[1] רִבַצְ'קָה או רֶבֶּצְ'קָה - שם חיבה נוסח רוסי לרבקה.

[2] בזמן שעבד בוה"צ כעוזרו של יהושע חנקין, התגורר מ"ש זמן-מה בתלפיות עם קבוצה מיסודו של האגרונום עקיבא אטינגר, שהופעלה ע"י וה"צ ועיבדה שם משתלה של עצי יער, נוי ופרי. הקבוצה, שמנתה 15 פועלים ופועלות, "התגוררה בבית גדול שנחכר מיווני ומסביב לו גן גדול" (איגרות ב"כ 1, הע' 3 למכתב 40; מכתב 89, עמ' 202). " עלי להפתיעך בחדשה רצינית מאוד בשבילנו", כתבה רבקה ב-7.12.1919, מת"א, לאחותה עדה שעבדה בכנרת:

הן יודעת את כי וה"צ וגם המשרד [הארץ-ישראלי] כולו עוברים ירושלימה, והנה נתברר בימים אלה כי גם משה יעבור ירושלימה, באשר גם חנקין יהיה שם. אין לי צורך לבאר לך את חשיבות הדבר בשבילנו. חוץ מזה שגדל פיזורנו, ובלי משה תהיה היַתמוּת רבה בבית - הרי גם קושי חומרי בדבר. מה יישאר לבית מהמשכורת של משה, אחר כי הוא יצטרך לגור בירושלים יחידי. אומנם עומדת שאלת הגדלת המשכורת [במכתב לבני המשפחה מ-10.3.1919 נקב מ"ש בסכום של 20 פונט לחודש] אך ספק גדול בדבר. אוסישקין [העומד בראש וה"צ] - אגרוף, ואגרוף קמוץ. ידיעה זו החרידה אותנו מאוד, בייחוד את אימא.

לאחר פרעות פסח 1920, פרסם מ"ש את הקטע הבא ב"קונטרס" ל"ד, 16.4.1920:

בליל אחרון של פסח ניעורו חברי קבוצת תלפיות (על יד ירושלים) ע"י יריות וזריקת אבנים. ההתנפלות נמשכה שעות אחדות. משמר הצבא שעמד בקרבת מקום לא בא לעזרה. פעמיים עלה בידי חברי הקבוצה להבריח את המתנפלים, אך הם הצליחו בינתיים להריק את מחסן כלי העבודה. למחרת היום הודיעו על המעשה לוועד הצירים, והלה שלח ידיעה לממשלה. על סמך ידיעה זו בא לקבוצה קפטן אנקלי, הממונה על המשמר הקרוב, לערוך חקירה ודרישה. הוא השתדל למצוא הכחשה לדברים הכתובים בידיעה שמסר וה"צ, אך לא הצליח. בדבר הקובלנה על המשמר ההודי אמר, כי אין זה מעניינו של המשמר לרוץ לכל מקום שיריות נשמעות בו. ובסוף אמר: "אבל היהודים התנקשו בנפש המופתי, הן זה הוכח!"

[3] בשיחתו עם ד"ה הפציר בו מ"ש נחרצות לצאת ללימודים בחו"ל לאלתר. על כך כתב ד"ה לרבקה ב-22.9.1920:

זה עתה היה פה משה דיבר אתי על נסיעתו וכו' 'ומה יהיה איתך? אמור נא פעם איזה דבר', דרש ממני. שאלני למקום שאליו אסע אם אסע. ומתי. עניתיו, כי איני יודע דבר מוחלט וכי רוצה אני בעצתו, בציוויו של מי שהוא. הוא צחק לי ודרש קביעת תוכנית. אנוכי אסע בעוד x חודשים למקום y. בשביל זה נחוץ לי סכום z של כסף. בשביל זה אעבוד באופן כזה וכזה למען אהיה מוכן למילוי התוכנית שקבעתי לי. [---] אך יהיה קשה לי לנסוע. כסף אין. וקשה לי לחזות מראש מתי ואיך יהיה. עבודה תוטל עלי הרבה בחברתנו, על מי אנער את כל זה מעל כתפי? ואת הבית? די לא הוסיף עוד להטרידך לשווא בספקות אלה.

