נספח 11. ממשלת ישראל - פרוטוקול ישיבה - המאורעות סביב בניין הכנסת - 13.1.1952
שם הספר  פולמוס השילומים
שם הפרק  נספח 11. ממשלת ישראל - פרוטוקול ישיבה - המאורעות סביב בניין הכנסת - 13.1.1952

 

נספח 11. ממשלה: פרוטוקול ישיבה יז/שי״ב, סע' 159, [1]160

13.1.1952

המאורעות סביב בניין הכנסת

 

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: לפני שאנו עוברים לסדר-היום עלינו לדון במה שקרה בכנסת בשבוע שעבר לאור כל הנעשה בארץ. היינו צריכים לדון על עניין זה גם אילו לא היה קורה שום דבר לפני שבוע בכנסת, כי קרה משהו לפני כמה שבועות בחיפה, דבר חמור ורציני.[2]

הדבר אשר היה בחיפה עבר, אבל הוא גילה הסכנה הצפויה למדינה. אחר-כך היה משהו בכנסת. עכשיו אפשר לראות הדברים באור נכון. יש להבדיל בין בגין לבין מפלגתו. כל אשר עשה - עשה על דעת עצמו, אבל בכל זאת קרה משהו שעוד לא קרה בפרלמנט אחר, מלבד כשהבולשביקים גירשו בכוח את האסיפה המייסדת בפטרוגרד (השר מ. שרת: גם קרומוול עשה דבר זה); (השר א. קפלן: הוא באמת תפס השלטון בכוח) - היה כפשע בין התפרצות המפגינים לאולם הישיבות, ואילו היה קורה זאת הייתה שפיכות דמים נוראה, כי יותר ממאה ושלושים שוטרים יצאו מהשורה [נפצעו]. הייתה פתאום תוספת כוח מהקומוניסטים. פעם אחת באו לאמור לי, שאין בכוח המשטרה לעמוד נגד המפגינים. ביקשתי להתקשר עם הצבא. לא מצאו מייד את הקשר, כי מזכירי הצבאי לא היה אז בעבודה. באה רק משטרה צבאית. כוח זה לא הספיק, כי יכלו לשלוח רק חמישים איש. ביקשתי להתקשר מייד עוד הפעם עם המפקד. מצאו את הקשר והצבא הגיע. הצבא לא עשה ולא כלום אלא עצם הופעתו הייתה לה השפעה מוסרית על המפגינים.

מעשה כזה עוד לא קרה. אי-אפשר שהמדינה תעבור על כך בשתיקה. אני יותר מהרהר בקול מאשר מציע דבר מסוים. אני חייב להגיד לחברים פה, שזו אינה הסכנה היחידה. אינני יודע מי, וילנר או מיקוניס, הודיע שהקומוניסטים הם נגד טרור אישי. זה נכון. אבל ההרגשה היא שהם אינם נגד טרור בכלל. מי שהקים הבהלה הגדולה היה וילנר, שהתפרץ לאולם בצעקה ש״שופכים דם״. כל הפרוגרמה שלהם בנויה על טרור. תפיסת השלטון בכוח - זהו טרור. הם אינם רוצחים [אישים] בודדים, אבל רבים נרצחו על-ידם. זה אומנם נעשה במשפט ולא בטרור, אבל רצח טרוצקי[3] לא היה במשפט. בדרך כלל הם אינם נוהגים בטרור אישי, אבל הם נוהגים בטרור. הם מאמינים בטרור, שולטים בטרור, מתכוונים לתפוס השלטון בטרור. אפילו במפ״ם אומרים, ויש בינינו כאלה המשוחחים עם אנשי מפ״ם, כי עוד נשארו קשרים כאשר היו במפלגה אחרת, ואנשי מפ״ם אומרים כי יתפסו השלטון באמצעים אחרים, לא בעזרת רוב בבחירות דמוקרטיות. זוהי אלימות, זהו טרור.

יש בארץ ארבע מפלגות, שלוש מפלגות פוליטיות ואחת לא פוליטית, שהן אמונות על אלימות, ביניהן קבוצת שייב,[4] שאינה מודה בכלל במדינה, שאינה רוצה להכיר את ה״מדינונת״. שתיים אינן מדברות על טרור אישי, אבל כל הפילוסופיה שלהן היא פילוסופיה של שלטון בכוח, וצריכים להתייחס ברצינות לאנשים אלה. הם מאמינים באלימות. בחיפה הייתה חזרה למעשה זה.

מפלגת ״חרות״ מסתייגת מכל מה שקרה סביב הכנסת. בגין אינו תלוי במפלגה, וגם אם נניח שהוא יירתע, הרי כל קבוצה יכולה לעסוק בטרור. איני חושב שהסכנה היא בטרור אישי. הסכנה היא במעשי אלימות, ומעשי אלימות אינם עושים מייד, לא תופסים מייד השלטון, בייחוד לא שתי המפלגות משמאל. אין עושים זאת בבת-אחת. עכשיו מסתייגות גם מפלגות אלו, אבל בשעת מעשה הייתה גם תמיכה גלויה של וילנר ומיקוניס. גם עיתון מפ״ם תיאר את המעשה כאילו הכל נעשה מעצמו.

ישראל אינה המדינה הראשונה. אנו צריכים לראות את הדברים לאור הנעשה במדינות אחרות, ואני אזכיר רק מה שקרה בשתי מדינות: בגרמניה וברוסיה. גרמניה הייתה מדינה דמוקרטית. היו בה 12 מיליון חברי מפלגות השמאל, 7 מיליון סוציאל-דמוקרטים ו-5 מיליון קומוניסטים. הם נעלמו. הם התנדפו כשבא היטלר - והיטלר קיבל השלטון כמעט באופן לגלי - בבחירות הצביעו כולם בעדו. אולי בודדים לא הצביעו, אבל לכל הפחות 11 מיליון משתי מפלגות אלו הצביעו בעדו. ברוסיה זה לא היה כך, אבל בגרמניה הצביעו. הם היו מיעוט. אני בטוח עד עכשיו שהנאצים היו מיעוט בעם הגרמני, אבל זה היה מיעוט אשר החליט לא להירתע משום אמצעי. אם הם יכלו לעשות זאת באופן לגלי כביכול - מדוע לא יעשו כך? אבל אילו לא יכלו לעשות באופן לגלי כביכול - היו עושים באופן בלתי-לגלי.

השאר נרתעים מכוח. כל מוסריותה של הדמוקרטיה היא שנשענה לא על כוח. יש פסוק קלאסי בבן סירה: ״אל תבקש להיות מושל, אם אין לך כוח להשבית זדון״. בלי זה לא הייתה אף מדינה אחת בעולם. אין מדינה יכולה בלי כוח להגן על עצמה, אלא אם כן יש שם משטר שאינם צריכים להשתמש בכוח. כלפי העם הנורבגי וכלפי העם השבדי אינם צריכים להשתמש בכוח, אף כי גם לעמים אלה יש כוח. אבל לאסוננו, לפי שעה [אנו עדיין זקוקים לכוח]. אני מקווה שגם אנו נגיע לדרגה זו. לי יש אמונה בעם היהודי, נתגבר על זאת. איני בטוח אם זה ייקח שנים או דורות, אבל דמוקרטיה הנרתעת מכוח על מנת להגן על עצמה נדונה לכליה.

