נספח 15. מכתב משה שרת לעודד ברזילי, קיבוץ רביבים[1]

7.2.1965

אין אנו יכולים לחיות בשני עולמות

 

 

חבר יקר,

 

אני מוקיר את האמון שנתת בי בפנותך אלי בשאלה לאומית-מצפונית.

תשובתי ברורה. אין לנו כמדינה שום מנוס מלסחור עם ארץ כגרמניה - למכור לה ולקנות ממנה ולהוביל את סחורתה באוניותינו ולהניח לאוניותינו לעגון בנמליה ולאניותיה בנמלינו, וכיוצא באלה קשרי מסחר ותובלה וממון.

המקור הרגשי של הרצון להחרים את גרמניה ולהינזר מכל מגע עמה מובן היטב. מה שהיה בלתי מובן הוא היעדרה של נטייה רגשית כזאת. אך עובדה ניצחת היא כי אין יצר זה הולם את הנסיבות המעשיות של הוויתנו הממלכתית - יתר על כן, הוא פועל בניגוד גמור לעניינינו החיוניים ביותר, ממש לצורכי קיומנו. במצב הנתון, אשר אין בידינו לשנותו - לא זו בלבד, אלא במידה שהוא נוגע לנו אסון יהיה אם יחול בו שינוי - ההיענות ליצר זה היא בעוכרי עתידנו.

אילו המשכנו בהוויתנו הגלותית והסתפקנו בה, היה כל פרט בתוכנו יכול לפעול ולחיות לפי משאלות לבו ולשאוב מזה סיפוק לעצמו. יתרה מזו, הכלל של פרטים יהודים היה יכול לדגול בשיטה קיבוצית מסוימת, המחייבת מבחינה מוסרית את כל היחידים - לקבוע את ההתנהגות בעניין מסוים כחלק של אורח החיים היהודי. הדבר לא היה חל, כמובן, על החטיבה הממשלתית, המרחבית, המשקית, אשר אליה היינו שייכים. מכוחה היינו ממילא נבנים ובחולשותיה היינו לוקים. כך יכולנו לזכות בשני העולמות - גם ליהנות מתועלת הקשרים עם גרמניה, שהייתה מפיקה ארץ מגורינו, גם לחיות לפי מצפוננו האישי או הלאומי-קהילתי בתוך ד׳ האמות של עניינינו הפרטיים.

אבל אנחנו מאסנו בהוויה הגלותית ומרדנו בה. המרד הזה נחל ניצחון היסטורי אדיר ומכריע. אנחנו אומה, בידינו שליטה ריבונית על שטח, אנחנו בונים משק, אנו עומדים בחזית מול אויבים. אין אנו עוד קיבוץ של יחידים מפוזרים, אלא אנו עצמנו חטיבה מרחבית, משקית, ביטחונית. כיוון שכך, אין אנו יכולים לחיות בשני עולמות – לאחוז בשני קצות החבל. לפנינו ברירה חדה ועלינו להכריע בה בראש צלול ובעוז רוח.

אנו שליטים עכשיו על חלק קטנטן של שטח כדור הארץ, אשר עליו - בממדי שטח ומספר ועוצמה כלכלית לאין שיעור יותר גדולים - שוכנת גרמניה. צורכי חיינו מצווים עלינו את ההשתלבות ביתר חלקי כדור הארץ, לא את ההסתגרות בפניהם. אוניותינו חייבות לחתור לשיט על פני כל הימים ולכניסה לכל נמל שבעולם אם הוא פתוח בפניהם. אין הצי שלנו יכול לסרב להסיע מטען מסחרי של ארץ כלשהי - אם הוא מוצע לו (אני מדבר, כמובן, על כללי הנוהג ולא על איזה מקרה יוצא דופן). אנו מעוניינים חיונית למכור כמה שאפשר יותר מתוצרתנו מכל סוגֵיה, ומשמע הדבר ממילא הוא למכור לכל המוכן לקנות. ואין אנו יכולים למכור מבלי לקנות. הנוותר על גרמניה כשוק להדרים, או למוצרים אחרים כלשהם? ואם תפוזים מותר למכור לגרמניה - מדוע לא סייפנים? ואם עוגנת אונייתנו בנמל המבורג, הנאסור על מלחינו לעלות בחוף? ואם עוגנת אונייה גרמנית בחיפה, הנאסור זאת על מלחיה? ודאי יש כללי התנהגות שעליהם עלינו להקפיד כלפי אנשינו וכלפיהם כאחד, בכיוון זה או בכיוון זה. אך הקמת חיץ, סירוב לבוא במגע, ניסיון למחוק ארץ מעל מפת העולם - כל אלה הם מחשבות הבל, והדברים ארוכים.

תקומת ישראל היא הניצחון הנעלה והנחרץ ביותר שהנחילה לנו ההיסטוריה על פני השטן הגרמני. אבל מניצחון זה נובעות מסקנות - מדיניות ומעשיות - אשר עלינו לקבל את דינן כחלק ממשפט העולם.

לרביבים הקטנה הנידחת אז, יש חלק בניצחון הזה. היא רשאית בדין ליהנות ממנו בכל הדרכים - גם על ידי משלוח פריה חוצה ודווקא לגרמניה. והיא חייבת להסתגל - נפשית, עיונית ומעשית - למצבה החדש ולכל הנובע ממנו ואין לי אלא לברכה על שהגיעה למצב זה.

 

בברכה חמה לך ולכל חבריך,

משה שרת

 

הערות