נספח 4. משרד החוץ, קווי הדרכה לנציגויות מס' 16 (סודי) - תביעת ישראל לשילומים מגרמניה - 17.4.1951
שם הספר  פולמוס השילומים
שם הפרק  נספח 4. משרד החוץ, קווי הדרכה לנציגויות מס' 16 (סודי) - תביעת ישראל לשילומים מגרמניה - 17.4.1951

 

 

נספח 4. משרד החוץ, קווי הדרכה לנציגויות (סודי) מס' [1]16

17.4.1951

תביעת ישראל לשילומים מגרמניה

 

 

אחרי שהוגשה ביום 12 במרס 1951 תביעתנו לשילומים מגרמניה (ראה ״ידיעות לנציגויות״ מס׳ 232, 7.3.1951), הגיעו למשרד החוץ הדים ראשונים מנציגויות שונות על טיב תביעתנו זו ומועד הצגתה. על-פי הדים אלה הגיע שר החוץ לכלל מסקנה, כי אחדים מנציגינו מגלים יחס ספקני ומהסס כלפי תביעה זו, וכי אין להם האמונה הדרושה בתכליתיותה. לכן העלה השר על הכתב כמה שיקולים ומחשבות אשר יבהירו את טיב תביעתנו ויסבירו בשל מה הוגשה דווקא עכשיו.

מכיוון שאין בדעת משרד החוץ להרפות מהתביעה, אלא מנוי וגמור עמו להתמיד בה ולגייס כל לחץ והשפעה אפשריים למימושה, הווה אומר, מכיוון שאין לגרוס את המבצע כמכוון להסתכם בהכרזה חד-פעמית, שאין מטרתה אלא הפגנה בלבד, אלא יש לראותו כתהליך ממושך המיועד לשאת פרי גם אם יאחר לבוא, כדאי לנתח את טעמי הספקנות ולבדוק עד כמה הם עומדים במבחן הניסיון בעבר והנסיבות בהווה.

 

- א -

 

נקל לראות את כל עניין השילומים כקלוט מן הדמיון, הן מפאת אופייה העקרוני של התביעה, שאין לו תקדים ביחסי אומות, והן משום היקפה הכספי, העולה על כל מה שנחשב עד היום כמעשי. התשובה לטענה זו היא,

קודם-כל, כי יש תביעות אשר הכישלון לדידן אינו באי-השגתן אלא באי-הצגתן.

אבל לא זו בלבד התשובה, כי כאמור לא באה התביעה לשם הכרזה על זכות גרידא והפגנה רבת רושם כלפי התולדה, אלא היא מכוונת להשגת תוצאות. והנה, מבחינה זו של מידת המעשיות שבתביעות מרחיקות, המצלצלות בתחילתן כדמיוניות בתכלית, יש לנו ניסיון מאלף ביותר.

התביעה להקמת כוח יהודי לוחם במלחמה העולמית האחרונה נראתה בתחילתה כחורגת לחלוטין ממסגרת המציאות המדינית שהייתה קיימת באותם הימים, ואף על פי כן הגיעה שעתה להתגשם. עוד יותר נטולת ממשות וסיכויים נראתה התביעה לעצמאות יהודית כפי שהוכרז עליה לראשונה ב״תוכנית בילטמור״, ואף על פי כן קמה העצמאות ותהי. אם נציג כל אחת משלש התביעות האלו מול הרקע המציאותי שלה בשעת הצגתה לראשונה, ונערוך השוואה יחסית, דומה כי תביעת השילומים מגרמניה תזכה בציון הגבוה ביותר מבחינת המעשיות המשוערת מראש.

אמת הדבר, כי בהכרזה על תביעות הצבא העברי והעצמאות היהודית פעלו לא רק שיקולים מעשיים, אלא גם מניעים נפשיים עמוקים, שלא היה להם כל קשר עם איזה חשבון מציאותי-שהוא. הגענו לשלב היסטורי שלא יכולנו לא להשמיע בו את התביעה הגדולה, אחת היא אם היו לה סיכויים כלשהם להתגשם למעשה, או הייתה נשארת קול קורא במדבר.