היה לנו כאן ויכוח קטן לפני אישור הממשלה. קראתי לפניכם קווי היסוד לתוכנית הממשלה, שבהם כתוב: ״הגנת המשטר הדמוקרטי מכל פגיעה של מגמות טוטליטריות ודיקטטוריות ומתוך הקפדה על זכויות הזולת״. מר שפירא[5] היה סבור אז שאין צורך בדברים אלה. אני חושב שמִנִי אז הוא כבר יודע שיש צורך בדברים אלה. איני יודע עד כמה חברי הממשלה יודעים עד כמה דברים אלה חמורים. בעניין הטרור האישי, אני כמעט בטוח שגם מפלגת ״חרות״ אינה רוצה בטרור אישי. אין זאת אומרת שלא ירצחו גרמנים בעוברם דרך לוד. אני חושב שאיש מן היושבים כאן אינו רוצה שירצחו עובר-אורח גרמני. איני יודע מה יהיה - כמו שמפלגה זו אינה שלטת בבגין, יכול בגין לא לשלוט באחרים.[6]

לא זו הסכנה. עד כמה שאני מכיר את המַטֶרְיַה כיוצא רוסיה, אשר בנערותו ובבחרותו למד וידע את התנועה הסוציאליסטית שם, הטרור היה קדוש בעיני הסוציאליסטים ברוסיה, וזו אינה הסכנה האורבת למדינה זו. הסכנה אורבת מהפסיכולוגיה של אלימות. היא לא תבוא מייד לתפוס את השלטון. המפלגות אינן כל כך נאיביות וטיפשיות. התכסיס שלהן הוא מקודם להחליש את הממשלה - כל ממשלה אם זו אינה ממשלתם - לבזות אותה, ליצור בקרב הציבור הרגשה של לית דין ולית דיין. לזרוע בוז ואי-אמון לממשלה, לעשות דברים כאלה שקרו בשבוע שעבר, לראות מה כוחן.

הדבר החמור שהיה פה הוא שזה היה סביב בניין הכנסת בשעה שנציגי העם התאספו לעבודת החקיקה שלהם. בחיפה היו גם כן מעשים כאלה. אלה היו תמרונים. אחר-כך, כאשר רואים שהציבור שותק, הממשלה אין לה כוח, משתמשים ביתר כוח וביתר אלימות. כאשר רואים שהתנאים בשלו, הממשלה מתפוררת, אז מופיעים במלוא הכוח ותופסים השלטון. יש פירוש רש״י, או אולי זה מדרש, למה נענש בן סורר ומורה - על שם סופו - יש לראות הדברים מראש, על כן העונש של בן סורר ומורה הוא קשה מאשר היה מגיע לו רק לפי מעשהו.[7]

גם אנו צריכים לראות את הדברים מראש. אין אנו יכולים לעבור על מה שנעשה בכנסת וסביב בניין הכנסת. אין אנו יכולים להתעלם מהמצב בכללו. יש מפלגות פוליטיות מחוץ ל״חרות״, שאמונתן בכוח השלטון, ואמונה זו מלווה אידיאליזם ונכונות למסירות נפש. אין אנו צריכים לזלזל באנשים אלה. כאשר מיקוניס צרח בהיסטריה: ״היבסקציה תשלוט פה!״ זה היה מתוך אמונה, זהו הפנטיזם שלו, הוא מאמין בזאת. איני יודע אם הוא בעצמו, אבל יש להם אנשים שימסרו נפשם על כך. את מק״י איני מכיר כל כך, אבל במפ״ם יש אנשים שימסרו נפשם. אם יאמרו להם: לכו - יילכו.

אסור לנו לחכות עד הרגע האחרון. יש לפנינו שורה של בעיות. המדינה לדעתי היא מופקרת. המדינה היא מופקרת מפני שלא הספקנו לעשות החוקים הדרושים. ירשנו חוקי המנדט, שבהרבה דברים הם אינם כל כך רעים, אבל זה לא היה חוק של מדינה עצמאית. גם אילו היה החוק טוב, הוא אינו מיועד למדינה עצמאית. זהו חוק של קולוניה. אין לנו שום חוק להגנת המדינה.

אקח דבר קל, לא חמור. שום מדינה הגונה אינה סובלת שמשמיצים גם בעיתונות, בייחוד בפרלמנט שלה, ראשי מדינות ידידותיות (השר ד. יוסף: יש חוק כזה) - אתה אומר שיש חוק כזה, אבל איש אינו משתמש בו. החוק אינו ממלא תפקידו, כאילו לא היה. אין חוק המגן נגד הסתה נגד הצבא, אין חוק המגן על השוטר מפני הסתה.

הכרחי חוק. ביקשתי את שר המשפטים להכין חוק להגן על השוטרים. באנגליה, אם מישהו פוגע בשוטר בשעת מילוי תפקידו, דינו מאסר שמונה שנים. הפעם יהיה צורך להגיד לא ״עד שמונה שנים״, כי אם לקבוע גם המינימום ולומר ״משלוש עד שמונה שנים״.

עכשיו למסקנות. צריך יהיה, קודם כל, לבדוק מה אומר החוק בנוגע לפעולתו של בגין. כאשר מתברר שהוא בעצמו עשה זאת, יש יסוד לא כל כך להחמיר, לא להכניס לתוך זה את מפלגת ״חרות״. אין לנו עניין להטיל האחריות עליהם. זה לא יהיה הוגן מצדנו, גם לא יהיה מחוכם. לדעתי, הדבר הראשון צריכה הכנסת בעצמה לעשות: אי-אפשר שאדם יבוא לכנסת ויישבע כחבר הכנסת, ומייד ילך להסית את הציבור ובנאום אחר-כך בכנסת יתפאר: ״אלו הם אבנים שלי״, אחר-כך יאמר: ״זה הנאום האחרון שלי בכנסת, אני מסלק מעלי החסינות״ - והוא יישאר מחוקק במדינת ישראל. דבר זה לא ייתכן. הכנסת צריכה להחליט שאין לה שום מגע אישי עם ברנש זה. לדעתי אינו מסוכן, אבל אין לזלזל בהופעותיו. אין לזלזל בהופעות המורידות כבוד הכנסת, כי אם ירד כבוד הכנסת - הכל נגמר. אנו רק האורגן המבצע. ריבונות המדינה אינה בידי הממשלה. הריבונות היא בידי הכנסת.

הצטערתי מאוד לראות, שהיו שתי מפלגות שבשעת מעשה היו לגמרי איתם - אלו הם מפ״ם ומק״י. איני רוצה להגיד שגם ״הציונים הכלליים״ היו איתו, אבל היו אישים אחדים בקרב ״הציונים הכלליים״, שבצורה מסוימת עמדו איתו - עם בגין. לא אומר שהמפלגה, ש״הציונים הכלליים״ כולם בעד מעשיו. אני בטוח שרוב ״הציונים הכלליים״ נגד זה, גם נגד כל התכסיסים של ידידנו מר רוקח. אפילו אם נניח שכל ״הציונים הכלליים״ הם נגד מעשים כאלה, אם הכנסת תעבור על זאת בשתיקה - כבוד הכנסת יחולל. אין עוד דמוקרטיה אצלנו.

