נספח 19. מזיכרונות דוד הורוביץ^[1]

 

יש לי רעיון מוזר במקצת...

 

 

ידעתי שבכלות היתרות^[2] יתמצה הסיכוי האחרון של מטבע חוץ לכיסוי גירעוננו. הרהרתי בשורשי המשבר שלנו ובקשר האמיץ בינו לבין קליטת עלייה והשרשתה בחיים הכלכליים. רק באמצעות יבוא הון עצום ניתן ליצור יכולת ייצור חדשה להבטחת תעסוקת העולים. גם סיפוק הצורך בדיור כרוך בהוצאות עצומות, ובינתיים צריך גם לפרנס את רבבות העולים שטרם הפכו ליצרנים. הדבר נראה לי כעוול משווע, שבשעה שאנו עומדים חסרי אונים נוכח משימת שיקום שרידי השואה, קורבנות פשעי הנאצים, נהנים הגרמנים מפירות השוד של רכוש יהודי עצום שהיה מספיק לצורך שיקום רבבות העולים קורבנות הנאצים. ואזי שאלתי את עצמי: האין זו זכותנו המוסרית וההיסטורית לתבוע מגרמניה לשאת בהוצאות השיקום הזה ובכך להחזיר חלק מהרכוש השדוד שמפירותיו הם נהנים?

בעקבות הרהורים אלו התחילה להתגבש במחשבתי גם הצורה המשפטית-פוליטית של התביעה והיקפה. ככל שהרביתי לחשוב על הבעיה, התחזקה בי ההכרה כי כאן נעוץ הסיכוי היחידי לסגור את מעגל המצוקה הכלכלית שלנו ובה-בשעה לחולל מפעל של צדק וגמול היסטורי יחיד במינו.

שר החוץ, ידידי משה שרת, שהה אז בניו-יורק [לרגל עצרת או״ם] והחלטתי לטלפן אליו מלונדון. סיפרתי לו, שאומנם הצלחנו במשא-ומתן עם הבריטים אך אני מודאג ביותר. נוכל, אומנם, בעזרת היתרות המשוחררות להמשיך עוד זמן-מה, אך באופק אין מקורות אחרים לקיים את העם והמדינה. אני רואה רק דרך אחת להימלט משואה כלכלית ועל זאת ביקשתי לשוחח איתו. הוא שאל למה כוונתי. השבתי, כי אין זה עניין לשיחה טלפונית ועלי להיפגש איתו בקרוב, והמשכתי:

- משה, הגיעו מים עד נפש ומצבנו הכלכלי חמור. מיום ליום קשה יותר אף לממן את המזון והדלק בשביל הארץ.

- כן, אני יודע, מהן הצעותיך?

- יש לי רעיון מוזר במקצת. לא אוכל לדבר עליו בטלפון. אולי יש בו משום פיתרון...

- בכל זאת תרמוז.

- משהו עם גרמניה.

- כך... קשה להאמין... אולם, בעוד שבוע אהיה בפריס, ניפגש ונשוחח.

 

הוא הבין למה כוונתי, אך היה ספקני. בעיניו היה רעיון זה כאחיזת טובע בקש. אולם כשהשמעתי את המילים המבעיתות: ״זו השנסה היחידה שלנו״, החליט שניפגש בדרכו חזרה לארץ. הוא ישהה אז יומיים בפריס ויקרא לי טלפונית לבוא לפגישה.

לאחר ימים ספורים אומנם נקראתי על-ידי שרת לפריס. נפגשנו במלון ״רפאל״ ושטחתי לפניו תוכניותי. הרעיון היה לחשב כמה נפגעי רדיפות הנאצים מגרמניה ושטחי הכיבוש נמלטו לארץ, מה עלה לנו בממוצע שיקום כל פליט, לחשב את הסכום הכולל שכבר אז, להערכתי, יגיע ל-1.5 מיליארד דולר, ולתבוע סכום זה משתי הגרמניות לפי יחס מספרי של תושביהן ועוצמתן הכלכלית.

התוויתי לפני שרת את קווי הפעולה:

ראשית, הכנת תזכיר למעצמות הכיבוש האחראיות עתה לגרמניה;

אחר התזכיר יבוא ביקור אצל ראשי המעצמות ופעולות אזעקה, הסברה ולחץ.