אבל אם ההכרזה על התביעה באה מתוך כורח נפשי, הרי המאמצים נבעו מהאמונה במעשיות הגשמתה. הוא הדין לגבי תביעת השילומים. אף כאן פעל כורח נפשי מסוים לגבי ההכרזה, ואף כאן מוצדקת האמונה במעשיות התביעה שצריכה לשמש דורבן למאמצים.

 

 

- ב -

 

השורש השני, ואולי העיקרי, של הספקנות המרפה ידיים נעוץ בוודאי בהנחה כי איחרנו את המועד בהגשת התביעה. הנחה זו טעונה בדיקה עניינית. איחור הוא מושג יחסי, והשאלה היא לגבי מה איחרנו. התשובה יכולה להיות אחת משלוש:

או לגבי ההשתלשלות הבינלאומית של הבעיה כולה,

או לגבי תהליך השתלבות גרמניה במשפחת העמים,

או לגבי התביעה הסופית של תשלומי הפיצויים שהוטלו על גרמניה.

ייתכן כי איחרנו מאחת הבחינות האלו, או משתיים מהן או מכל השלוש. לעומת זה, ייתכן כי לא איחרנו כלל. גם ייתכן כי בניגוד לנראה במבט ראשון, כיוונו דווקא את השעה הנכונה. יש פנים לכאן ולכאן, וקשה לקבוע מסמרות.

נברר את האפשרויות אחת אחת.

 

- ג -

 

מבחינת הרקע הבינלאומי של השאלה בכללותה - ההד העולמי שעשויה לעורר תביעת השילומים לעם היהודי - הרי ההיגיון הצרוף היה מחייב את הגשת התביעה מייד עם גמר המלחמה העולמית. למעשה נמנעה הגשת תביעה כזו באותו שלב, מתוך סיכוי כלשהו לתוקף בינלאומי ממשי, מסיבה פשוטה: אי-קיומה של ישראל העצמאית בימים ההם.[2] שלב שני, שלכאורה בא בחשבון להגשת התביעה, היה מייד עם הקמת המדינה: משבאה ישראל לעולם, מיניה-וביה היא מכריזה על תביעותיה כלפי העולם. העובדה כי מחשבה כזו לא עלתה כלל על הדעת אומרת דרשני. בהשקיפנו אחורנית מותר לנו להניח, כי באותה תקופה של סער ופרץ, כשהמדינה עמדה על נפשה במאבק נואש והוכרחה לכבוש במלחמה צבאית ומדינית כל שעל של התקדמות לקראת מעמד מגובש ויציב, הייתה תביעה כזו מצלצלת באוזנינו-אנו כנבובה ונטולת ממשות, ובאוזני אחרים - כדבר רהב הבא לחפות על ערטילאות עמידתנו. גם לא יכולנו באותו שלב להסתמך על המבצע האדיר של קליטת עלייה רבתי כעובדה מוגמרת, ואילו הדגילה בסיכויי העלייה הגדולה לעתיד-לבוא לא הייתה מתקבלת על הדעת כנימוק משכנע.

אם כן הדבר, הרי משחלפו או הוחמצו שני תאריכים היסטוריים אלה, שוב לא הייתה בחירת המועד להגשת התביעה קשורה באיזה שלב בהתפתחותה של ישראל, אלא אם רצינו לבחור את המועד מתוך סיכוי להד חיובי ולא להסתפק בזריקת הסיסמה לתוך חללו של עולם, הוטל עלינו לכוון את השעה מבחינת השתלשלותה של הבעיה הגרמנית עצמה.