[4] שאיפת מ"ש לרכוש השכלה גבוהה בלונדון, התנגשה עם מחויבותו להתמסר לפעילות במפלגתו. גם במפלגה היו שהסתייגו משאיפתו זאת.

[5] מ"ש החל את עבודתו לימין יהושע חנקין בהתלהבות, שכן בסיורים ברחבי הארץ, לרבות בעבר-הירדן, נוכח בסיכויים גדולים לרכישת קרקעות, אלא שעקב חוסר משאבים חל במפעל גאולת הקרקעות קיפאון ומ"ש לא ראה עוד טעם בעבודתו, ש"נהפכה לריקה מכול תוכן עד כדי עלבון", כפי שכתבה רבקה לחבר משותף, אברהם שמיון ב-11.12.1920.

[6] באותה עת (יולי 1920) ישב ב"כ בכפר ע"י וינה וכתב מאמר ביקורת נזעם על ח"ו ונאומיו בוועידת לונדון, שהיו לדעתו "מחפירים": "במקום סקירה על שנעשה, במקום בירור של השיטה המדינית, של עיקרים התיישבותיים, הגיש המנהיג לפני קהל שומעיו - קטגוריה על א"י" (כתבי ב"כ א, עמ' 234-231).

[7] שמואל יבנאלי גרס אז, שלימודים הם מותרות. בישיבת הוה"פ של אחה"ע ב-30.9.1920 אמר: "צריך לעכב בעד משה לנסוע לחוץ לארץ, הוא צריך להיכנס לעבודה" (גולן א, עמ' 121).

[8] יצחק טבנקין (1971-1887). ממייסדי אחה"ע. חבר גדוד העבודה וממייסדי עין חרוד. שלל לחלוטין את תוכניתו של מ"ש ללמוד. "פגשתי את טבנקין ושוחחנו ודיברנו הרבה [---] הוא בטוח כמעט שיעצור אותך", כתבה רבקה למ"ש באוגוסט 1920. בישיבת הוה"פ של אחה"ע ב-30.9.1920, אמר י"ט: "נסיעת משה היא סיגנאל בשביל הנוער. האנשים העובדים בתנועה מביטים על עצמם כעל חופשיים, משליכים את העול. באו ימים שחורים ונוראים! מי שיכול מציל את עצמו [---] דב ומשה צריכים לקבל על עצמם את כל היחסים עם הממשלה [הבריטית]" (גולן א, עמ' 122).

[9] דומה, כי ב"כ היה האדם היחיד שלדרישתו היה מ"ש מוותר על חלומו ללמוד (ר' להלן מכתב 18). ב"כ לא השמיע דרישה כזו, אך גם לא חיזק את ידי מ"ש.

[10] אין בידינו דברים מפורשים מפי אליהו בנושא זה, אולם נראה שלא הזדהה עם הצורך שחש מ"ש בלימודים אקדמאים. שאיפתו-הוא עם השחרור מהגדוד העברי הייתה לצאת לעבודה בכנרת. ב-5.9.1920 כתב לד"ה: "גברו בי המחשבה והאמונה, כי בעבודה נמצא דרך לנו ולחברינו שאינם עובדים עדיין. [---] האהבה והידידות האמיתית, הרצון לעזרה הדדית והכרת תודה בעד כל הטוב שהענקנו איש לרעהו במשך ימי חיינו, זה נשאר ויוסיף לנו כוח למצוא יחד את דרכנו" (חביון א, עמ' 210-209). כעבור כ-30 שנה כתב מ"ש: "הצורך הנפשי ללכת יחדיו, לטכס עצה במשותף, על כל צעד חשוב ועל כל מפנה, הפך לטבע חיינו. ומשלב לשלב הלכה וגברה, הלכה והתגבשה סמכותו המוסרית המיוחדת של אליהו" (שם, עמ' 11).