מפלגת ״חרות״ היא קבוצה קטנה, אבל שתי המפלגות האחרות יש להן עשרים חברים בכנסת. כוחן בארץ גדול יותר מאשר כוחן בכנסת. עלינו לכנס מחר חברינו בקואליציה ולדרוש להוציא לזמן רב את בגין מישיבות הכנסת. אין אני מציע כרגע שנחליט להגיש אותו למשפט, אם כי היועץ המשפטי חושב שיש לעשות זאת. גם אם אין מגישים תביעה משפטית נגדו, לא ייתכן שהכנסת תעבור על זאת בשתיקה. אם הכנסת מקבלת את הדין - דינה של הכנסת נגמר. אם דינה של הכנסת נגמר - מדינה דמוקרטית זו לא תתקיים.

אנו מוכרחים עוד השבוע להניח על שולחן הכנסת חוק הגנת השוטרים, עונשים קשים לתוקפים את השוטרים בשעת מילוי תפקידם.

השר מ. שפירא: כולנו ידענו פחות או יותר מה שמתהווה במחתרת של המדינה, באותן המפלגות שראש הממשלה הזכיר, אבל כאימרה הרוסית: ״כל עוד שלא הרעים הרעם לא הצטלב האיכר״, גם אנו לא עשינו דבר לפני שרעם הרעם. אנו חייבים ללמוד ממה שקרה. ראשית כל עלינו לחזק כוח ההגנה שלנו, כוח המשטרה, אבל יחד עם זה להחליש את המחתרת, שלדעתי מתפתחת והולכת. לדעתי, לאור מה שקרה, עלינו לקבל כמה חוקים.

ראשית כל, חוק המגן על השוטר.

כמו כן, עלינו לקבל חוק המגן על הכנסת (השר א. קפלן: חוק הגנת הכנסת מונח כבר על שולחן הכנסת); (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: זה אינו מספיק. זהו רק חוק חסינות בניין הכנסת) - חוק זה צריך לכלול גם את המסית והגורם לפגיעה בכנסת, לא רק הזורק אבן לבניין הכנסת צריך להיענש, אלא גם הגורם לזריקת האבן - הוא צריך להיות אחראי למעשים הנגרמים על-ידו.

עכשיו לעניין חסינות חברי הכנסת - עכשיו הזמן המתאים ביותר לשנות חוק החסינות של חברי הכנסת (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן) - כאשר אנו היינו כולנו יחד לא ראינו מה משמעותו של חוק החסינות כפי שהוא קיים כיום. הוא יכול ליהפך לרועץ למדינה, בייחוד כשיש בכנסת אנשים המסוגלים למעשים שונים.

עכשיו, בנוגע לסעיף האחרון: כיצד לנהוג ביחס לבגין? אם מישהו הזיק לעצמו ולמפלגה שלו, הרי זה היה בגין. לדעתי הוא חיסל עצמו מבחינה ציבורית, אבל גם הרס את המפלגה שלו. אין לי כל ספק שאיש זה, לאחר שהוא נשבע אמונים לכנסת, הוא יפרוש ממנה, כי אין לו מה לעשות שם לאחר שנכשל בצורה כזאת. לא הייתי רוצה, בייחוד כאשר הוא נמצא בירידה כזאת, שאנו ניתן לו עזרה שהוא יוכל להופיע כקורבן או כנרדף. אם אנו נרצה לפגוע בו באופן אישי זה רק יחזקו, לא יחלישו. הוא חיסל עצמו במידה גדולה, גם הזיק למפלגתו. כנראה מה שעשה עשה על דעת עצמו - בניגוד, או בכל אופן לא שאל את מפלגתו. אולי ישנה קבוצה קטנה של אנשי מחתרת הלוחצים עליו, אבל אלה אינם נמצאים בכנסת. רוב חברי הכנסת של מפלגתו, עד כמה שיכולתי לבדוק אחר-כך, ראו שהוא גרם לאסון (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: היום יש מכתב יפה ב"הארץ" מאיש אצ"ל, המוחה נגד בגין) - זה אדם שהיה שמונה שנים חבר האצ״ל. ארבע שנים מזה היה אסור.[8] מה שאנו צריכים לעשות זהו פרסום הצהרת גינוי, אם כי כל המפלגות הסתייגו בנאומים שלהן ממעשה זה. אף על פי כן צריך להיות אקט כללי, והייתי רוצה להכניס לתוך זה עד כמה שאפשר גם ״הציונים הכלליים״ וגם מפ״ם (השר א. קפלן: אתה קורא עיתונים. אחרי נאומו של מר רוקח מאתמול חושב אתה שהוא יחתום יחד איתך על הצהרת גינוי?); (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: רוקח דורש לפטר את [העורך] הפטמן על מאמרו ביום ו' ב"הבוקר"[9]) - יש גם עניינים כלפי חוץ, כלפי העולם. אתם ודאי קראתם את מאמרו של קורטני[10] (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: זו חוצפה מצדו) - אין אני מדבר על מה שכתב בעניין השילומים, אבל מה שכתב על המקרה בכנסת, מה הרושם בעולם, עד כמה שאין מקום לדברים הללו.

עלינו להעמיד עכשיו בניסיון את ״הציונים הכלליים״ - אם יצטרפו להכרזה זו נגד אלה שגרמו לשפיכת דמים או לא יצטרפו. אם הם לא יצטרפו, תכריז זאת הקואליציה - מה קרה ואיך אנו רואים דבר זה, מה הסכנה שישנה בדבר, עד כמה שאנו דנים זאת לחובה (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: קרנסקי[11] בזמנו פרסם גם הוא הצהרות נגד לנין) - יחד עם זאת, צריכים אנו לקבל החוקים שמניתי. בדרך זו נוכל ללכת למען חזק את כוחנו.

השר ד. יוסף: אני רוצה להעיר, שלא פעם שומע אני מדברים על הליקויים בחוק שלנו בארץ. אין זה מחובתי כרגע להגן על החוק, אבל בדרך כלל החוק הוא בסדר, אלא הביצוע אינו בסדר. אבל אין אני רוצה לדבר על התיאוריה, אלא על עצם העניין. יש לנו יועץ משפטי וחובתו להביא לדין כל אחד העובר על החוק. בגין עבר על החוק שעונשו מאסר עולם. היועץ המשפטי הודיעני שבדק את העניין ולדעתו מספיק החומר להגישו למשפט לפי סעיף 52(ב) של החוק הפלילי האומר:

מי שגמר בלבו לעשות אחת מאלה: להילחם במדינה בתוך המדינה כדי לאלצה בכוח לשנות דרכיה או להפר עצתה, או כדי להפעיל כוח או לחץ על מוסד מחוקק או להפחיד מוסד זה, והוא מגלה כוונה זו בפעולה גלויה או על-ידי פרסום שבדפוס או בכתב, אשם בפשע ודינו מאסר עולם. מי [חסרה מילה] או השתדל על-ידי הפגנת כוח מזוין להביא לידי שינוי בממשלה או בחוק, או לאלץ את הממשלה או את המוסד המחוקק או חבר מחברי המוסד המחוקק, לעשות מעשה רשמי או לחדול מעשותו, אשם בפשע ודינו מאסר עולם.