קשה, כמובן, להוכיח כי גם מבחינה זו לא הוחמצו תאריכים מתאימים, אך מכל מקום הייתה מידת היגיון בבחירת השלב הנוכחי - ועידת ארבעת הסגנים[3] כהכנה לוועידת ארבעת שרי החוץ. עם כל החוכמה שלאחר מעשה, יקשה לסמן עכשיו באיזה שלב מהשלבים שחלפו אפשר היה להגיש את התביעה מתוך סיכויים יותר נוחים ולקבוע במידה כלשהי של ביטחון, כי אילו הוגשה התביעה בתאריך אחר, ללא שילוב באיזו חוליה של השתלשלות בינלאומית, היא לא הייתה צוללת לתוך הנשייה ללא כל הד.

 

- ד -

 

עיון קל בטבלת התאריכים הבאה יבהיר את החשבון הנערך כאן:

ועידת פוטסדם - אוגוסט 1945.

ועידת פריס - ינואר 1946.

הוועידה האחרונה של ארבעת שרי החוץ בענייני פיצויים - נובמבר-דצמבר 1947.

ההכרזה על עצמאות ישראל - מאי 1948.

הוועידה האחרונה של ארבעת שרי החוץ בענייני גרמניה לאחר חיסול הסגר ברלין - מאי-יוני 1949.

ועידת הסגנים והגשת איגרת השילומים - מרס 1951.

לפי טבלה זו, ההזדמנות המובהקת היחידה להגשת התביעה בתאריך יותר מוקדם הייתה למדינת ישראל במאי-יוני 1949, כשהמדינה הייתה בת שנה, בעצם התקופה שבין חתימת הסכמי שביתת הנשק עם עבר-הירדן (אפריל), וסוריה (יולי), כאשר אך זה נכנסנו לאו״ם וכאשר היינו שקועים ראשנו ורובנו בסבך ענייני ועדת הפיוס בלוֹזאן.

 

- ה -

 

חשבון זה מתקשר עם הבחינה השנייה - המועד המתאים להגשת תביעה השילומים מפאת תהליך החזרתה של גרמניה למעמד של כַש רות בינלאומית. דומה כי אופייה הבלתי-מוכרע של בעיית המועד המתאים - מצב של פנים לכאן ולכאן - חל בייחוד על הצד הזה של השאלה. לכאורה הייתה הגשת התביעה יעילה ביותר אילו הוגשה בתחילתו של תהליך ה״הכשרה״. אך לאחר שיקול נראה כי יעילותו עשויה לעלות דווקא לקראת סופו של התהליך. יש יסוד להניח, כי בהיות הדרך לאזרחות במשפחת אומות אירופה ארוכה עדיין ומלאה חתחתים, ממילא לא הייתה גרמניה מגלה רגישות כה רבה לסילוק החוב שלה לעם היהודי כמו שהיא עשויה לגלות עכשיו, כאשר כמעט הגיעה כבר למחוז חפצה וכדאי לה לעשות מאמץ מיוחד כדי לסלק מעל דרכה את המעצורים האחרונים. אם נכונה הערכה זו של המצב, הרי שהייתה ברכה באיחור, כי הוא אפשר לנו להגיש את התביעה בשלב של רגישות יותר גבוהה, ולכן נוכח סיכויים יותר טובים.

יש בהצגה כזו של העניין היגיון של ״איפכא מסתברא״: השכל הפשוט אומר כי כשאומות המערב מעניקות לגרמניה כל זכות ומעמד שבעולם מבלי להתנותם בשילומים לעם היהודי, קשה להניח כי גרמניה עצמה תגלה מידה יתרה של צדיקות. אבל יש שההלכה היא דווקא לפי ״איפכא מסתברא״:

ראשית, אפשר דווקא בשלב כמעט-אחרון זה נקל יותר להניע את המעצמות להצגת תנאי השילומים;

ושנית, גרמניה עצמה עשויה להיות עכשיו מעוניינת יותר בחיסול החשבון. סימנים מסוימים - אומנם בלתי-מכריעים לפי שעה - של תגובת ממשלת בון לתביעת ישראל נוטים לאמת את ההנחה הזאת.