[11] עדה, שבאותם ימים עבדה בכנרת, באה להיפרד מרבקה ונסעה יחד עם ד"ה ללוותה עד אלכסנדריה, משם הפליגה רבקה בדרכה לווינה.

[12] מ"ש כתב לא"ג ב-1.9.1920:

אליהו! רציתי להגיד לך דבר-מה לצאתך שנית לעבודה [בראשונה יצא לדגניה עם סיום ג"ה, ב-1913], אך אין בי כוח להתגבר על חבלי הביטוי. טבנקין אמר בוועידת כנרת [הוועידה הראשונה של אחה"ע, סיוון 1920; מ"ש היה מזכירה]: 'יש אצלנו אכזריות שאנו על הרגעים היותר גדולים ונשגבים בחיינו עוברים בשתיקה'. אכזריות כזו יש גם אצלנו. היו זמנים שלא הייתה, אך כנראה נשתננו. יהי כך, אומר לך רק: אל תיעָף מִשֵׂאת את תעודתך בשביל כולנו. שלום, שלום לך. אני חושב ברצינות לבוא לכנרת אחר ראש השנה.

א"ג ענה:

אני מקווה על יסוד מכתבך לראותך עוד מעט בכנרת. בוא נא. תראה בעבודה ותשתתף בה קצת לפני צאתך את הארץ. ודע, משה, כי אני שוב מָלֵאתי תקוות בעבודה. ואני חושב כי כולכם, כולנו, נמצא דרך של חיים בעבודה. איך נצטרך להסתדר בשביל כך - ימים יַראו, אולם דרך בעבודה נמצא. זה הכרחי לכל אחד מאיתנו. דברים מעטים אלה אני מוצא לנחוץ לכתוב לך אחרי שזכרתי בשיחות הייאוש שלנו. רק הבטלה והעיר מביאות לידי ייאוש. פה אולי אפשר להרגיש עייפות, דלות כוחות, אבל הסיפוק מתוך העבודה מביא לידי האמונה כי הכול יסתדר, את הכול נסדר, ניישר את ההדורים. שלום ולהתראות, אליהו.

[13] בהשפעת פנחס רוטנברג הורה הנציב העליון סמואל למסור חלק ניכר מעבודות הכבישים, שסללה הממשלה בארץ לארגוני פועלים יהודיים כקבלנים וביוני 1920 קיבלה אחה"ע על עצמה סלילת הכביש הראשון, כביש טבריה-צמח. במשך השנה וחצי סיפקו עבודות הסלילה תעסוקה לאלפי חלוצי העלייה השלישית, שהיו נתונים במצוקה כלכלית קשה. כעוזרו של פ' רוטנברג היה בהרב פעיל בארגון סלילת כביש טבריה-צמח, שלרוטנברג היה בו עניין מיוחד לקראת הקמת מפעל החשמל בנהריים (ר' נספח 6, עמ' 435).

[14] יצחק הוז, אחי דב, שימש קצין משטרה בבאר-שבע.

[15] עם צאת רבקה ומשה ללימודים בחו"ל, ועדה לעבודה בכנרת, נטל יהודה על עצמו את עול פרנסת המשפחה: הפעיל את הספרייה הניידת שהקימה אחה"ע ונתן שיעורי עזר.

[16] בתיה שטרן (ייבין), בוגרת מחזור ב' של ג"ה. בצאתה ללמוד בלונדון הפנתה אל יהודה אחדות מתלמידותיה, שנזקקו לשיעורי עזר במתמטיקה. קַלֶקֶס (יידיש: לא יוצלחיות) שלא "תספקנה" - שאין להם סיכוי לזכות אפילו בציון "מספיק".

