נספח 1. ישיבת מזכירות מפא״י^[1]

18.5.1950

בעד השתתפות בקומיסק"ו

 

 

מ. שרת: אני מבקש רשות הדיבור בשלב זה, מפני שלדאבוני הרב, אני לא אוכל להישאר פה. אני ימים אחדים לפני נסיעה והזמן אצלי דחוס מאוד מאוד. אבל ראיתי חובה לעצמי לשמוע את הדעות העיקריות בוויכוח ואני חושב שהן נשמעו, ולחוות את דעתי בשאלה זאת.

אולי אין זו השאלה היחידה שיש לה אופי כזה. אנחנו עדים ושותפים להתנגשויות בין הנוחות או התכליתיות הממלכתית של המפלגה בתור המפלגה הרֹאשָה במדינה, ובין האמת התנועתית של המפלגה. ברור שמבחינת התכליתיות - בלשוננו: אֶקְסְפִּדְיֶנְסי, הנוחות הממלכתית - מוטב לצאת מקומיסק״ו. זה יותר פשוט. זה פחות מסבך. זה יותר לפי איזה קו ישרני. זה בהתאם לקו של אי-נוחות. זה שיווי משקל כנגד היציאה מהאינטרנציונל המקצועי.^[2] זה מקל על המצב בפנים - יש על מה להצביע, יש מה לתרץ. זה אולי, במובן ידוע, מקל על המצב כלפי חוץ, כלפי צד אחד על כל פנים.^[3] זה אינו מסבך את המדינה בשום עניין רציני. מה המדינה מפסידה מזה שהיא יוצאת? להיפך! בתור מדינה לשבת עם גרמנים זה פיגול. ויש גם תירוץ טוב מדוע יוצאים - מפני שזה דבר שאינו ניתן לוויכוחים - אם קיימת הרגשה לעם היהודי, שנציגינו אינם יכולים לשבת עם הגרמנים, פה אין ויכוח ואנחנו עושים את זה. כל זה ברור, אבל זה בשום פנים ואופן אינו ממצה את הבעיה ואינו עונה על שאלות מאוד רציניות, שאלות נוקבות, לפי דעתי, שיש להן נגיעה בנפש התנועה. לא אומר שאלות, שתובעות את נפש התנועה, אבל יש להן נגיעה באותו דבר בלתי-מסוים, בלתי-נתפס, שאנחנו קוראים לו נפש התנועה.

אני רוצה קודם כל להגיב על פסק הדין הנחרץ - לפי דעתי הנמהר - שנשמע כאן מפי החבר הֶרינג^[4] ביחס למעמדה העלוב, המחפיר, של הדמוקרטיה העממית^[5] או יותר נכון של הסוציאליזם הדמוקרטי, מפני שאנחנו לא דנים בכלל על דמוקרטיה בהכללה - גם בּידוֹ^[6] ושוּמן^[7] חושבים את עצמם לדמוקרטים ואנחנו איננו רואים את עצמנו שותפים להם ולא עליהם אנו דנים אלא על הסוציאליזם הדמוקרטי. אני שומע את זה מהח' הֶרינג, אבל אני יודע שהוא לא יוצא דופן בעניין זה - הוא נתן ביטוי להלך רוח ידוע. אני מתאר לעצמי שהרבה חברים, בייחוד אולי צעירים ממנו, חושבים כך ומגיבים כך ואני חושב שהם טועים, וטועים טעות חמורה, והם לוקים בעניין זה במשפט נמהר ושטחי. יתר על כן, הם כורתים את הענף - מתוך אידיאולוגיה ומתוך מוסריות - שעליו מפלגתנו יושבת בריב האידיאולוגי הגדול שהיא שותפה לו והיא פעילה בו^[8] - על כורחה היא פעילה בו.

