53 ג'. משה שרת - תשובה למשורר - "דבר", 3.10.1952
שם הספר  פולמוס השילומים
שם הפרק  53 ג'. משה שרת - תשובה למשורר - "דבר", 3.10.1952



53 ג'. משה שרת - תשובה למשורר

"דבר", 3.10.1952

 

 

טרדות הימים לא הניחו לי להגיב מייד על מאמרו של נתן א. ״תשובה לשר החוץ״. איתו ועם הקוראים הסליחה על האיחור.


- א -

 

נתן א. יצא להשיג על דברים שאמרתי במסיבת עיתונאים לאחר שובי מחתימת הסכם השילומים בלוקסמבורג, בהם חלקתי על גישתם של כמה מהמחייבים את עניין השילומים הרואים בהסכם, לפי דברי, ״הישג חומרי מזה עם ויתור מוסרי מזה״. טענתו הייתה,

ראשית, כי עד כמה שהוא זוכר, לא באה הערכה כזו כלל לידי ביטוי, ואם נתכוונתי לפסוק מסוים ב״טור השביעי״ שנתפרסם ימים אחדים לפני כן, הרי גיליתי בו פנים שלא כהלכה.

שנית, כי מעיקרו של עניין טעות בידי, באשר לפי הערכתו שלו הרי גם הצד החומרי שבהסכם יש בו צד מוסרי ולכן יש כאן התנגשות לא בין חומר ומוסר אלא בין מוסר ומוסר.

והנה הטענה הראשונה אינה קושייה כלל. אומנם אני קורא ותיק ונלהב של ״הטור השביעי״ - מכל מקום, גיליון יום ו' של ״דבר״ שנפקד בו מקומו של אותו ״טור״ מנחילני תמיד אכזבה - אבל מותר לי, לפי עניות דעתי, להסתמך גם על מקורות אחרים אשר לא כולם מוכרחים להיות גלויים לנתן א ..

אפשר קיבלתי מכתבים פרטיים בהם הובעה דעה זו?

ואפשר שמעתיה בעל-פה מפי אנשי-שיחי?

ואפשר באה לידי ביטוי בישיבות שהשתתפתי בהן?

סוף סוף שמיעת דברים וקריאת דברים הם התעסקותי יום יום ואני שומע וקורא דעות מדעות שונות.

הטענה השנייה היא לכאורה יותר רצינית, אבל לכל היותר יש בה אך תוספת דיוק לביטוי מחשבתי - בשום פנים לא תפיסה מנוגדת לה - וגם התוספת אינה אלא כחוט השערה, ולמעשה אינה מעלה כלל. יען באומרי ״הישג חומרי״ ראיתי עצמי פטור מלפרש שאיני מתכוון כאן לטובת הנאה של בצע קלוקל; כי זהו ״הישג חומרי״ לא למען סתם ציבור של יהודים אלא למען הוד מלכותה מדינת ישראל בעצמה ובכבודה, זאת אומרת יש בזה הרמת קרנו של הנכס הנעלה והיקר ביותר שנפל בחלק עמנו מדורי דורות, כי יש צידוק מוסרי-היסטורי עליון להישג חומרי זה באשר זכתה בו מדינה שהינה מורשת העם הדווי והסחוף, המעונה והנרדף, ובאשר בחיזוקה ובביצורה הגשמי תלויים כוחה וכבודה לעתיד לבוא - הכוח והכבוד אשר בהם תגובתו היעילה והאצילה ביותר - של העם השדוד כלפי חומסיו ומרצחיו; וכולי וכולי וכולי. כל הדברים האלה, הם והיוצאים בהם, הריהם בעיני מושׂכלות ראשונים. הם נאמרו ונרמזו פעמים אין ספור בפי-אני ובהרבה יותר כישרון וכוח שכנוע בפי אחרים הטובים ממני, בעל-פה מעל דוכני ציבור, ובכתב מעל דפי עיתונים, ואיני מודה בחובה לחזור עליהם במפורש בכל שעת כושר.

לאמיתו של דבר ולגופו של עניין, הן נתן א., כשהוא מעיר שבט לשונו על ״ההישג החומרי״ ביש המזל שלי וקובע - בכל תוקף ההכרה של מחייב גמור - כי ״השבת הגזלה לידי המדינה היהודית״ יש לראותה ״לא כהישג חומרי כי אם כציווי וכצוואה״ וכך נראית לו ״גם תוספת הכוח שצעד זה עשוי לתת למדינה״, הריהו מתכוון בתכלית הפשטות להשבת הגזלה החומרית על-ידי תשלומים שבעין המתבטאים בדלק ובמכונות ובחומרי גלם וכו' - הווה אומר, הוא מרים על נס ועוטף במעטה מוסרי דווקא את ״ההישג החומרי״. אם כך הדבר - מהו הוויכוח והיכן המחלוקת?

