוד, בשביתות ובבירורים, במפ״י [מועצת פועלי יפו], וגם כתב דברי טעם לא פעם. כשישוב לארץ יצטרך לדעתי קודם כל to unlearn הרבה ממה שלמד, כי ״ידיעה למחצה מסוכנת מבערות גמורה״, אמר מישהו; ואח״כ ללמוד מחדש. הדבר היחיד אשר יש בו כדי ללמד זכות-מה עליו הוא, כי עלה בידו כאן לחסוך מעט כסף כדי לתמוך מדי פעם בפעם בהוריו הנמצאים בכי רע ברוסיה ונדמה לי שגם אחיו השפיע עליו קצת להישאר כאן, בעיקר מטעם זה. אני חושב כי הקיץ הזה ישוב. דבריך האחרונים פגעו בו קשה והוא הצטדק לפני כי לא כתב לך רק ע״ד הרצאות. אבל אין דבר, הוא בלע את הטיפה המרה והיא תהיה לו לברכה. אני מוכרח להגיד לך, כי לא דיברתי איתו על השיבה כמעט אף פעם אחת מפני הטעם הפשוט שזמן שובי אני לא היה ברור לי עד השבועות האחרונים.[13]

צבי[14] לא הרי זה כהרי זה. תמה אני עליכם השניים, אשר מעולם כמדומני לא הפרזתם בהערכת כישרונותיו או יכולתו של צבי, שאתם מאיצים בו כ״כ לשוב לארץ. בטוח אני בהחלט, כי אילו היה צבי בארץ, מורה באיזה בית ספר ומדי פעם בפעם מופיע כאורח מתעניין וחבר סתם טוב באיזו אסיפה או ועידה, אולי מרצה לפרקים ואולי עורך פעם איזו רשימה ל״קונטרס״, לא היה עולה על דעת איש להחרידו מרבצו ולדורשו לאיזו עבודה מיוחדת, או לתלות בו תקוות בקשר עם מילוי תפקיד מעשי מיוחד במינו. צבי איננו, לא היה ולא יהיה, איש המעשה, ומכל כישרונותיו כישרון המעשה הוא אולי האחרון אצלו. צבי הוא בחור ישיבה במובן הטוב של המילה, אך גם במלוא מובן המילה. הוא קשור קשר אמיץ ונפשי לספר ולארון הספרים והתשוקה לקרוא וללמוד היא הגורם היותר חזק לא רק בחייו הרוחניים כ״א בחייו בכלל. בלימודו ישנה כל אותה מידת העקרות וחוסר התכלית שבמשנתו של בחור ישיבה. מכל ענפי התורה עומדת ברום עולמו חוכמת היהדות. תחת השפעת השיכרון שנסכה עליו ״אחדות העבודה״ נכנס להיכל הפביאני ששמו London School of Economics. עתה הוא מתפכח משיכרון זה - לגביו היה זה כנראה רק שיכרון. הוא החליט ״ללכת הלאה״, לכתוב ״חיבור״ על מנת לקבל תואר יותר גבוה (.M. Sc). מובן, לא התואר העיקר בעיניו אלא המדרש. והוא כותב על... הרמב״ם. אומנם על ״הדעות החברתיות של הרמב״ם״. מס לפביאנים! לרגל המלאכה הזאת ומתוך התכוננות לשיבה לארץ, אשר בה יהיה מורה בי״ס לעברית ולדברי ימי ישראל - זו החלטתו - החל מבקר שיעורים ב-Jews’ College, מוסד שיש בו מלומדים אמיתיים, והוא בולע בצמא ובדבקות אדוקה שיעורים בתלמוד ובמדרש וכיו״ב. הוא מודה כי תפיסת-עולמו והשקפתו על דרכו בחיים איננה ״מעמדית״ - זה היה ניסוח שאלתי. הוא חושב גם להבא לעבוד בדברי ימי ישראל ובחוכמת היהדות, אך מבטיח לא לנטוש את המסורת הפביאנית. ובכן, הוא יחקור במוסדי החברה ובמעמדם הכלכלי של היהודים, נאמר, בתקופת הבית השני. את הוויכוחים שלנו אני חושב למותר להעלות על הכתוב. עכ״פ - הוא בחור כולו שלנו, אך דבקו בו הרבה זרוֹת, וגם בביקורת שלו כלפי עקרוניה היישוביים של אחה״ע יש הרבה סימנים מסוכנים מאוד. אלא שגם אילו היה שלם ותמים בדעותיו, וגם לולא סר פתאום מהדרך לתעות ביער היהדות, איני חושב כי היה מעלה הרבה. איני יכול לעמוד על שום תפקיד מעשי בעבודתנו שצבי יכול היה למלאו בהצלחה, אולי משום שאין כל שביליה של פעולתנו בארץ נהירים לי עתה כראוי - איני יודע. אפילו לעבודת התרבות מתיירא הייתי להכניסו מבלי לנסותו תחילה בזהירות. נוסף על זה נגוע הוא בכל מיני בּוּרְז׳וּאַזְנִיֶה פְּרֶדְרַסוּדְקי [רוסית: דעות קדומות בורגניות], כי להשתכר צריך הוא בעבודה חיצונית ואת עבודת ההסת' עליו לעשות בשעות הפנאי וכד'. הם ישובו במשך השנה הבאה. את החיבור עליו לגמור לדצמבר.