מהו המצב עם פסק-דינו של הח' הרינג? זה ש״הדמוקרטיה העממית״^[9] היא סילוף של דמוקרטיה - זה לית מאן דה פליג, ובמידה שדמוקרטיה זו מתפשטת פירושו שקיעת הדמוקרטיה, שקיעת הדמוקרטיה מי יודע לכמה דורות. זה ימי ביניים חדשים. מבחינת הציביליזציה הדמוקרטית כל זה לא נתון למחלוקת. יש עוד דמוקרטיה מערבית - זו הינה מזויפת - זו רקובה, זו פשטה את הרגל, זו אינה בכלל שווה שמישהו מאיתנו יחשיב את דְבָרה או יתחשב בה... עם מי נשארנו? נשארנו עם מדינת ישראל - המדינה הדמוקרטיה היחידה בעולם, הסוציאליזם הדמוקרטי היחידי בעולם. הדוגמה היחידה הראויה לשמה. ואם כך, אז מה תקוותנו? מה תקוות הסוציאליזם הזה? אני מדבר מאותה בחינה אידיאולוגית שלנו - מה תקוותנו על פני כדור הארץ? אנחנו נייחל לישועה ממרס או מוונוס? זאת אומרת שאנחנו צריכים להתייאש - ואז מה טעם בכל הוויכוח המר שאנחנו עומדים בו ושאנחנו מרגישים את עצמנו איתנים למדי בו - איתנים מתוך מוסריות, איתנים מתוך הכרה בצדקת הדרך שאנחנו הולכים בה? אבל אם אנחנו יחידים בעולם - אנחנו אבודים בעניין זה. אז העניין כולו אבוד.

או שמא העניין אינו כך, והסוציאליזם הזה לא פשט את הרגל והדמוקרטיה הזאת אינה רקובה? אני רואה בזה, בחריצת המשפט [השלילי] הזה, תופעה שמבחינה אחרת ובתחום אחר אמר עליה אחד-העם במאמרו ״חצי נחמה״, כשהוא אומר איך אנשים מושפעים ממשפט שנחרץ עליהם, למשל כמו שהיהודים מתחילים להאמין שכל המומים שאומרים שיש בהם - אומנם ישנם בהם. כך, גם פה, אנחנו מתחילים להאמין בדברים אלה ואנחנו בעצמנו נעשים קורבן של התקפה זאת.

באנגליה יש מערכה בין סוציאליזם וקפיטליזם. המערכה הזאת היא מערכה שלנו, כסוציאליסטים. העובדה שבווין^[10] יושב בממשלה הזאת איננה יכולה בשום פנים לפסול את כנותה הסוציאליסטית של ממשלת הפועלים ואיננה יכולה להעיב ולערפל את זוהר הישגיה ההיסטוריים הכבירים של ממשלת הפועלים. אם אצלנו לא יודעים זאת די - זאת אשמת המפלגה, זאת אשמת עיתונות המפלגה. אם הדבר הזה לא ברור לנוער שלנו, שבאנגליה, לעינינו, התחוללה מהפכה כבירה ששום ארץ לא ראתה דוגמתה,^[11] מהפכה שהתחוללה באמצעים נתונים - רק על-ידי הצבעה, רק על-ידי חוק בפרלמנט ובלי בתי סוהר וסתימת פה ופירוק מפלגות ומשפטים שבסופם תלייה - דבר כזה לא היה בהיסטוריה של ימינו.

אומנם הדברים שהתחוללו שם על הישגיהם הכבירים יצרו בעיות כרימון, והממשלה הזאת עומדת על נפשה, ומי יודע מה יהיה גורלה ומה יהיה גורל הישגיה. זו מערכה גדולה. אנו עוד רחוקים לחוג את ניצחון הסוציאליזם אפילו בארץ אחת ניצחון איתן. התנועה הזאת עומדת במערכה הזו באמונה, ביושר, בטוהר, בנאמנות, בכושר מעשי, באידיאליזם עצום. ואני אומר: אני חבר שלהם! אנו חברים שלהם! אנו זוכרים תמיד את טענותינו כלפיהם. אך יש להבחין בין אנגליה לאנגליה. אנגליה היא מדינה מורכבת ויש להבחין בין אנגליה כשלעצמה ואנגליה כלפי אחרים. אנגליה נעשתה שליטה על עמים אחרים, וזה השחית אותה, מפני ששלטון בכלל משחית - בייחוד שלטון עם אחד על עם אחר - הוא יוצר השחתה וקלקול, גם על זה שהוא נתון בשלטון וגם על זה ששולט. את זאת ראינו מגילויי הטרור בעניין ״הפורשים״ [מחתרות אצ״ל ולח״י] בכל מיני סימנים של שנאה [מצד השלטונות הבריטיים], אך על-ידי כך לא חדלו האנגלים להיות [מבצעי הרעיון הסוציאליסטי] כשיש להם ארץ ומשק. יש שם מערכות פנימיות עצומות, אידיאולוגיות, משקיות, וזה מחייב אידיאליזם רב ויש פה שאלה של המוני בני-אדם ושל עתידם אשר אין להם כל ידיעה בעובדה שאנגליה שלטה על הודו או ששלטה על ארץ-ישראל והתנהגה כך או אחרת בארץ ששלטה.