נוסח זה מתוקן לאחר הקמת המדינה. אם לא אגיד ליועץ המשפטי, שמטעמים פוליטיים הוא אינו צריך לעשות שום דבר, הוא ילך וימלא תפקידו ויביא את בגין למשפט. לכן אני אומר: אם הממשלה תחליט לעשות דבר אחר, אגיד ליועץ המשפטי שצריך לראות זאת כבא במקום המשפט, כתחליף למשפט, והוא אינו חייב להביא את בגין למשפט, אחרת הוא צריך למלא את תפקידו. זוהי עבירה חמורה על החוק. אם לא אגיד לו לנהוג אחרת, הוא יביא אותו למשפט. אולי מטעמי המדינה בריא יותר לא להביאו למשפט, אלא להענישו באופן אחר - הממשלה צריכה להגיד דבר ברור.

הדרך השנייה שראש הממשלה הזכיר היא דרך טובה, אבל צריך לקחת בחשבון שאם יוצע לכנסת להוציאו לתקופה מסוימת מהכנסת, נגיד ל-6 חודשים, עלול לקום מישהו בכנסת ולומר: ״אנו יודעים מה שקרה בתוך בניין הכנסת - הוא אמר מה שאמר, אבל לקח דבריו בחזרה - איך יכולים אנו להענישו על דבר שקרה מחוץ לכותלי הכנסת, כאשר אין אנו יודעים מה קרה שם?״ (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: הוא הכין כל הדבר הזה) - זאת צריכים להוכיח (השרה הגב' ג. מאיר: הוא בעצמו סיפר); (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: הוא אמר שזאת תהיה מלחמה לחיים ולמוות) - מישהו צריך לשמוע ולהחליט שהחומר מספיק להענישו. אנו צריכים לדעת באופן ברור מה אנו רוצים לעשות. אני מוכן להסכים להצעה כזאת אם אדע שזה יתקבל בכנסת. אחרת יכול להיות דבר חמור יותר - יהיה משפט, שם יכול בגין לנאום נאומים מפוצצים וזה יכול לעתים להזיק יותר מאשר החלטת הכנסת או לא החלטת הכנסת. צריך שיהיה לי יסוד להגיד ליועץ המשפטי לא להביאו למשפט.

השר משה שרת: לפנינו היו ארבע דרכים: דרך אחת - לא לעשות כלום. איני אומר זאת על תיקון המצב התחוקתי בעניין השערורייה בהבאת בגין לדין. דרך שנייה - לאמור כי מפלגת ״חרות״ אחראית לכל העניין ולנקוט פעולה נגד המפלגה.

דרך שלישית - לתבוע את בגין לדין - זה יחייב הסרת החסינות ממנו.

דרך רביעית - להוציא את בגין מהכנסת.

אני רוצה קודם-כל לומר: לא ייתכן לא לעשות כלום בעניין זה. לא ייתכן לא לעשות כלום משני טעמים: קודם-כל, האנשים שישבו עם בגין באותה ישיבה, איני יכול לתאר לעצמי שהם יכולים להסכים להמשיך לשבת איתו במוסד מחוקק. אומנם הוא הכריז שזוהי ישיבתו האחרונה בכנסת. ייתכן שיסיק מסקנה ולא יבוא עוד, אבל לא הייתי רוצה להיות תלוי בחסדו - שהוא ישחרר אותי מחברתו. הרצון הטבעי הוא אצל כל אחד ואחד להשתחרר, או לעשות מעשה לשחרר עצמו, מחברת איש זה. לא ייתכן שיירשם, שאפשר לעשות הכל ולהיות אחר-כך חבר הכנסת. אנו מוכרחים לעשות זאת גם למען ילמדו אחרים.

זה אינו פותר הבעיה של ניסיון תפיסת השלטון בכוח. על זה יש לטכס עצה. עד לתפיסת שלטון בכוח יש דרגות של התחצפות, התעמרות במוסדות מחוקקים, התעללות בדעת הקהל, להרגיל הציבור, לפתח התיאבון של הצד המתקיף, ולא ייתכן לא להגיב מייד. כמובן שהתגובה צריכה להיות בשיקול ובשכל.

איני סבור, כי יכולנו או צריכים היינו לנקוט פעולה נגד מפלגת ״חרות״, ולא רק משום שקרוב מאוד לוודאי שזו לא הייתה החלטת המפלגה - הדבר לא נעשה על דעת המפלגה כולה. גם אם היה ברור שהדבר אורגן ותוכנן על-ידי המפלגה, היינו אומרים: עוד מוקדם לפגוע במפלגה, כי מה אפשר לעשות? אפשר להכריז עליה כעל ארגון טרוריסטי. לדעתי מוקדם עדיין ואין להכריז הכרזה כזאת. עדיין מוקדם להיזקק לאמצעי קיצוני. יש רושם ש״חרות״ לא עשתה זאת ולכן יורדת פעולה זו מעל הפרק. בעניין קריאת בגין לדין - הנימוק של השר שפירא לא לתת לבגין הזדמנות של פרסום רב חל בהחלט על דבר זה. זה טעם מספיק לא להיזקק הפעם לאמצעי המשפטי.

ההצעה שהכנסת תשחרר עצמה מחברתו של בגין למספר מסוים, או למספר לא מסוים של ישיבות, היא המעט שאפשר לנקוט. אני סבור שאם לא נעשה זאת, הרי פירושו לסמוך על רוחב לבו של בגין שלא יבוא לכנסת. זה מגוחך. אדם שהשתולל, שהודיע מעל במת המוסד המחוקק שמה שיוחלט לא יהיה, שיקימו בריקדות ויילחמו, אדם שיצא את הבית ללכת לנאום ואמר לבחורים: ״לכו לכנסת״, אחר-כך חזר לכנסת והמשיך לנאום - הוא ידון על החוק שמציע שר המשפטים להגנה על שוטרים? זה לא ייתכן. אני מציע שנקבל החלטה זו.

יש שאלה איך לבצע אותה. צריך לדאוג לקצר עד כמה שאפשר תהליך זה. יחד עם זאת, חושב אני שחשוב שיתפרסם מה אפשר לעשות לבגין - שיש סעיף בחוק המתאים בדיוק למקרה זה. החשש של שר הפנים שבגין יהיה ״מרטיר״ לא יתקיים אם יתברר שהוא יכול להיות קורבן לדבר רציני הרבה יותר - ופה עשו את המעט.