פרט אחד עלי לברר. צבי כתב רשימה ל״קונטרס״ על מצב התנועה המקצועית באנגליה, לאחר הכנסייה האחרונה ב-Hull. רשימה זו לא נדפסה. הוא כתב לשפיגלמן ושאל לפשר הדבר וביקש שיחזירו לו את הרשימה באם לא תידפס, ולא נענה. הוא נעלב מרה והחליט לא לכתוב יותר אף מילה.[15]

ועוד פרט. אתה זוכר את הפתקה שכתבת לפלר, ואשר בשוליה הוספת כי הדברים חלים גם על צבי? ובכן את ההוספה הזאת מחקתי. אני מצאתי אופן זה של פנייה לחבר בדבר כה רציני למעליב מאוד. ממה נפשך: אם חשוב האיש באמת, ראוי הוא לכה״פ לפתקה מיוחדת, ואם איננו חשוב - מה כל הבהלה?[16] עכ״פ, מלבד מה שהיה הדבר מעליב בחור כה נוח להיעלב כצבי, עצם המטרה הייתה מוחטאת ע״י היות הדרישה אליו מובעת כלאחר יד, אגב הדרישה לפלר. חוץ מזה, כשאתה דורש את פלר, מתכוון אתה לתכלית ברורה ומסוימת - עבודת ההסת׳ בערים. וכשאתה מדבר על צבי, מנמק אתה את תביעתך בנימוקים כלליים של מחסור באנשים ונזק הישיבה בחו״ל. אל נא תהיה תולה תקוות באנשים רק משום שהם נמצאים במקרה בחו״ל.[17]

אולשן. איני יודע אם כתב לכם, כי התחיל השנה ללמוד משפטים. זהו קורס בן שלוש שנים. הרי שיישאר כאן עוד למעלה משנתיים. הוא חושב להיות הקיץ בא״י.

ישנם עוד דברים לרוב. אך די הפעם. צריך שהמכתב ילך סוף סוף.

אליהו, הרגע את אימא. מסופק אני אם אכתוב עוד לפני הנסיעה חוץ מבדברים הנוגעים ישר לענייני העיתון ונסיעתנו.

ברגע האחרון צצה אפשרות של איזו עבודה לצפורה בבית ״פִּסְטוּר״ חלב.

שלום לכם,

 

משה

 

דב, כתוב על פשר ההצעה בדבר נסיעתך לאמריקה.[18]

 

הערות