אז חשבתי רק על פגישה עם מעצמות הכיבוש. טרם הגיע הזמן שיכולנו אף לתאר לעצמנו פגישה ישירה עם הגרמנים. הפצעים עוד שתתו דם, הסלידה והרתיעה היו גדולות מדי. לא שיערתי בנפשי, שייפול בגורלי להיות הראשון לפגישה עם הגרמנים, כי גם אסוני האישי היה כבד ומכאיב.

הצלחתי לשכנע את משה שרת, ובשיחה פרטית זו במלון בפריס נולדה תוכנית השילומים. נפרדנו בהחלטה לפעול במגמה זו ושרת הבטיח לי לדבר על רעיוני עם בן-גוריון, שהסכמתו ותמיכתו היו הכרחיות.

בירושלים נפגשתי עם שרת והוברר לי שהוא טרם שוחח עם בן-גוריון על תוכנית השילומים; לא ברור לי אם הסיבה הייתה טכנית או מהותית. היחסים הקשים והמתוחים בין השניים הכבידו על כל בירור. הסכמתי עם שרת, שאני עצמי אציג את העניין בפני בן-גוריון ואנסה לשכנעו. בפגישתי עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים, תיארתי את מצבנו הכלכלי ואחר-כך עברתי לדבר על היחסים עם גרמניה, על שיקום קורבנות הנאצים בארץ ולבסוף גם על סיכויי הפנייה למעצמות הכיבוש ומידת ההסתברות של היענות גרמנית. ניסיתי להוכיח שהיענות כזאת עולה בקנה אחד עם אינטרס מרחיק-ראות של גרמניה, המופיעה כיום בעיני העולם הנאור כמנודה, לרכוש לה תעודת רצון טוב לכפרה במחיר שהוא ניכר אך לא ירושש אותה, אם אכן תתאמת התצפית שלי לגבי סיכויי התאוששותה הכלכלית המהירה של גרמניה.

בן-גוריון הקשיב בדריכות, הציג מספר שאלות ואחרי שעה קלה שאל מה אני מבקש ממנו למען הגשמת התוכנית. הסברתי שדרוש לי ״אור ירוק״ לצעדים הבאים:

הכנת התזכיר

והגשתו ולמשא-ומתן עם שרי החוץ של המעצמות.

הוא הבטיח לי כל גיבוי ותמיכה אפשריים, והסכמנו שהצלחת המבצע בשלב זה תלויה, במידה רבה, בסודיותו.

שבתי אל שרת ודיווחתי לו על השיחה עם בן-גוריון. מסרתי את פרטיה גם לשר האוצר אליעזר קפלן. קפלן היה ספקני ביותר וראה סיכוי יחיד במשא-ומתן ישיר עם גרמניה, דבר שנראה אז כבלתי-אפשרי מבחינה מדינית-פנימית של ישראל, ואילו שרת הזמין אותי לישיבה סודית של ראשי משרדו ובה נדונה התוכנית.^[3] הוחלט להטיל על ד"ר פנחס ליאו כהן ועלי להכין את התזכיר. אותו ערב עצמו ישבנו, כהן ואני, בביתי והתחלנו בניסוח התזכיר. לפי הצעת העיתונאי ג׳ון קמחי, שאיתו שוחחתי בשעתו על העניין, הכנסנו לתזכיר מובאות מפסקי הדין של משפטי נירנברג, שנתן תיאור מחריד של השואה. חישוב התביעה העלה כמיליארד וחצי דולר, שמהם צריך היה להיות חלקה של גרמניה המערבית מיליארד אחד, וגרמניה המזרחית - חצי מיליארד.

התזכיר אושר בפורום של אותם בכירי משרד החוץ, בראשותו של שרת, והוחלט על ישיבת מליאה של הכנסת, בה ייקרא ויאושר לפני הגשתו למעצמות הכיבוש. על תזכיר זה כתב אליעזר שנער, שנשא במשך השנים בעול היחסים עם גרמניה וביצוע הסכם השילומים, בספרו בעול כורח ורגשות:

מר הורוביץ תרם תרומה חשובה בהנמקה החשבונית של סכום התביעה. הוא יעץ לבסס את חשבון התביעה הגלובלית, שתובעת ישראל, על העובדה שהיישוב והמדינה קלטו חצי מיליון יהודים, נפגעי רדיפות הנאצים, שכל רכושם והונם נגזל, והיה צורך לקולטם בתנאים אנושיים במדינה החדשה, אחרי כל חוויות הזוועה שנתנסו בהן. הורוביץ הציע לתבוע את הוצאות הקליטה - שחלק לא מועט מהן כבר הוציאה ישראל בשנים 1951-1948 - ולהעמידן, על יסוד חישוב מדוקדק של ההוצאות העצמיות, על 3,000 דולר לכל נפש מאותם חצי מיליון עולים, ולדרוש בסך הכל 1.5 מיליארד דולר (שני שלישים מסכום זה, מיליארד דולר, תבענו מגרמניה המערבית, ושליש - מגרמניה המזרחית). כל שיטת חישוב אחרת הייתה נתקלת בבעיות שאין להתגבר עליהן [...] בהצעתו מצא דוד הורוביץ בסיס חישוב מוגדר ומוסרי, שאין לערער עליו, לפיצוי הגלובלי של מדינת ישראל (שם, עמ' 17).

 

משכונסה הכנסת ומשה שרת קרא בה את התזכיר,^[4] הושלך הס. הדממה לאחר הקראת כתב האישום זעקה לשמים. בעיני רבים מחברי הבית נצצו דמעות ובגמר הישיבה הרכינו ראשיהם. בזה ניתן אישור הכנסת לתביעה לשילומים.

ושוב חזרתי ללונדון. והנה, באחד הערבים צלצל אלי למלון שגריר ישראל בפריס, שהפציר בי להופיע ויהי-מה למחרת היום בשעה 11 בפריס מבלי שפירש את מטרת הביקור. מתוך קולו הבחנתי במתח ודריכות שהעידו על דחיפות וחשיבות העניין שלמענו הזעיק אותי. ואכן, בשדה התעופה בפריס חיכה לי מוריס פישר כשארשת פניו הייתה רצינית ודרוכה. נסענו לשגרירות. השגריר נעל את חדרו, פתח קופת ברזל גדולה והוציא ממנה מברק ממשה שרת, ובו הנחיות לפגישה ביני לבין ראש ממשלת גרמניה אדנאואר.^[5] הייתה זו, באווירת אותם ימים, בשורה שנראתה לי מבעיתה. איש לא יכול היה לתאר לעצמו בימים ההם פגישה מעין זו. אחזתני צמרמורת ושאלתי מייד את פישר: ״מתי?״ קיוויתי כי יעברו עוד שבועות עד למועד הפגישה, אולם תשובתו הייתה: ״היום בשעה שלוש אחר הצהריים במלון ׳קריון׳״.

ואזי גלגל לפני [מוריס] פישר את סיפור המעשה: אחרי המברק בצופן משרת, שנשלח גם על דעתם של בן-גוריון וקפלן, באה פנייה טלפונית משגרירות גרמניה בפריס: ״אנו מבינים כי אישיות ישראלית הייתה רוצה להיפגש עם הקנצלר״. פישר ענה: ״אין זה נכון. אנו מבינים שהקנצלר רוצה לפגוש אישיות ישראלית״. אחרי רגעים ספורים באה פנייה חוזרת בנוסח הנכון ואז נקבעה הפגישה הגורלית. לאחר שקבענו את פרטי הפגישה עם פישר, חזרתי מדוכא למלון בו התאכסנו, רעייתי ואני.

הפור נפל. הייתה זו הפגישה הראשונה בין נציגי ישראל וגרמניה. לגבי דידי הייתה זו חוויה קשה. חשבון הכלל, הסלידה התהומית ממעשי הנאצים נתמזגו בנפשי עם היגון האישי על משפחתי שנספתה בלבוב. ברוח נכאה סיפרתי לרעייתי את אשר קרה. הקונפליקט בין הרגשותי האישיות ורגש החובה היה מרטיט. רעייתי עודדה אותי והייתי אומנם זקוק לכך לקראת מבחן זה, שהיה הקשה ביותר שידעתי אולי בכל שליחויותי לפני ואחרי תקומת מדינת ישראל.