השר ד.צ. פנקס: בנוגע למעשיו של מר בגין - אם הכנסת לא תוציא מסקנות מפעולותיו, יצטרך היועץ המשפטי לעשות את הדבר. איני יודע כמה זמן יש ליועץ המשפטי להגשת התלונה (השר ד. יוסף: יש לו די זמן) - זה עניין להחלטת כולנו. הכנסת צריכה לקבוע את הדברים (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: היוזמה צריכה להיות מהממשלה) - לא צריכים לעשות אותו לקדוש. הוא נהפך קצת למטורף ומגוחך בעיני הציבור. צריך להוציאו לאיזה זמן מהכנסת. הוא יפתח לו במה משלו. לדעתי, צריך להטיל עליו העונש המקסימלי שישנו בתקנון הכנסת (השרה הגב' ג. מאיר: גם מחוץ לכנסת הוא נהנה מהחסינות) - ישנו פתגם שאין אני זוכר מקורו: המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים[12] (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: בוויכוח הידוע על סנהדרין קטלנית, אומר רבן שמעון בן גמליאל: "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל")[13] - אני רואה מעשי בגין כפגיעה קשה ביותר שאדם יכול לפגוע בכנסת, והתגובה צריכה להיות מקסימלית מטעם הכנסת, וזאת אומרת הוצאתו לזמן המקסימלי האפשרי.

השר ל. אשכול: אודה שאילו לא הייתי חושש, שאם נמסור אותו למשפט הרי תהיה זאת בשבילו במת נאומים, הייתי בוחר במשפט. אבל אנו נתונים עד עכשיו במערכת כזאת של משפט ושופטים, שאני בוחר שהכנסת תהיה השופטת את האיש שעשה מה שעשה. זה אל״ף.

בי״ת, הייתי מציע לנסות להיאחז בהצעתו של השר שפירא בדבר שני, זאת אומרת לבדוק אם ״הציונים הכלליים״ מוכנים להצטרף לזאת (השרה הגב' ג. מאיר: הם יצביעו בעד הצעתך?) - חשוב לבוחרים של ״הציונים הכלליים״ לדעת איפה הם עומדים - האם הם עומדים עם רוקח או לא (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: כל אחד יש לו רשות לנהל משא-ומתן, אבל יש כאלה שאינם יכולים לנהל משא-ומתן זה).

היועץ המשפטי מר ח. כהן: אני רוצה לבקש רשות לומר כמה מילים בקשר למשפטו של בגין (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: נתתי לך רשות הדיבור. אמור מה שיש לך לומר) - לפי דעתי, צריך משפט זה להתקיים ואסור לממשלה לתת הוראות לא לקיים המשפט. אין אני להוט בכלל אחרי משפטים, ובפרט איני להוט למשפט זה כלל ועיקר, אבל אתם עומדים עכשיו להחליט שהתוקף שוטר, או מתנגד לו בכוח, צריך להיכנס לכל הפחות לשלוש שנים לבית-הסוהר. העונש יהיה בין שלוש לשמונה שנים בית-סוהר - יש לשופט שיקול דעת לקבוע מידת העונש. במה דברים אמורים? באותו בחור שעמד ברחוב, מחוץ לכנסת, והתנגד בכוח לשוטר שרצה לדחוף אותו חזרה. אבל אותו אדם שישב בתוך הכנסת וגרם לכל הדברים הללו, שהסית למעשים נגד המשטרה - לו אין עושים דבר? אין מגישים אפילו למשפט?

אומרים שבגין ינאם בבית המשפט, יינתן לו מקום להתרברב - לא זאת בלבד שאין בזאת צד חיובי, אלא יש בזאת משום סכנה גדולה. אומנם נכון הוא שזה בדיוק מה שבגין רוצה. נכון הוא שהוא רק מצפה להזדמנות זו. הוא רוצה רק להיכנס לבית המשפט ולנאום נאומו, אבל מפני שהוא רוצה בזאת, אני חושב שאין אנו צריכים לסגור לפניו דרך זו. אשתדל להביא משפט זה בפני שופט או שופטים שאינו חבר במה שראש הממשלה קורא ״חברה לעידוד פושעים״. ייתכן שלאחר שיישא נאומו או נאומיו שם ייכנס לכמה שנים לבית-סוהר.

מה יהיה אם יאסרו עליו להשתתף בישיבות הכנסת? זו הייתה הישיבה הראשונה שהואיל להשתתף בה לאחר שנבחר. הוא אמר בפה מלא שזה נאומו האחרון. הוא אינו רוצה להיות חבר הכנסת. הוא מתכונן להיות עורך-דין בישראל. מה יפריעו לו אם יוציאוהו מהכנסת? (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: על-פי הדין הוא יכול להיות עורך-דין?) - כל זמן שאני יושב כיועץ משפטי לממשלת ישראל, לא יהיה בגין עורך-דין בישראל.

אנו עדים - ואין אני מגלה סודות - לירידה כללית במורל הציבורי. איני מסכים עם אלה הטוענים שרק בתי המשפט אשמים בכך. גם בתי המשפט אשמים. אנו בעצמנו נעזור לירידה ניכרת של המורל אם פושעים גדולים - ואין לנו פושעים גדולים מאלה, אלה הם הפשעים הגדולים נגד המדינה - אם נגד אלה אין אנו נוקפים אצבע, אם אנו נותנים להם להתהלך בלי שיהיה נגדם משפט, בלי שייענשו, אז לא יהיה לנו כל פתחון פה נגד ״גנבים קטנים״. מדוע אעמיד למשפט תוקף שוטר, אם אדם שדחף אותו לפעולה זו לא אעשה נגדו ולא כלום? אני מבקש את הממשלה בכל לשון של בקשה לא להתערב בעניין זה, אלא לתת לי לעשות חובתי כחוק.

השר ב.צ. דינור: אני תומך בכל לבי בדברי היועץ המשפטי. זה יהיה חוסר אומץ לב אזרחי מצדה של הממשלה אם במקום החשבון הגדול של המדינה, תעשה חשבון קטן של מפלגה. בכלל, בציבור בישראל אין אומץ לב אזרחי. זוהי הסיבה לכמה וכמה דברים. כמה וכמה פעמים עמדתי כבר על כך, שאצלנו שוררת הפסיכולוגיה של אותו יהודי ״נעבעך א גנב״ - רגש רחמנות. אי-אפשר לנהל כך מדינה. אי-אפשר לפטור אנשים מעונשים.

אין אנו צריכים להתגונן. אנו צריכים להתקיף ראשית-כל את ״הציונים הכלליים״. זוהי הדרך לגילוי כל הקלפים - מי בעד המדינה ומי נגד המדינה. גם הכנסת עצמה צריכה להוקיע מעשה זה. זה צריך להיות בתחילת הישיבה מחר. אי-אפשר שתעבור אפילו דקה בישיבת הכנסת בלי שתבוא הודעה. זה אי-אפשרי. כך התחילו הדברים גם במדינות אחרות. יש לי בעניין זה ניסיון רב, כי מלפני המהפכה ברוסיה, עד שנה לאחר המהפכה, ישבתי בפטרוגרד ועקבתי אחר הנעשה. פרסמתי בעיתונות משיחות העם. שם התבצר לנין בארמון אחד, והעם שאל מדוע אין הממשלה מפנה אותו מארמון זה. מתוך חשבונות שונים שתקה ממשלת קרנסקי ולא עשתה זאת. היו בעם אנשים שאמרו, שהממשלה לא תחזיק מעמד מכיוון שאין לה כוח לומר ״לא״. אני חושב שזה יהיה עוול ואסון ובלתי-הוגן מצדנו, אם לא נתקוף אותו ולא ננקוט בצעדים הדרושים.