[17] יהודה חלק עקרונית על דרך הוראת הספרות בג"ה, ולכן נמנע מלגשת לבחינות הבגרות במקצוע זה אף שהיה תלמיד מצטיין, ולא קיבל תעודה. ב-1930, לקראת צאתו ללימודים בברלין, זכה בציון 10 בספרות ע"י הגשת עבודה מיוחדת.

[18] "בשקירים" - כינוי לקבוצה שכללה שמונה חברי "השומר", שהצטרפו לגדוד העברי אחרי כיבוש הגליל בידי הבריטים במטרה לצבור נשק. אפיינה אותם "מסורת מושרשת של קונספירציה ואי אמון יסודי כלפי השלטון הזר", שנחלו ב"השומר" (עילם/הגדודים, עמ' 311-310). היוזם היה איש "השומר" שמואל הפטר, שחזר ארצה מהכלא התורכי בראשית 1920. "בימים ההם הגיעו ארצה הסיפורים על תלאות מלחמת האזרחים ברוסיה ושֶמע הבשקירים הפרועים, שמילאו תפקיד לא קטן במלחמה זו באזורי הרי אורל. מישהו מן הליצנים קרא בשם זה את בני החבורה ששכנו בצוותא במחנה, והוא דבק בהם. שם זה ציין את טיבה של החבורה ככת בחורים נועזים, העושים במחשך מעשיהם ומוכנים לכל מעשה מסוכן: סחיבת נשק והברחתו, הסתלקות מהגדוד להגן על יישובים יהודיים וכדומה" (סת"ה א-2, עמ' 650; א' קרול "הבשקירים", ספר השומר עמ' 274-271).

[19] כינוי חיבה לגאולה (1939-1903), אחותו הצעירה של מ"ש.

[20] הסופר יוסף חיים ברנר (1921-1881) הורה ספרות בג"ה (1916-18). יהודה וגאולה היו בין תלמידיו ונרקמו ביניהם קשרי נפש. גאולה, שכאחיה יהודה, סלדה מתכני הלימודים ומדרכי ההוראה שם, עזבה את הגימנסיה והתחילה ללמוד ספרות עם ברנר בשיעורים פרטיים. ברנר הכיר מקרוב את יעקב שרתוק, אבי המשפחה, ותרגם מרוסית לעברית את ספרו הפנמה הא"יית (1909), שבו השיג על מדיניות ההשקעות של בנק אפ"ק, (שלדעתו הוליכה לפשיטת רגל של ביח"ר שטיין ליציקת ברזל).

[21] מדובר בשליחי אחה"ע, שיצאו ל"ועידת לונדון" של ההסתדרות הציונית ולוועידת הברית העולמית "פועלי ציון" בווינה, שנמשכה מסוף יולי עד אמצע אוגוסט 1920.

[22] אחה"ע, שנוצרה מאיחוד מפלגת "פועלי ציון" בא"י עם ה"בלתי מפלגתיים" (חברי הסתדרות הפועלים החקלאים) - מפלגת הפוה"צ סירבה להצטרף לאיחוד - הייתה קשורה, מטבע ברייתה עם מפלגת פוע"צ העולמית, שלמעשה הייתה אגד של מפלגות מקומיות ברחבי אירופה ובארה"ב, שהתפתחו בכיוונים רעיוניים שונים. בוועידה הנ"ל עמדה השאלה: ציונות או סוציאליזם - מה קודם? "לקראת איזו משימה יגויס המרץ היוצר של התנועה - לקידום המהפכה העולמית או לקידום בניין א"י?" (ברל א, עמ' 188). המפלגה ברוסיה וגרורותיה שמחוצה לה היו מזוהות כליל עם המהפכה, ותבעו שאחה"ע תנתק את קשריה עם ההסתדרות הציונית ותצטרף לאינטרנציונל השלישי, הקומוניסטי (קומינטרן), ולפיכך היו צירי אחה"ע לוועידה - בן גוריון, ב"כ, י"ט, יבנאלי, בן-צבי - נחושים מלכתחילה בדעתם שיש לפלג את המפלגה ע"מ שאחה"ע תוכל לרכז סביבה את פוע"צ שנטו "ימינה" ותקים עם ארגונים נוספים, כ"צעירי ציון", עורף עולמי לאחה"ע כמפלגה ציונית-סוציאליסטית. "סוף סוף נגמרה ועידתנו ותוצאותיה: שתי תנועות נבדלות של פוע"צ [פוע"צ ופוע"צ שמאל] [---] הפירוד הזה היה הכרחי [---] ברכה בו" (איגרות ב"כ א, מכתב 62, 16.8.1920); "נקרעה הברית שלנו לשתיים, והקרע הזה נגרם על ידנו, צירי אחה"ע, שלא רצינו לוותר ולהתפשר את אותן מפלגות של פוע"צ, שלדעתנו הולכות ומתרחקות מהציונות הסוציאליסטית האמיתית" (איגרות ב"ג ב, מכתב 271 לאביו, 17.9.1920, עמ' 18). הפלגים הימניים התאחדו אז עם אחה"ע והקימו "ברית עולמית" משלהם, שנוהלה בידי שני משרדים, בווינה ובלונדון, שם פעלו בן-גוריון ושלמה קפלנסקי.