 

פישר ואני נפגשנו בבניין השגרירות כדי לצאת לפגישה במכוניתו. השגריר הפטיר: ״אם הדבר יתגלה, נצטרך לקחת את האשמה עלינו ולטעון שהפגישה הייתה ביוזמתנו. לא ייתכן שהממשלה תיפול בגלל זה״. הדברים היו ברורים. המברק נשלח על-ידי משה שרת וידעו עליו רק הוא, בן-גוריון ואליעזר קפלן, וגילוי הסוד היה גורר אחריו משבר פוליטי פנימי ופרלמנטרי.

נכנסנו למלון במתכוון משתי כניסות שונות, אך בקומה בה נמצא חדרו של אדנאואר קרתה לנו תקלה רצינית: בפתח חדרו ישב ליד שולחן-כתיבה קצין השירות הצרפתי, שהכיר את פישר. השגריר ניגש אליו וביקש אותו לשמור על סודיות הביקור ולא למסור עליו לאיש מחוץ לממונים עליו (את מילוי חובתו אי-אפשר היה, כמובן, לשלול ממנו). כפי שנוכחנו לאחר מכן, קיים אומנם קצין השירות, האמון על סודיות, את הבטחתו, ודבר לא הודלף.

נכנסנו לחדר מרווח. אדנאואר ישב על ספה ומולו עוזרו בלנקנהורן, שהיה במרוצת הימים לשגריר גרמניה בלונדון. פישר ישב מול אדנאואר, ליד בלנקנהורן, ואני רציתי להצטרף אליהם, אך אדנאואר פנה אלי והצביע על מקום לידו על הספה. ״נא לשבת כאן, אדוני מזכיר המדינה״, אמר בגרמנית. לרגע היססתי. הרגשתי כאילו המגע בינינו יהיה קרוב מדי, אך התגברתי על הרגשתי זו וישבתי לידו. פניו היו מצומקים וחיוורים, סגפניים במקצת, עיניו פיקחיות, קולו בטוח בעצמו, אף כי התרשמתי כי גיליתי בו מעין רעידה קלה. בחדר נפל הס, והדממה שהשתררה המחישה לכולנו את מהותה הדרמטית של פגישה זו.

לאחר מכן התפתחה שיחה רווית מתח, ועם זאת גדושת עצב. אדנאואר פתח בהערה, שידוע לו הגורל היהודי ושרק מעטים ניצלו מהשואה. אני התחלתי בתיאור קצר של תולדות השואה: ״פשע זה אין לו כפרה, מכל מקום לדורות רבים. למרירותנו וזעמנו אין גבול. לא תהיה סליחה ולא שכחה. פגישתנו איתו היא, ראשית, עניין לאנושות, כדי להביע את הסלידה ממעשה הפשע הגדול בהיסטוריה, ולהבטיח שפשע זה לא יחזור עוד, ולסייע לשיקום חלק מקורבנותיו״.

אדנאואר: ״היינו רוצים לתת פיצוי לקורבנות השואה ולתקן במשהו את העוול הגדול״.

אני: ״אין תיקון למה שקרה, ולפני שנדבר על פיצויים, אנו דורשים הכרת גרמניה באחריות לפשע שזיעזע את כל אושיות הסדר והחוק. השואה הייתה ללא תקדים באימתה״.

אדנאואר: ״תמיד גיניתי את הפשע הזה״.

אני: ״אין זה מספיק. מה שנחוץ, זו הצהרת אשמה קבל עם ועדה כאקט ממלכתי חגיגי. מה שעליכם לעשות הוא להוקיע את המעשים אל עמוד הקלון תוך גזירת דין חמורה״.

השיחה התנהלה בגרמנית, כי אדנאואר לא שלט בשפה האנגלית.

כאן, אחרי דקות של דממה, הרכין אדנאואר את ראשו והפטיר ״נעשה זאת״. ואומנם, אחר חודשים מספר קיים את הבטחתו: בישיבת הבונדסטג ב-27.9.1951 השמיע את הצהרת האשמה לאחר ששלח את טיוטת ההצהרה בחשאי אלינו, כדי לקבל את הערותינו.

אדנאואר עבר לשאלת השילומים באומרו: ״מובן מאליו, שהיינו רוצים לעזור״.

הפסקתי אותו: ״לא מדובר בעזרה. לא היינו מדברים כלל על סיוע. אנו דנים בהחזרה. אין זה, כמובן, מכפר על מה שקרה״.

אמרתי כי הסכום שאנו דורשים הוא חלק קטן ממה שנשדד מהיהודים, אותו חלק הדרוש לשיקום קורבנות הנאצים בישראל.