השר פ. נפתלי: אני חולק על הדעה, שיש פה עניין של אומץ לב ופחד. השאלה היא לדעתי שיקול לגמרי לא קל בדבר התבונה המדינית. אני מבין היטב את נימוקו של היועץ המשפטי, אבל למרות זאת איני יכול בקלות להסכים לדרך זו, מפני שאני חושב כמו שהיועץ המשפטי אמר בעצמו, שזה הכל מה שבגין רוצה. אין אני לגמרי בטוח מה תהיינה תוצאות המשפט, אבל בטוח אני בדבר אחד - שהשופט אינו יכול למנוע שזאת תהיה הצגה יפה בשביל בגין, ומה יהיה אחר-כך פסק הדין - איני יודע, אם כי זה אומנם מצלצל חזק מאוד. אבל אין זה מחויב המציאות שהשופט יטיל עליו העונש המקסימלי - מאסר עולם. הוא יכול להטיל עליו מינימום - מאסר יום אחד. אני מניח שפסק הדין יהיה קרוב יותר למינימום מאשר למקסימום.

בשיחה עם השר דינור אמרתי לו, שהוא מדבר על הניסיון הרוסי. לי יש ניסיון גרמני. בשביל היטלר היו המשפטים עזרה גדולה בקריירה שלו (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אין אנו גרמנים) - השופטים הגרמנים לא היו חלשים יותר בדברים פוליטיים מאשר אולי השופטים שלנו. היטלר ישב בכל זאת שנתיים-שלוש ב[כלא] לנדסברג וכתב ״מיין קמפף״. איני רוצה להשוות דברים אלה. השאלה אינה פחד או לא פחד, השאלה היא מהי התבונה המדינית ללכת בדרך זו.

עכשיו ישנה שאלה שנייה: גם אם הולכים בדרך זו, צריך להתחיל מביטול החסינות. בכל אופן, הכנסת צריכה בראש וראשונה להחליט. אני מודע שיש לי קושי אחד וזה מפריע לי להכריע - העונש שהכנסת יכולה להטיל הוא הוצאה מן הישיבות. זה עניין סמלי מאוד למר בגין. הוא לא יבכה אם יוציאוהו מישיבות הכנסת (השר ד.צ. פנקס: יהיה לו קשה יותר להתפטר) - לאור כל השיקולים האלה אני נוטה להתנגד למשפט, כי זאת תהיה בעיקר הצגה פומבית.

השר הרב י.מ. לוין: השאלה היא מה לעשות עם האיש בגין. כאשר ראיתי את בגין בבואי לארץ-ישראל, כאשר הוא חשב שהוא הציל אותנו, ראיתי שזה אסון בשבילנו. איני יודע אם הוא התייעץ עם כל המפלגה, אבל באתי לכנסת חצי שעה לפני הישיבה, מצאתי אותו וחבריו לסיעה במרתף הכנסת, והוא אמר לחבריו שזהו מרד. היה לו עניין טוב - עניין השילומים. היו חילוקי דעות בשאלה זו, אבל הוא איבד את המשחק. אמרתי לו שהוא עושה מסחר בדם יהודי (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: זאת אמר בנך בעיתון, אתה לא אמרת זאת) - הייתי נגד כל העניין הזה. בגין נכשל. אם ברנש כזה רוצה לעשות כדבר הזה, צריכה להיות מאחריו דעת קהל. לדעתי, כמעט כולם נגדו. מוכרחה להיות לנו תבונה מדינית לא לעשות לו פרסום חדש. בוודאי לא טוב לעשות לו משפט, כי המשפט יהיה בשבילו במה לוויכוחים. צריכה להיות החלטת הכנסת ולא צריכה להיות יוזמת הממשלה. הייתי אומר שצריכים לפרסם הצהרה שתעשה אותו למגוחך, לחוכא ואיטלולא. אולי להוציאו למספר ישיבות מהכנסת.

השר י. בורג: אני חושב שאנו בדיוננו היום כאן צריכים לראות את המציאות הפרלמנטרית, לא רק המציאות המשפטית האבסטרקטית. אילו היינו הולכים בדרך של משפט, פוחד אני שעל-ידי כך אנו פותחים פתח בשביל מפלגת ״חרות״, שאולי היא בתהליך של התפוררות - בכל אופן יש בה משום התרוצצות פנימית בין החלק הרוצה לפעול בדרך פרלמנטרית לבין החלק החולם שוב על דרך המחתרת - למה ניתן אנו פֶרְמֶנְט לתהליך זה? זה לא טוב. בגין הוא האשם בכך. אם נעשה לו פרוֹצֶס [משפט] - האמנות שלו להופיע בפרוצס כזה וגם הישיבה בבית-הסוהר - דברים אלה חשובים וטובים לו ולמפלגתו ומסוכנים בשביל המדינה, זה מסוכן למדינה יותר מאשר אם הוא נמצא תחת עין פקוחה וחופשי. אני מעדיף החלטה על בסיס רחב יותר מאשר הבסיס הקואליציוני (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: החלטה על מה?) - החלטה על הוצאתו מהכנסת לזמן ארוך יותר. אם אפשרי לגייס לזאת עוד כמה קולות, זה חשוב הרבה יותר מאשר משפט.

עוד נימוק מדוע אני נגד משפט. יש הרואים את ההיסטוריה מנקודת ראות כוחות חברתיים, ויש הרואים אותה תחת מחנה אישי. בגין רואה את ההיסטוריה כאנטי-תזה של האותיות בגין לאותיות דב״ג. אין אני רואה כל תועלת במשפט נגד בגין. ישנם שני מסלולים שיכולים ללכת בנפרד או במשותף: הוצאתו מהכנסת עד ביטול חסינותו. הכנסת היא הפומבי הגדול ביותר שיש לנו היום. יש בזאת חשיבות שהיא יכולה להטיל את העונש מייד. משפט, עד אשר יתקיים, אפילו אם הוא יתקיים מהר, עם הזמנת כל העדים, עם הוויכוח אם להזמין את הרב מימון כעד או לא להזמינו, דיבור על כל פרשת לטרון וכו׳ (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: הרב מימון הסתייג מייד ממעשה זה) - הוצאתו מהכנסת יכולה להיות פעולה מיידית, לא עניין שיימשך חודשים.