 

- ב -

 

ביקורת עוד יותר רצינית נמתחת בפי נתן א. - ובה יש לראות את מרכז הכובד של דבריו - על דיבור אחר שלי באותה מסיבת עיתונאים, הלא הוא כי בצאתי ללוקסמבורג לא ראיתי עצמי זקוק לתנחומים ולעידוד וכי בשעת חתימתי על ההסכם עם ראש ממשלת גרמניה המערבית לא הרגשתי אלא גאווה.

תיתי לו כי אינו מקשה מניין לו כי מישהו נתכוון לנחמני ולעודדני. כאן הרי לא יכולתי אפילו להיכשל בפירוש מוטעה של פסוק ב״טור השביעי״! אבל מה אעשה אם קיבלתי מכתבים ופתקאות המביעים דווקא תנחומים ועידוד וראיתי בהם ביטוי להלך רוח מסוים בציבור שהצדיק בעיני תגובה פומבית.

דברי אלה לא ישרו בעיני נתן א. קודם כל מפאת לשונם וסגנונם: ״דיבורים רמים (...) ובוטים (...) ומאומצים יתר על המידה״; ״פסוקים תקיפים ומהוקצעים״. לקבל מידי משורר עברי מחונן וברוך-השראה ציון לא טוב בעד סגנון הדברים או אופי הביטוי אין זה מהדברים הקלים בעיני. אף על פי כן, לא שכנעתני הביקורת הפסקנית.

נניח כי נתן א. עצמו לא נכשל מעודו בדיבור ״בוטה״ - למשל, בכותרת מאמרו; או נניח כי לא יצא מתחת ידיו ״פסוק מהוקצע״, באשר כל ליטוש תועבה הוא לו; או נניח כי הוצאת משפט גנאי סיטוני במקצת על סגנונם של אחרים (נתן א. כורך אותי עם כל יתר ״ראשי העושים בהסכם״) אין בה עצמה מידת-מה של תקיפות; או נניח אפילו כי ב״טור השביעי״ אין אתה נתקל לעולם בפסוק ״מאומץ״ כלשהו - אומנם לשם מטרה כשרה בתכלית ואף נעלה, כחרוז למשל. מה מזה? כלום היעדרן של כל המגרעות החמורות האלו, הוא בלבד, דיו להכשיר ולהצדיק את הדעה המובעת, ולעומת זה האם מציאותם של אותם פגמים חמורים פוסלת את הדעה לחלוטין?

הבה ונסכים מראש כי כל אחד ואחד רשאי להתנבא בסגנונו, ובלבד שיכתוב עברית נכונה, ונייחד את הוויכוח לתוכנם של דברים.

 

- ג -

 

ובכן נתן א. מקטרג עלי כי בתתי ביטוי לרגש הגאווה, ותו לא, לרגל טכס החתימה על הסכם השילומים - הצנעתי וטשטשתי רגשות אחרים ״המפעמים את לבו של יהודי״ נוכח ״המגע והפגישה פנים אל פנים בין מדינת ישראל ובין נציגי גרמניה באולמו של משא-ומתן״, והוא קובע כי משמעותה של חתימת ההסכם, כאקט המדיני, ״אינה מתמצה בנימה של ניצחון וקורת רוח בלבד״.

נתן א. לא יחשוד בי כי פשוט שכחתי את טבח המיליונים; או כי ניטשטשה לדידי זהותם של המרצחים והריני מכיר בהם רק חיות-אדם הקרויים נאצים ולא את בני העם הגרמני; או כי נתעלמתי מדבר היות שותפי לחתימה מהצד שכנגד בן לאותו עם עצמו, כי חלשה דעתי מלזכור את הוויכוח הנוקב ואת סערת הרוחות הכנה - להוציא לוזות הדמגוגיה והספסרות המפלגתית - שעורר עניין השילומים בציבורנו בארץ וברחבי התפוצות. אומנם אין בשום פנים חלקי, ואני תקווה כי אין חלקו של נתן א., עם הגורסים אחריות קיבוצית עד חורמה ועד סוף הדורות - גרסה חשוכה ומרושעת אשר אנו עצמנו נפלנו קורבן לה. גם איני אץ לזהות עם הנאצים ולהרשיע על זוועותיהם אישים גרמנים שלא דבק בהם קורטוב מאותה טומאה, ומהם שעמדו בפניה בפועל ממש במידה שיכלו. יתר על כן, אני דוחה לחלוטין את שגרת התעמולה הכוזבת המדביקה בסיטונות על משטר השלטון הקיים כיום בגרמניה המערבית את תו הקלון של ״ניאו-נאצים״. אף על פי כן, דבר החשבון בין העם היהודי לבין גרמניה והתהום הפעורה ביניהם טבועים עמוק בהכרתי היהודית והישראלית ולא פעם נתתי ביטוי פומבי להם.