לנו הדבר מעניין כאזרחי העולם - ודווקא עכשיו נעשינו לאזרחי העולם. אותנו מעניין מה הניסיון באנגליה מבחינה זו, ומבלי לטשטש אף בכלשהו את הקובלנה שלנו כלפי אנגליה בעצם הימים האלה. אני אומר כי אני חרד למצב הזה בפרלמנט הבריטי ואני חרד אם מחר תצמח המפלגה השמרנית, אפילו אם נקבל ממנה קצת יותר נשק. יש שאלות אחרות של עתיד חברה (הרינג: לסוציאליזם הזה אין כל שייכות אלינו) - כזה הוא. כמו שיש שייכות ליחס שלנו לפליטים הערבים וגירוש הערבים מהארץ, ובכוח. בייחוד כך יכול לומר סוציאליסט ערבי: ״הבוז לסוציאליזם שלכם - שכך נהגתם בלוד וברמלה [במלחמת העצמאות שלכם]! וסוציאליסט עמד אז בראש המערכה - עמד בראשה בן-גוריון״. ישנם דברים ארציים בהתנגשות עמים. בהיסטוריה לא זורמים הדברים בצינור אחד, יש כל מיני שליחים להיסטוריה.

אני רוצה לומר: אני חבר למפלגה הסוציאליסטית בצרפת, שכמעט איבדה את מעמדה. אני סולידרי עם ז׳יל מוֹק. אני חושב את הקו של ז׳יל מוק לנכון. אין כאן שאלה שז'יל מוק ואשתו עזרו לרכש ולהעפלה, שבלעדיהם מבצע ההעפלה והרכש לא היו אפשריים. וזאת הייתה שפלות מצד סנה לכתוב עליו כך.^[12] אין מה להתבייש בז'יל מוק כמיניסטר סוציאליסטי. כל אחד מאיתנו היה מתנהג בדיוק כמוהו. הייתי אז בצרפת כשהייתה השביתה הקומוניסטית של הכורים, זאת הייתה שביתה פוליטית ולא שביתה כלכלית, זה היה זיוף כשאמרו שזאת שביתה כלכלית, היה זיוף כששלחו כסף.^[13] כמובן, כששבתו היה אולי סבל, אבל לא הסבל הניע את השביתה הזאת. שביתה זו הייתה מיועדת לפוצץ את הדמוקרטיה הצרפתית על-ידי מעשי חבלה, והדמוקרטיה הזאת עמדה על נפשה. וכשדמוקרטיה עומדת על נפשה מותר לה גם להגן על עצמה באמצעים המביאים גם לשפיכת דם.

הייתי אז בצרפת - זה היה בזמן מושב האו״ם, זאת הייתה הפגנה פוליטית כלפי האו״ם, להפגין שהמשטר הזה מתפורר, והממשלה צריכה הייתה אז לעמוד על נפשה וז'יל מוק [כשר ההגנה] הוטל עליו לעמוד על נפשו. וקראתי את הדין-וחשבון שלו מהמילה הראשונה עד האחרונה - זה יצא בחוברת מיוחדת, וזה דין-וחשבון כנה ואמיתי. הוא לא מעלים שם שום דברים. הוא כולו נשען על מסמכים ועובדות ומספרים ותאריכים, והוא אומר מה נעשה, ואתה משתכנע שנעשה מאמץ על אנושי לפתור את השאלה הזו בלי שפיכת דם. אבל קרה מה שקרה. יש צבא.