לדברים הקורים בכנסת נותנים פומבי בעולם, בציבוריות, בעיתונות האמריקנית, וגם בזאת רואה אני חשיבות - זה נותן בסיס פרלמנטרי למעשים שלנו. זה יגרום גם להסכמת הציבור למעשנו. כאן יש נפקא מיניה: אם הכנסת מוציאה אותו לזמן ארוך מהישיבות, הוא כאילו מעונה, אבל מוציאים אותו כי הוא פגע בחסינות הכנסת. אם יובא למשפט הוא יעורר שוב שאלת גרמניה, יתחיל ויכוח - והוויכוח יהיה מתוך ארגומנטים אחרים. לכן מעדיף אני עניין מהיר. החלטת הכנסת, עניין ציבורי על-ידי הכנסת, כי הוא פגע בכנסת.

השר א. קפלן: אני מודה שלי לא קל להחליט. אני בעד שני הדברים גם יחד, ואני רוצה לומר רק משפטים אחדים בנוגע לכנסת. יש לי הרגשה, שאתם טועים שיהיה קל להוציא אותו לזמן ארוך מהכנסת (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: זה תלוי בקואליציה) - אם להוציאו למספר ישיבות, אולי אפשר להחלטה כזאת לאסוף יותר קולות (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אם למספר ישיבות - זה מגוחך) - אני מדבר מתוך חוסר ידיעה מוחלטת, אלא רק כי אני חש את הדברים. כאשר תדברו מחר עם הנהלת הקואליציה, תשמעו מה בפיהם. בזמן ההפסקה בין ישיבה לישיבה קראתי רק את הנאומים כפי שהם מופיעים בעיתונים, ואני צריך לומר שהרושם הוא מדכא (השר הרב י.מ. לוין: איזה עיתונים?) - קראתי שלושה-ארבעה עיתונים. לא ברור מה יהיה רוב הדעות בכנסת. איני יודע אם בוועדת הכנסת לא יימצאו יודעי חוק ומשפט, אשר לא יצביעו לפי דעתנו. כל הרוב שלנו בוועדת הכנסת הוא רק של קול אחר, ואם האחד הזה אינו מצביע יכולה הקערה ליהפך על פיה. אנו מדינה דמוקרטית. הרי היה זה מגוחך שהפסיקו את ישיבת הכנסת לשלוש שעות, כי עמדו על המקח בוועדת הכנסת.

אני רוצה לומר עוד משפט אחד. יש לי תמיד היסוסים רבים כאשר אומרים לא להוציא לפועל חוק מתוך נימוקים כביכול של פוליטיקה גבוהה, כי אני חושב שלאורך הזמן זה פוגע במדינה. לא הייתי אולי מציע לחוקק ברגע זה חוק, אבל אם ישנו חוק כפי שאתה קראת אותו לפנינו, כאילו מישהו הכינו - זה סעיף בחוק הפלילי שהוא בתוקפו אצלנו - הרי כל אחד בארץ יכול לשאול אותך: ״מדוע אינך משתמש בחוק זה?״ את הבחור שהיכה השוטר אתה רוצה להעמיד בפני המשפט ולהענישו לשלוש שנים עד שמונה שנים מאסר. איני רוצה להתווכח מה צריך להיות המינימום, אבל האיש שארגן את כל הדבר - וישנו סעיף בחוק לדון אותו לפיו - אתה אומר שמתוך חשבונות דיפלומטיים, מתוך פחד, איני אומר מתוך חוסר אומץ לב, אנו רוצים לעכב ההוצאה לפועל של החוק, אם כי הוא הודיע שהוא מוותר על החסינות? (השר ד. יוסף: אין כל ערך להודעתו זו); (השר ד.צ. פנקס: האם נחוץ רוב מסוים לביטול החסינות?); (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: מספיק רוב של קול אחד) - הצהרה אינה מוצאת חן בעיני, כי אם היא תהיה מנוסחת בלשון חריפה - לא יהיה לה רוב, ואם תהיה הצהרה פושרת, הרי עושים אנו עצמנו לצחוק.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: רק מילים אחדות: יש כוח בדברי היועץ המשפטי. יש עוד נימוק אחד שהוא לא אמר, כי הסכנה הרצינית אינה מצד ״חרות״. האחרים יעשו דברים חמורים יותר, כי כוחם גדול יותר והאידיאליזם שלהם גדול יותר. אז יאמרו: ״פחדתם לנגוע בהם אבל בנו אתם נוגעים״. ואף על פי כן, אם אפילו חברי הממשלה - ואנו שמענו זאת פה - חושבים שהכנסת לא צריכה אפילו להוציאו מישיבותיה לזמן ניכר, אז באמת אין טעם לדבר. אז יכולים לעשות לצחוק את הממשלה, את הכנסת, את בתי המשפט. הכנסת היא בית המשפט הגבוה מכל השופטים. הכנסת יכולה לתת פקודות לשופטים. זהו מוסד ריבוני. בכנסת מתרכזת הריבונות של מדינה זו. אם המוסד הריבוני הוא חסר אונים, או חסר רצון, והוא יענה במליצות על התעללות, אז באמת כלו כל הקיצים. לכן אין לדבר על משפט, כשהכנסת לא תוכל לעשות זאת.

אם הכנסת תעשה זאת, מיהן המפלגות שהשר שפירא רוצה לצרף אל עצמו? האם נחוצה לך מק״י? הנחוץ לך בר-יהודה [מפ״ם]? בר-יהודה היה הראשון שניסה דרך האלימות. הוא אומנם לא התנהג בצורה כזאת - כאשר הצגתי את הממשלה וכאשר הוצע חוק, קבע בר-יהודה שהדבר לא יקום ולא יהיה[14] (השר מ. שפירא: יש ערך שיצטרפו. הרושם בעולם הוא קשה) - לא יצטרפו. הם יעמדו על כל מילה. אני אצביע נגד הצהרה שהם יצטרפו אליה. פה, בכל אופן, אינו יכול כבר אפילו הרב נורוק לבוא ולהגיד שזוהי שאלה של מצפון. מה פה עניין המצפון? ואחראיים אלה האחראיים לממשלה, קודם כל יצטרפו אליה, והאחרים הרוצים להצטרף - יצטרפו. אני בטוח שאם ינהלו משא-ומתן - לא יצטרפו. מותר לדבר עם ״הציונים הכלליים״. ״הציונים הכלליים״ אינם מפלגה פסולה. אני בטוח שרוב ״הציונים הכלליים״ בוחל בכל האמצעים האלה. לי אמרו ששמונה או שנים-עשר מחברי הכנסת של ״הציונים הכלליים״ היו בעד שילומים. אם מישהו רוצה לנהל משא-ומתן איתם - ינהל.

עוד נשקול דבר המשפט נגד בגין. בכל זאת, צדקו החברים שאמרו ליועץ המשפטי שהשאלה אינה רק פורמלית. צריכים לשקול את טובת המדינה. הסכנה הגדולה אינה במפלגה זו. קהו ציפורניה של מפלגה זו.

