141
אל:
רבקה, וינה
לונדון, 1/2/1922
רבקה,
אני כבר חדלתי לכעוס ולהיעלב.
אני פשוט דואג. אני חושש ברצינות שמצבכן [של רבקה ועדה] החומרי ברע. בזה קַבלנה
חמישה פונט.[1] אנא, אשרי מייד קבלתם. אל תדאגי, אינני דחוק.
אימרי לאליהו, כי פיני
משך ידיו מן העבודה.[2] על1,200 פונט[3] נדבר בעצמנו עם חיים - רק היום. אין בידינו
שום מספר, שום עובדה, על מה יוצא הכסף. ובהגיע נתינתו - אם רק תגיע - ידרשו מאיתנו
פרטים. ע״כ עליו לכתוב לנו מייד דברים מעשיים, ואם יימצא לנחוץ - הוראות מה ואיך
למסור מהדברים להם. אך אנחנו צריכים לדעת, עכ״פ.
על תוצאות השיחה עם חיים
ועל עֶמדתו של פיני בפרוטרוט - מחר, לאליהו.[4]
ממך אני רוצה לבקש, כי
מבלי לתלות את הדבר במכתב שאת חייבת לי, אלא תיכף ומייד, ויהי גם ע״י גלויה או
פתקה, תעני על שאלות אלו:
א. היודע מישהו מכם איֵה שפיגלמן? לאן נסע מברלין? הנמצא הוא בדרך
לא״י?
ב. מה גורל הכסף שהשאיר דב בשביל נסיעתו? כתבת לי פעם, כי כסף זה הוצא
על דבר אחר. ההוחזר ובידי מי הוא עתה?[5] אם כסף כזה ישנו, אני מניח עיקול עליו עד אשר
תכתבי לי ואברר לך את הדברים.
אני שולח את גיליון ה-Nation[6] ״הגדול״, שבו נדפס מכתבי.[7] המכתב אינו חשוב ביותר, סתם ״חתיכת״
אינפורמציה, אבל זה שהדפיסוהו חשוב, כי שום המלצה לא שלחתי להם ולפרוץ דרך אל
שבועון כ-Nation לא קל ביותר. זוהי מעין דריסת רגל להבא, ובמשך הזמן לצרכים
אחרים, יותר חשובים.
כיתבי לי, היש במסיבתכם
איש הקורא היטב אנגלית (איש נאמן, ולא סתם). כמדומני שזאר[8] איננו בווינה. זה נחוץ לי לדעת בטרם אשלח לכם
תעודה חשובה מאוד מפרי עבודתו של דוד.
כל זה נכתב לפני יומיים. לא היה רבע-שעה פנוי להיכנס
לדואר, האמיני. בא הנה הלבנוני [נג׳יב
צפיר], זה שהיה לנו מו״מ איתו בא״י לפני שנתיים. הוא מוצץ את לשדי ממש. בינתיים קיבלתי את
מכתבך.[9] עליו לחוד. כיתבי לע״ע הלאה. לי נדמה שאת לא
דוֹגוֹבַרילה [רוסית: אמרת עד תום] דבר-מה.
משה