כאן עבר אדנאואר לפסי וידוי אישי. הוא כמונו היה נרדף. יש לו הרבה ידידים יהודים; אחדים מהם ניצלו ונמצאים עתה באמריקה. הם כותבים לו ולפעמים אף שולחים חבילות. עניתי לו שזה יכול להיות עניין אישי, אך אינו פותר דבר ו״אין אנו יכולים לא לשכוח ולא לסלוח״.

הדגשתי שוב את שני התנאים שלנו:

הצהרה המוקיעה את הפשע

ושילומים בסדר גודל של תביעתנו לגבי חלקה של גרמניה המערבית כמיליארד דולר בערך.

״זאת אתם חייבים לאנושות ולעצמכם״, אמרתי.

הקנצלר ניסה תחילה לטשטש את הניסוח של סיכום השיחה מצדי, אך אני חזרתי לניסוח המדויק, ולבסוף קיבל אותו כלשונו.

פישר ובלנקנהורן ישבו מולנו והחרישו משך כל מהלך השיחה. בפני בלנקנהורן הייתה כעין הבעת חיוב לדברים שאמרתי.

אדנאואר ביקש לשבור את הקרח בינינו ולכן באו הערותיו האישיות. הוא שאל לשלומו של וייצמן וסיפר שהתאכסנו באותו בית הבראה עצמו בשוויץ, אך לא הצליח להיפגש עם הנשיא, שלא היה בקו הבריאות.

התרשמתי מאדנאואר שהוא מדינאי פיקח בעל חזון. הוא התקומם בנפשו נגד זוועת השואה, אך לא זה היה המניע היחיד בפועלו כלפינו. הוא ידע שעליו לרכוש כרטיס כניסה לחברה בינלאומית הגונה, ולא ישיגו בלי מחווה של חרטה ושילומים.

היו לי הנחיות לשמור על שיעור קומתנו הגאה ועל כבודנו, להיאבק על תביעתנו אך לא להשפילנו, ולא להוריד את המשא-ומתן למיקוח תגרני. הוראות אלה הלמו את מצב רוחי והשקפותי שלי ואת נטייתי לעמידה איתנה. אני משוכנע, שדווקא עמדתנו הקשוחה היא שתרמה ללחץ על אדנאואר לקבל את ההחלטה הגורלית. הוא הרגיש שכאן ״הכל או לא כלום״. היו עוד שיחות רבות עם הגרמנים. המשא-ומתן נמשך חודשים רבים עם משברים וקשיים, אולם ההכרעה העקרונית נפלה באותה השיחה החשאית במלון ״קריון״ בפריס. אדנאואר התאונן חודשים מספר אחרי השיחה, בפני נחום גולדמן, שהייתי ״נוקשה ביותר״ בהופעתי עד סוף השיחה.

קמנו אחרי שקבענו, כי המגע יתקיים באמצעות השגרירות בפריס, אך ליד הדלת העיר הקנצלר: ״אם תתגלה עצם עובדת שיחתנו, נכחיש שנינו״. הסכמתי לדבריו אך העירותי כי תהיה חריגה אחת: ״אני חייב לדווח לאצ׳סון, מאחר שאנו מנהלים את השיחות בידיעת האמריקנים״. אדנאואר השיב, שהמגע עם האמריקנים תואם גם את כוונותיו-שלו, והוא עצמו ירצה לדווח על השיחה למקלוי, נציג ארה״ב בבון. על פגישה זו כותב שנער בספרו, ״בעול כורח ורגשות״:

במאי 1951, חודשיים אחרי הגשת האיגרת למעצמות הכיבוש, נפגשו הקנצלר של אז, ד"ר קונרד אדנאואר, דוד הורוביץ, והשגריר הישראלי בצרפת אז, מוריס פישר, לשיחה ראשונה בפריס. דבר הפגישה נשמר בסוד גמור. הורוביץ הרצה את השקפותינו; משמעות תשובתו של אדנאואר הייתה, שהוא מיטיב להבין ללבנו, והוא הטעים את נכונותו לעשות כל מה שביכולתו למען פיצוי על הנזק החומרי, שגרם המשטר ההיטלרי הפושע. הוא גם הזכיר את תקופת הסבל שלו, את מעצרו בידי הנאצים, ואת ה״גלות״ שנטל על עצמו בהסתתרו במנזר בקרבת קלן.