יש ערך לדיבור אם מתנהגים לפי הדיבור. אני מכיר את בגין, את בר-יהודה ואת ריפתין. הם אינם מתפעלים מדיבורים. הם מכירים רק בלשון אחת, ולכן אם הקואליציה אין לה כוח לעשות אפילו זאת (השר הרב י.מ. לוין: זה לא עניין הקואליציה) אני מציע שתהיה מחר ישיבת הקואליציה ונחליט (השר מ. שרת: בראשונה צריכה להיות ישיבת הנהלת הקואליציה) - איני יודע אם מספיקה הנהלת הקואליציה. צריכים להחליט להוציא את בגין לזמן רב, לא לישיבות אחדות - שיהיה ניכר שזה עניין חמור. יוציאו אותו למאה וחמישים ישיבות. ידעו שקרה משהו רציני וצריך לבטל את החסינות שלו. יש לעיין הרבה בדבר המשפטי. בעניין התביעה למשפט יש הרבה שיקולים נגד. הם כל כך חשובים, שיש לעיין עוד בדבר. אך אי-אפשר שהכנסת תתאסף ובגין ישב ואנו עוברים לסדר היום. טוב שהכנסת לא נפחדה, לא נרתעה. דנו והצביעו. אי-אפשר שמחר תתאסף הכנסת - ולא כלום. מחרתיים או בשבוע הבא יעוררו שאלת בגין. אם נחליט, נצטרך לקבוע ועדת שרים שתטפל מחר בזאת.

לא נחליט עכשיו משפט או לא משפט. עוד נעיין בדבר. מחר בבוקר תהיה ישיבת הקואליציה (השר מ. שרת: האפשר לכנסה?) - אפשר אם זה דבר הכרחי. מוכרח שזה יהיה הדבר הראשון בישיבה. ידעו שהכנסת לא עברה לסדר היום. לא יכולים להיות בעניין כזה רק שיקולים משפטיים. מוכרחים להיות גם שיקולים פוליטיים. אני זוכר שבאנגליה החליטה פעם הממשלה - אומנם הפילו אחר-כך את הממשלה בגלל החלטתה זו - לא לתבוע למשפט את ה״דיילי וורקר״ [הקומוניסטי]. ייתכן שיקול כזה במדינה. יש שיקולים שהם למעלה משיקול משפטי.

השרה הגב, ג. מאיר: אני רוצה רק להגיד, שלא ייתכן שיוציאו אותו מישיבות הכנסת ותישאר לו חסינות - אז יתהלך ויעשה כל דבר אסור ויהיה מחוסן. לתקופה שהוא מוצא מישיבות הכנסת מוכרחים להסיר חסינותו.[15]

 

הערות


 [1] פרוטוקול הדיון בממשלה בסעיף 159, שנסב על האירועים שהתחוללו סביב בניין הכנסת ב-7.1.1952, ובסעיף 160 (חוק לתיקון דיני העונשין - תקיפת שוטרים, תשי״ב-1952), קוצר. להלן הובאו דברי המשתתפים רק ככל שנסבו על נושא האירועים בכנסת.

[2] הכוונה לשביתת הימאים בנובמבר 1951 וההתכתשויות האלימות שאירעו סביבה.

[3] ליאון טרוצקי (לב ברונשטיין) (1940-1879). מראשי המפלגה הבולשביקית. כקומיסר המלחמה בממשלה הבולשביקית הוליך את הצבא האדום לניצחון במלחמת האזרחים 1920-1918. אף שהיה שני ללנין נוצח ע״י סטלין וגורש מבריה״מ ב-1929. נרצח בידי סוכן סובייטי בגלות במקסיקו ב-1940.

[4] ישראל שייב-אלדד (1996-1910). מראשי לח״י. ראש האגף הימני של ״מפלגת הלוחמים״ שקמה מתוך לח״י ב-1948. שלל בתוקף את הסכם השילומים וקרא למניעתו באמצעים אלימים. סביבו התקבץ חוג שדגל בהקמת מלכות ישראל מן היאור עד הפרת. על אסיפת היסוד של ״ברית ארץ-ישראלית נאמני מלכות״ פורסמה מודעה בעיתון ״חרות״ ב-19.12.1951.

[5] שר הפנים והדתות משה שפירא.

[6] הכוונה לפרשת חנייתו של הכלכלן הגרמני שאכט בנמל התעופה לוד, ר׳ מסמך 14, עמ׳ 217, הע׳ 5.

[7] על עונשו של בן סורר ומורה ר׳ דברים כא 21-18. במסכת סנהדרין ח׳, ה נאמר: ״בן סורר ומורה נידון על שם סופו. ימות זכאי ואל ימות חייב. שלפי מעשיו של עכשיו אינו ראוי לעונש חמור זה, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו, שסופו שיכלה ממון אבותיו ויבקש לזלול ולסבוא ולא ימצא מעות ויצא ויהרוג את הבריות. ואל ימות חייב - לאחר שיעבור עברה שהוא חייב עליה מיתה״.

[8] הכותב: מנחם אביגדור, ירושלים.

[9] ברשימתו ״על הסתערות שנכשלה״ כתב יוסף הפטמן: ״מלבד השליטה במדינה נמסר לידיה [של מפא״י] גם שוט השומר על הכנסת והדמוקרטיה מפני הפשיזם, כביכול״ (11.1.52).

[10] רוי אלסטון, עיתונאי אנגלי שנשלח ב-1941 לנהל את תחנת הרדיו הצבאית הבריטית בא״י. נעשה אוהד המפעל הציוני. ב-1943 פרש והחל לעבוד כעיתונאי בעל טור מדיני בעמוד הראשון של ״פלסטיין פוסט״ (אח״כ ״ג׳רוסלם פוסט״). על טורו שם חתם בשם העט דייויד קורטני. החל מיולי 1946 כתב טור שבועי ב״הארץ״ (״בעיניו של אנגלי״). הכוונה כאן לרשימתו: ״משאל עם כמוצא״, 13.1.1952, שבו הצדיק את התביעה לעריכת משאל בעניין השילומים. ברשימה קודמת (שם, 14.12.1951), הצדיק עקרונית את יוזמת הממשלה לקבלת שילומים.

[11] אלכסנדר קרנסקי (1970-1881). מראשי המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית ברוסיה הצארית (ס.ר.). שר המשפטים, שר המלחמה ואח״כ ראש הממשלה הזמנית שקמה ברוסיה אחרי מהפכת פברואר 1917. לאחר ניצחון ההפיכה הקומוניסטית באוקטובר 1917 נמלט למערב.

[12] קהלת רבה, ז.

[13] בבלי, מכות ז ב.

[14] ר׳ דברי הכנסת 10, 8.10.1951, עמ׳ 231, שם הכריז ח״כ בר-יהודה שהממשלה החדשה תוחלף במהרה.

[15] ב-21.1.1952, בתום דיון שנמשך 7 שעות, החליטה הכנסת ב-56 קולות של הקואליציה נגד 47 קולות של האופוזיציה ושל הפרוגרסיבים להפסיק את השתתפותו של ח״כ בגין בישיבות הכנסת ״על אשר איים בנאומו בכנסת על הכנסת במעשי אלימות״, החל מקבלת ההחלטה ועד סיום המושב השוטף של הכנסת, כלומר עד פגרת הפסח. ח״כ פ' רוזן הציע לערוך חקירה משפטית על פעולות בגין מחוץ לכנסת ולשקול ביטול חסינותו (״הארץ״, 22.1.1952).

 

העתקת קישור