הנה אתה קורא כי אצלנו הייתה סריקה באיזה כפר ערבי, ואישה ערבייה שברחה נורתה בשעת הבריחה. והייתה בנצרת הפגנה ושוטר ירה. והיה אחר-כך סיפור ש״זה היה הכדור שנתקל בקיר״, אבל העובדה היא ששוטר ירה ודם נשפך. הן כשהכדור יוצא זה רק במקרה שלא נהרג איש. אם להשוות את קנה המידה, את הרבבות שהיו שם, את הצבא שרוכז שם, את הסכנה למכרות צרפת שהיו יכולים להיות מוצפים מים ולהיחרב כליל, וכמה אנשים שם נהרגו, הרי זה כאין וכאפס לעומת נצרת. כל שר שלנו, לו היה לו רק אומץ לב, היה נוהג כך. ואני מאחל לכל שר שלנו אומץ כזה ואחריות כזאת. אני לא רק שלא מתבייש בז׳יל מוק כי אם מתגאה בו.

אנו עומדים במערכה וזה חלק מהמערכה העולמית, ואנשים אלה הם חברינו והם עושים את אותה המערכה. אנגליה עושה את המערכה הזאת, אולי לא כל כך בארצה, כי שם הקומוניזם אין לו אחיזה - אנו ראינו את התוצאות בבחירות האחרונות - אבל בכישלונה או בניצחונה של מפלגת הפועלים הבריטית תלוי לא רק עתידה של אנגליה, כי אם עתידה של תנועה עולמית גדולה - מזה יש אולי פתח להתפתחות אחרת באמריקה, זה יכול לחרוץ את גורל הסוציאליזם, הדמוקרטיה, באירופה. זה יכול להיות או ניצחון מזהיר או פשיטת רגל מובהקת - או שיש אחיזה בשיניים לציר הסוציאליסטי או לציר שבמוסקבה, או שאין אחיזה בשיניים.

יש אצלנו גם דוגמה אחרת. יש מקרים שאנו נייטרליים בוויכוח, אך זה רק במקרה שתיתכן נייטרליות. בשאלת משטר מדיני יש שאלות שאנו יכולים לפתור על פי עיקרון של אי-הזדהות, שפיתרונן הוא שלילי בלבד. כשישנה בעיה האם להצטרף לאיזה צירוף מדינות, עם ״הברית האטלנטית״ למשל, או לא להצטרף, אנו אומרים: ״לא מצטרפים!״ זאת תשובה שלילית. יש בעיות שאי-אפשר לפתור פיתרון שלילי והן מצריכות פיתרון חיובי. יש שאלה איזה דמות אנו רוצים לשוות לחברה של מדינת ישראל - האם אנו נמציא דבר לגמרי חדש? אין אני אומר שאין אנו יכולים לחדש דברים, אבל אנו חלק מהעולם, אנו לא קופצים מתוך עורו. ישנם שני מיני משטרים בעולם. לא שלושה. בתוכם יש כל מיני וריאנטים, אבל זה מתחלק לשתי קטגוריות, וישנה אצלנו שאלה במה אנו בוחרים ועל זה לא יכולים לענות בשלילה: ״לא מזדהים!״ אנו בחרנו, ובזה אנו שותפים [עם המחנה הדמוקרטי-מערבי]. הוציאו [מהאינטרנציונל הסוציאליסטי-דמוקרטי] מפלגות סוציאליסטיות מארצות אירופה המזרחית. הייתי עם ברל [כצנלסון בוועידת האינטרנציונל] בקלקטון-אוֹן-סי באנגליה [ב-1946] - כמדומני שהיה זה הכינוס השני של הגוף הזה בתקופת הגישושים, ועמדנו אז בעצם המערכה של ״הספר הלבן״ אשר היה אז במלוא תוקפו, ויצאנו חוצץ [נגד המדיניות הבריטית בא״י]. היושב ראש היה דולטון,^[14] לסקי^[15] המנוח ישב עוד, וגם שינוול^[16] היה. היו אז 5 חברי הקבינט: דולטון, שינוול ובווין. היו עוד שניים. והיו עוד אנשים שדיברו בעדנו, אז הארגנטיני דיבר בעדנו. היינו אז במערכה, והיו שם מערכות אחרות, הייתה הופעה של סוציאליסט ממזרח-אירופה וכבר אז הייתה נימה לא אמיתית בדבריו - זה עוד היה בתקופה שהמשטר הקומוניסטי בארצות האלה היה בתחילתו והוא היה מעוניין להוציא מוניטין לעצמו בארצו, כדי להתחזק בתוך הארץ ולהוציא מוניטין שהנה, יש חופש למפלגות פועלים והסוציאליסטים חופשיים. החשד היה, שהם יודעים שזה רק תכסיס וביודעים הם שותפים לתכסיס הזה. אנו יודעים מהו סופן של המפלגות האלה, הן חוסלו - קודם זויפו ואחר-כך חוסלו - ועכשיו מבערים את שרידיהן מתוך הממשלות, ואפילו [את] הקומוניסטים שהיו חשודים בקרבה אליהן - מבערים. מפלגות סוציאליסטיות עם נציגי פועלים חדלו להתקיים שם. את היוגוסלבים הוציאו. יש ידיעה שהאיגוד היוגוסלבי עזב את האינטרנציונל. הייתה שאלה, האם לתת יד לזיוף, או לחפות על הזיוף.