 

- ו -

 

השיקול המכריע מכל השלושה הוא אולי האחרון - התאמת מועד הגשת התביעה מבחינת עצם עניין הפיצויים שהוטלו, או שאפשר להטיל על גרמניה. גם מבחינה זו נשמעו דעות פסקניות בפנים ובחוץ כי איחרנו את המועד, ודווקא את המסקנה הפסקנית הזאת נקל להפריך. מה פירוש איחרנו מבחינת התשלומים? הסבורים כך מתכוונים לומר, כי אילו הוגשה תביעתנו בעוד מועד, כי אז אפשר היה אולי להביאה בחשבון בחלוקת הפיצויים שהוטלו בשעתם על גרמניה והיינו מקבלים חלק-מה בשלל שנלקח ממנה; עתה, שבאנו לאחר החלוקה, עתידים אנו לצאת מהעסק בידיים ריקות.

יש המקילים בדין ואינם מייאשים אותנו לחלוטין - הם מזכירים לנו כי ועידת התשלומים של שלוש מעצמות המערב עודנה יושבת על המדוכה בלונדון לשם סיום החשבון, ועלינו למהר ולהיכנס לתוך מעגל חשבונותיה, שמא יתברר כי עוד נוכל להציל משהו בשבילנו. כאלה כן אלה מחטיאים את עיקר העניין ואינם תופסים את מהות תביעתנו.

 

- ז -

 

כל הטענות האלו על איחור המועד מבחינת התשלומים, לרבות הגרסה הבאה להקל במקצת ולתת לנו ארכת-מה, מופרכות מעיקרן. הן באות לרתק אותנו להסדרי ילטה ופוטסדם לגבי הפיצויים שהוטלו על גרמניה. אבל הסדרים אלה הם מיטת סדום לנו, וגם אילו היינו מוכרים בעוד מועד כשותפים להם, הייתה מנת חלקנו כרעיים ובדל-אוזן וכל העסק לא היה שווה בביזיון. יען הסדרי ילטה ופוטסדם הושתתו על שני עקרונות, שכל אחד מהם לחוד ושניהם יחד לא הלמו את ענייננו המיוחד:

ראשית, מטרת הפיצויים הייתה לכסות נזקים שנגרמו למדינות בעלות-הברית עקב המלחמה;

שנית, תשלום הפיצויים הוטל לא על הכנסתה השנתית של גרמניה, אלא על האוצר הקיים של ציודה.

נעמיד מול שני אלה את עיקרי תביעתנו כפי שהוגשה, ומייד תתבלט אי-ההתאמה:

ראשית, אנו תובעים פיצויים לא בעד נזקי מלחמה אלא בעד גזל והרס של רכוש בימי מלחמה ובמשך תקופת שנים לפניה;

שנית, אנו תובעים פיצויים בהיקף כזה, שבשום פנים אי-אפשר לכסותו מן הציוד הקיים, אלא בטבע הדברים הוא צריך להיות מוטל על הייצור השוטף ומשתלם לשיעורים בתקופה של שנים.

 

- ח -

 