דוד הורוביץ הרצה את דבריו בתקיפות ובסערת הנפש. ביולי 1958 ביקרתי עם מוריס פישר אצל הקנצלר אדנאואר, והוא זכר את הפגישה שנערכה שבע שנים קודם לכן, ואת תוכן הדברים המשכנעים של הורוביץ.

 

כנראה שהשיחה נשמרה היטב גם בזיכרונו של אדנאואר.

עם שובי ארצה טלפנתי למשה שרת משדה התעופה לוד והוא ביקשני לסור אליו בדרכי לירושלים. הייתה לו זאת ההזדמנות הראשונה לשמוע על הפגישה עם אדנאואר מחוץ למברק סתום בצופן, כי נזהרנו אפילו במברקים סודיים ביותר לדווח על שיחה זו.

יום אחרי בואי הוזמנתי לבן-גוריון לשיחה על פגישותי באמריקה, באנגליה ובצרפת ובייחוד על הפגישה עם אדנאואר. השיחה נתקיימה בביתו, בחדר עבודתו הקטן בקומה ב׳ של ביתו בירושלים. ראש הממשלה התרשם משיחותי וביקש אותי לדווח עליהן בישיבת הממשלה - אך לדלג על החשובה בהן - הפגישה עם אדנאואר.

ברם, בעניין השילומים נוצרה בינתיים תסבוכת אישית, שעלולה הייתה לתת אותותיה גם מבחינה ממשית. ערב אחד, בכנסת, ניגש אלי משה שרת וראיתי מייד כי היה נבוך במקצת ומודאג. הוא סיפר לי כי הגיע לירושלים ד"ר נחום גולדמן, לאחר שנודע לו על הפגישה עם אדנאואר. ידיעות על התפתחויות אלו קיבל באמצעות בארו, נציג הקונגרס [היהודי] העולמי בלונדון, שהיו לו קשרים ועסקים רבים בגרמניה - ידידיו הגרמנים מסרו לו על ההתפתחויות בקשר לשילומים. שרת ביקש אותי לבוא איתו לפגישה, מאוחר בלילה, בחדרו של גולדמן במלון ״המלך דוד״. השיחה עם גולדמן הייתה מתוחה וקשה על אף כל מאמצינו לפייסו - הובטח לו שילוב מלא ושיתוף פעולה בעניין השילומים. ואומנם הצעד הממשי הראשון היה בירור שנסב על הטיוטה של ההצהרה שאדנאואר התכוון להשמיע, בהתאם למוסכם בינינו, בפרלמנט הגרמני. תוך כדי בירור בינינו, הוצעו תיקונים והצעותינו הועברו לאדנאואר, שאומנם נענה להן. מאותו זמן נשתלב גולדמן בפעולה למען השילומים ומילא תפקיד חשוב בשלבים המאוחרים של המשא-ומתן.

בינתיים נתברר, שאדנאואר מעוניין בפגישה נוספת וגולדמן הציע שהוא ואני נפגוש אותו בלונדון. אני סירבתי בהחלט. חשבתי שהקרח נשבר ואין עוד צורך בהשתתפותי. ההכרה העקרונית בחובת השילומים מצד אדנאואר הושגה. די היה לי בזעזוע נפשי אחד ולא השתוקקתי לפגישות נוספות עם הגרמנים.

זמן קצר אחרי הפגישה איתנו בירושלים, נפגש גולדמן עם אדנאואר בלונדון [ב-6.12.1951] - זו הייתה הפגישה השנייה [איתו] בעניין השילומים. אדנאואר התאונן על אשר כתב האישום שהשמעתי באוזניו היה כה קשה וחמור, וטען שהוא אישית חף מפשע, והדגיש את רצונו לכפר במידת האפשר על מה שקרה. הוא גם הסכים - אחרי הפצרות רבות - לחתום על זיכרון-דברים, שקבע באופן ברור את אשר הבטיח לי בפריס, ועתה שנית לגולדמן בלונדון.