עכשיו יש שאלה לגבי גרמניה. אינני צריך פה לתת תעודה לעצמי עד כמה אני שותף להרגשות האלה. חברים, נניח שהיה הולך תהליך, עינינו רואות ואנו חדלי אונים לעצור אותו - נניח שמחר גרמניה מתקבלת לאו״ם. האם אנו נעזוב את האו״ם בגלל זה? אנו בכלל יכולים להיכנס למסלול כזה, למדיניות בינלאומית כזו, המביאה לבריחה מן העולם, מפני שבעולם ישנה גרמניה?

במידה שמדברים מבחינה פרינציפיונית, הפרינציפ הזה יכול להוביל יותר מדי רחוק (ברל לוקר: ההשוואה הזאת איננה נכונה) - יש לי די הבנה לשכלולים מעשיים. אולי צריך לתת לאיזה זמן לעבור, אולי נבון יהיה שלא נקבל כל החלטה, אבל אני רוצה לקבוע איזו נקודה עקרונית והיא: אנו איננו יכולים לחדול להיות תנועה, אנו איננו יכולים לגזור על עצמנו לא לחיות חיי תנועה ולחיות רק חיים ממלכתיים, מפני שיש קשר בין התנועה והמדינה, ובסופו של חשבון סילוק עצמנו מענייני תנועה מוכרח להתנקם באופייה של המדינה, אולי בעצם קיומה של המדינה, ומבחינה זו עלינו לדעת שזהו המחנה שאליו אנו שייכים, ולא צודק שלא נעשה אותה מערכה שהם עושים ואנו נהנה מאותן ההצלחות. מפני שכל ידיעה על ניצחון הסוציאליזם הצרפתי נשמח בה ונסייע בו, ונשמח בכל ידיעה שמשטר זה מיטיב את חיי ההמונים. תנועה שאיננה עכשיו בשלטון בצרפת עומדת עכשיו במערכה על הרחבת הבסיס שלה בתנועה המקצועית, וכל ידיעה טובה על המהלך תהיה בשורה טובה בשבילנו. ויש שאלה של סולידריות והבנות משותפות, ואנו לא יכולים להגיד: ״אתם יודעים כי בסתר אנו איתכם, אבל בגלוי אין אנו יכולים להיות איתכם!״

המפלגה [מפא״י], למשל, לא יודעת מה יהיה עם מפ״ם ואיזה התקשרויות פוליטיות תהיינה לה. והדרך של מפ״ם ברורה, פרצופה ברור במחלוקת הזאת - סוציאליזם כיצד ודמוקרטיה כיצד. היא לא עונה על השאלות האלה באי-הזדהות והיא קובעת לה דרך - הכרעתה עצמית, היא מסקנית מאוד והיא קובעת מרות, שבחיים ובמעשה אי-אפשר שלא תתבטא גם בצורות ארגוניות מיוחדות - ואין לברוח מצורות ארגוניות גם אצלנו וצריך להיות ברור מה הדרך של המפלגה.

 

הערות