וכאן אנו מגיעים לעיקר הפִרכה שבטענת האיחור. אילו הקדמנו בהגשת התביעה, היינו מקפחים אותה במו ידינו. הגשתה לפני שנתיים-שלוש הייתה מוצאת את המשק הגרמני הרוס, את הייצור כמוהו כאין, את סיכויי ההתאוששות הכלכלית מעורפלים בתכלית. במצב כזה הייתה תביעתנו מתקצצת מאליה ובשום פנים לא היינו דורכים עוז לנקוב את הסכום שאנו תובעים כיום. יתר על כן, לגבי הסכום המצומצם שהיינו תובעים, היינו נאלצים להיכנס לתוך התחרות עם כל בעלי התביעה האחרים, ואין להטיל ספק בתוצאותיה העגומות של תחרות זו. ועם כל אלה היינו מוכרחים לקבל את המעט שהיה נופל בחלקנו בסילוק החשבון, שכן היינו דוחסים את עצמנו למסגרת כוללת של הסדר בינלאומי. דווקא משום שהתאפקנו מלדחוק את הקץ, ונשמרנו מלהיכנס לתוך הקלחת הכללית, עלה בידינו להציג את תביעתנו כדבר-מה נפרד ומיוחד ולקבוע לה ממדים עצמיים, המוגדרים על-ידי מהותה של התביעה מצד אחד, ועל-ידי יכולת התשלום של גרמניה כיום הזה מצד שני, ואינם כפופים לשיעורי הפיצויים הכלליים שאבד עליהם כלח. אין כמובן כל ביטחון שנזכה בסכום כולו או גם בחלק הגון ממנו, אך מכל מקום יש יותר סיכויים להשגת תשלומים של ממש עכשיו, כשהמשק הגרמני מתאושש מחודש לחודש וייצורו הולך ועולה בקו תלול, וכשהטלת התשלומים על הייצור השוטף אינה מוכרחה להיתקל בהגבלה שנקבעה בילטה ובפוטסדם - דווקא משום שתביעתנו מוגשת כחורגת מן המסגרת הכללית וכמחייבת פסק הלכה מיוחד לעצמה.

 

- ט -

 

כוונות הדברים היא להוכיח כי בשום פנים לא איחרנו את המועד, ולא עוד אלא ייתכן כי דווקא כיוונו את השעה; כי המאמץ שניגשנו אליו הוא רב-סיכויים; כי אין להיוואש מתגובות שליליות במחזור הראשון של המאבק, אלא יש לראות את המבצע כמסועף וממושך, התובע התמדה ואי-רתיעה. אין ספק, כי אחד המעצורים הקשים ביותר שניתקל בהם יהיה סירובה של ארה״ב ליהַנות אותנו מפרי האמצעים העצומים שהושקעו על-ידה בשיקום המשק הגרמני. ייתכן כי יקשה יותר להתגבר על מעצור זה מאשר על סירוב גרמניה עצמה לשאת בתשלומים כה גבוהים. אף על פי כן, גם קושי זה אינו צריך להרתיענו. אמריקה השקיעה בגרמניה מה שהשקיעה לאו-דווקא על מנת לקבל את האמצעים האלה חזרה, אלא אך ורק כדי להקים את הריסות גרמניה ולייצב בתוכה תריסים בפני נחשול הקומוניזם. צריך שיהא ברור לה, כי הוצאות שיקומה של גרמניה מוכרחות לכלול שילומים לעם היהודי, שיינתנו למדינת ישראל. שפעת הדולרים שהוזרמה לגרמניה המערבית הלא באה, קודם-כל, לפרנס את העם הגרמני. מפרנסה זו חייב העם הגרמני להפריש חלק לסילוק חובו לעם היהודי. לא ייפלא אם בון תקדים להבין זאת מוושינגטון.

 

- י -

 

לעומת זאת, מבחינה אחרת ייתכן כי יֵקל להשיג הסכמת ארה״ב ואנגליה לשילומים מגרמניה מאשר ל״מַתָן״[4], כי ״מתן״ פירושו עזרה ישירה וחד-צדדית לישראל מקופת המערב, שיש בה לדעת אסכולה מסוימת במחלקת המדינה ובמשרד החוץ הבריטי משום הפגנת עדיפות לישראל על פני ארצות ערב, מה שאין כן לגבי שילומים, באשר זהו חשבון מיוחד ונפרד שבין העם היהודי וגרמניה, אשר אין לעולם הערבי כל נגיעה בו.

מכל מקום, פותח לפנינו ״מבצע שילומים״ מרחב תמרונים מספיק לפיתוח פעולה רבתי.

 

                             מ.ש.