[23] תקוות מ"ש, שעם הפילוג בפוע"צ העולמית, והקמת המסגרת החדשה שדחתה את הקומוניזם, יווצרו תנאים שיאפשרו איחוד עם הפוה"צ, התגשמה רק כשהוקמה מפאי ב-1930. בינתיים, בדצמבר 1920, הוקמה "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י" וכל הפכה אחה"ע לאחת משתי המפלגות המרכיבות את ההסתדרות, וזאת בניגוד לשאיפתה השורשית לכונן מפלגת פועלים כללית אחת ביישוב.

[24] פרידה, רעיית ד"ר חיים חיסין. שניהם היו מידידי יעקב ורעייתו פניה שרתוק, הורי מ"ש.

[25] גוטה, אחות יעקב שרתוק, אשת ברוך (בנדט) קטינסקי.

[26] הקבורה הייתה בבית הקברות שברחוב טרומפלדור בת"א. בהלוויה של אבי המשפחה יעקב שרתוק ב-1913, עדיין שרר נוהג ש"לנשים לא נתנו ללכת. משה הלך עם וולודיה [אחי יעקב] ממה [האלמנה] לא הלכה (זיכרונות עדה).

[27] יחיאל וייצמן (אחי חיים) ואידה (יהודית) קרישבסקי, הורי עזר וייצמן.

[28] רבקה מהרשק, בוגרת מחזור ב' של ג"ה. רעייתו הראשונה של לוי אשכול.

[29] יצחק נדב (1963-1890). יליד ירושלים. אביו - מראשוני עולי תימן (1882) ואמו ילידת אלג'יר. התרועע עם אנשי העלייה השנייה אלכסנדר זייד ומשה גבעוני, שעלו לירושלים ללמוד סתתות אצל התימנים. בהשפעתם ובהשפעת בן-צבי גזז פאותיו. ב-1906 הצטרף לפוע"צ וב-1908 ל"בר-גיורא ול"השומר". מכובשי אדמת פוּלה (מרחביה) בעמק יזרעאל ואח"כ מפעילי ה"הגנה". ב-1916 שהה בדמשק ושם התיידד עם מ"ש. כתביו: "מהחדר התימני לשדות מסחה", קובץ השומר; זיכרונות איש "השומר", ת"א 1986.

[30] "אתמול בשעה 11 באפלת הלילה טבע בים [כנרת] החבר אריה קוגל. הוא ואחיו שמואל קוגל התחילו צוללים שניהם. לקול צעקתם התעורר כל המחנה ובא לעזרתם. את הראשון הצילו, והשני אבד באפלה בלי זכר. החיפושים במשך כל הלילה לא הביאו כלום. הגוף איננו. אבד לנו עוד חבר יקר וחלוץ ומסור" ("קונטרס" נ"ב, 12.9.1920).