בין חברַי לביני נתגלעו ברבות הימים חילוקי דעות בהערכת אישיותו של אדנאואר. נפגשתי איתו רק פעם אחת בשיחתנו הנוקבת, אך לא הייתי שותף לאידיאליזציה של אישיותו. הלחץ המוסרי עליו בשיחתנו בפריס היה מוחץ ועם זאת עשה את החשבון המדיני הנכון. ארה״ב ובריטניה המליצו בפניו להיות נדיב לב בעניין השילומים. מתוך אותו חשבון מדיני שכפה עליהן התקרבות לגרמניה, הן היו מעוניינות בטיהורה של גרמניה והשילומים יכלו לסייע לדימוי החדש. לא יהיה זה נכון להכחיש, שפעלו גם מניעים אנושיים ומוסריים אצל אישים כמו אצ׳סון והנדרסון ואדנאואר, אך אלו השתלבו יפה באינטרסים תכליתיים.

אותו אדנאואר התנגד בעקשנות לסילוקו של גלובקה, עוזרו האישי הקרוב ביותר, שהיה בשעתו נאצי מובהק, ובהרצאה בחוג סגור בלונדון סינגר על קליטת פקידים נאציים לשעבר בתואנה של מחסור באנשים אחרים בעלי ניסיון מינהלי, עובדה היא, שאדנאואר מעולם לא לחם באופן פעיל נגד המשטר הנאצי, אם כי אמת שלא השתלב בו ופרש מן החיים הציבוריים עד סוף המלחמה.

ב-7 בינואר 1952 הועלתה שאלת השילומים על-ידי בן-גוריון בכנסת. בדיון הכריז ראש הממשלה על נכונות הממשלה להיכנס למשא-ומתן עם ממשלת גרמניה על השילומים. הייתי, כמובן, בכנסת בשעת דיון גורלי זה. העניין לא הסתיים בישיבה אחת. ההפרעות מצד האופוזיציה של ״חרות״ היו חריפות ביותר ובאחת הישיבות, בערב, פרצה בחוץ הפגנה סוערת מלווה במטר אבנים על הכנסת. לידי ישב קצין משטרה שחזר ואמר במבוכה: ״לא אפקיר את הבית״. השוטרים נאבקו עם המפגינים ההיסטריים מחוץ לבית, בעוד שמשות הכנסת מתנפצות מיידוי האבנים על-ידי המפגינים.

ב-9 בינואר 1952, אחרי נאומו של שרת, נתקבלה בהצבעה דרמטית החלטה בזכות משא-ומתן על השילומים.

בעד ההחלטה הצביעו 61 חברי כנסת.

נגדה - 50.

במשא-ומתן בין משלחות גרמניה וישראל היו עליות וירידות רבות. אולם בסופו של דבר נחתם בלוקסמבורג הסכם, שסטה רק במעט מהתביעות כפי שניסחתי אותן בתזכיר המקורי מ-12.3.1951. שני המברקים הבאים, האחד משרת, מוושינגטון, ערב חתימת ההסכם, והשני משרת וגולדמן מלוקסמבורג, ביום החתימה, גישרו בין יוזמתי הראשונה וכל מה שבא אחריה - חיבור התזכיר בשותפות עם ליאו כהן, מסעות בבירות העולם ומשא ומתן עם מדינאים, הוכחת יכולת התשלום של גרמניה, פגישה עם אדנאואר [בפריס] - ובין חתימת ההסכם:

 

וושינגטון. הורוביץ האוצר ירושלים. עתה שהגענו לסף הסיום המוצלח של פרשת השילומים הנני זוכר בהוקרה עמוקה תפקידך בייזום המבצע ההיסטורי הזה. משה

 

לוקסמבורג. דוד הורוביץ ירושלים ישראל. ביום חתימת הסכם השילומים אנו זוכרים בהוקרה התפקיד הדגול שמילאת ביוזמת התביעה ובתנופה הראשונה של המאמץ. שרת-גולדמן

 

בחתימת הסכם לוקסמבורג הסתיים אחד הפרקים המסעירים והדרמטיים ביותר בתולדות מדינת ישראל הצעירה. הפרשה כולה נשארה משך שנים אפופה סודיות, כי הדרמה כולה התרחשה במגעים מוסווים מאחורי הקלעים. כל הסיפור נשמע בפעם הראשונה במסיבה ליום הולדתי השישים, שנערכה באוניברסיטה העברית, כשמשה שרת כיבד אותי בנאום שתוכנו סיפור על תולדות חיי ובתוכו הפרק על המאבק לשילומים מגרמניה.^[6]

 

הערות