 

הערות

[1] מסמך זה, שחובר בידי שר החוץ מ׳׳ש באמצע אפריל 1951, הוקפא בשעתו. לימים, בספטמבר 1952, החליט השר כי הבשילה השעה לפרסמו
(כעולה מדבריו במסמך
17 עמ׳ 271). בתיקי השילומים של משרד החוץ שבגנזך נמצאה חליפת הדברים הבאה בנושא זה בין שה״ח וראש מח׳
ההסברה חיים יחיל:


אל: ח.י. מאת: שר החוץ                                                                                            19.9.1952

אבקשך לעבור על המצורף ולשית עצה. לאחר שעיינתי וחזרתי ועיינתי, נכנס ספק רציני בלבי אם מותר לפרסם את הדברים. יש כאן שיקולים והנחות שפרסומם יחשוף יותר מדי את האופי ״הספסרי״ של התביעה. לעומת זה, אם להתחיל לערוך ולהשמיט - יתרוקן הנייר מתוכנו ובמה שייוותר לא יהיה חידוש רב בהשוואה לנאומי בכנסת. הרי שנטייתי היא לגניזה.

אל: שר החוץ מאת: ח. יחיל                                                                                        22.9.1952

קראתי את התדריך זו בפעם הראשונה, כי בעת כתיבתו לא עבדתי במשרד, ונתרשמתי מאוד מניתוח הדברים המרחיק ראות. לא הייתה לי הרגשה כי אנו מגלים כאן ״אופי סחטני״ ונראה לי כי רצוי לחדש את זיכרון הדברים. אני מתכוון לפרסום פנימי בהחלט (בצורת ״ידיעות לנציגויות״ לסגל שלנו ולעובדי המשרד) ולא לפרסום ברבים. אשר לקהל הרחב, הריהו משוכנע ע״י עצם ההצלחה.

לתכתובת שלעיל נמצא מצורף הקטע שלהלן בכתב-ידו של מ״ש (ללא ציון תאריך), שנועד לשמש הקדמה לפרסום המחודש:

                                                         האיחרנו בתביעת השילומים?

הדברים המתפרסמים בזה נכתבו באמצע אפריל 1951, כעבור חודש ימים מהגשת האיגרת הראשונה של משרד החוץ לארבע מעצמות הכיבוש, בה הוצגה התביעה בשם מדינת ישראל לגביית שילומים מגרמניה על חשבון ההרס והגזל של רכוש יהודי בידי המשטר הנאצי ולכיסוי הוצאות קליטתם של פליטי הרדיפות והטבח בישראל. עם הגשת התביעה נתעוררו ספקות לגבי סיכויי מימושה, שנבעו מתוך שיקולים שונים, בכלל זה מהחשש שמא באה במאוחר, זמן רב לאחר שפרשת גביית פיצויי המלחמה מגרמניה נסתיימה למעשה. באותו פרק זמן ספקות אלה מצאו ביטויים בעיתונות ובכנסת, והֵדם מנסר עד היום, לפעמים בפסקנות שאין בה מאמץ לרדת לעומקה של הסוגיה. להשגות אחדות שנשמעו עם תחילת הפרשה ניתנה בשעתה תשובה בכנסת, אך כתרומה להבנה יותר מקפת של העניין מוגש לידיעת הציבור ניסיון זה של ניתוח יותר ממצה של הבעיה, שנעשה בשעתו לצורכי בירור פנימי בלבד.

[2] פנייה - לא תביעה פורמלית - נעשתה במכתב ח' וייצמן לארבע המעצמות ב-20.9.1945. ר' נספח 2 הע' 2.

[3] סגני שרי החוץ של ארה״ב, בריה״מ, בריטניה וצרפת שנועדו בפריס במרס 1951.

[4] כינוי למענק שהבטיחה ארה״ב לישראל. על היקפו ופרטיו התנהל מו״מ בין שתי הממשלות במהלך 1951.

 

העתקת קישור