ועם כל זה - ודווקא משום זה - הנני מודה באשמה ומקבל עלי את הדין. אמת נכון הדבר: בכניסתי עם חברַי לאותו אולם בארמון עיריית לוקסמבורג ובשבתי אל השולחן הארוך והצר מול נציגי האומה הגרמנית, הרגש אשר השתלט על יישותי ומילא כל חדרי לבי עד לדחיקת כל תחושה אחרת היה רגש הגאווה והגאון. מדוע?

יען היה זה אחד מאותם רגעי השיא אשר כל החי אותם זוכה לתפוס מחדש במלוא חושיו, וכאילו במשנה-כוח, את תוכנה המהפכני, המשנה גורל, של התמורה ההיסטורית שחלה במעמד העם היהודי - את המהות החדשה שנוצקה לתוך מעגל חייו - עם תקומת מדינתו העצמאית. בעזוז מיוחד עברתני חוויה הוממת זו דווקא ברגע הפגישה פנים אל פנים עם נציגי העם הגרמני. מה זמם שלטונו הממוגר של עם זה? תחילה להשפילנו עד עפר ולבסוף להכחידנו מעל פני האדמה. מה סימלה פגישתנו זו עם נציגיו? דבר היותנו לא רק חיים אלא מופיעים כאומה עצמאית מולו ודבר הופעתם-הם כנושאים וכמודים באחריות להרס ולגזל ומשלמים מה שיש בידם לשלם. אם יש לדבר על נקמה, זוהי נקמתנו - נקמת ההתעלות.

לכן אמרתי במסיבת העיתונאים: ״בפגישתי עם ראש ממשלת גרמניה המערבית וחתימתי המשותפת איתו לא הרגשתי אלא גאווה על ההפגנה שהייתה כאן לכוחה המוסרי של מדינת ישראל ועל הרמת קרנה בעיני אומות העולם״.

(כעבור שבוע הודיעני אחד מצירי ישראל במערב-אירופה את ההגדרה שנתן להסכם השילומים אחד מטובי המדינאים בארץ שירותו. הוא אמר: ״להחתים את גרמניה הבלתי-מנוצחת למעשה, לפי מצבה כיום, על כתב האשמה כה חמור נגד העם הגרמני - זהו הישג מדיני ומוסרי שאי-אפשר כלל להגזים בחשיבותו״).

 

- ד -

 

האומנם התכחשתי בדברי אלה לרגשות עמי? שחיטות נעשו בעמנו מקדמת דנא. זיכרונות זוועה ביעתונו בכל דור ודור. עלבון צורב ויצר-נקם-באין-אונים פרפרו בלבנו תמיד. ואחרי כל נחשול של הרג והרס נפגשנו מחדש עם המרצחים והחמסנים - אם רק לא גורשנו מעל פניהם - וגם אחרי שגורשנו נפגשנו שוב כעבור זמן. על כורחנו ועל אפנו ועל חמתנו נפגשנו איתם, כי ממילא נתקלנו בהם ונדחקנו לתוכם שוב ושוב בדרך נדודינו ובגזירת אוזלת-היד של גורלנו. ונפגשנו עמם מחדש כיצד? לא רק ללא שילומים וכפרת עוון, ללא חרטה ופיוס, אלא ללא כל שינוי במעמדנו אנו - שוב בבושת חולשתנו הממארת, שוב כשחיינו תלויים לנו מנגד ורכושנו הפקר, שוב כשאנו חרדים לכל רוח רעה ומייחלים לרחמי שמים.

והנה בפעם הראשונה לאחר שלשלת של מעשי טבח ושוד, רדיפה והשפלה, חל מפנה - גואל כבוד, שם קץ לעלבון, פותח פתח לעתיד אחר של מעמד ויחסים. ספק אם באיזה אקט מדיני בא מפנה זה לידי ביטוי כה רב משמעות - משמעות מדינית ומוסרית כאחד - משמעות היסטורית במלוא מובנה של מילה כבדת-משקל זו בהכרתנו - כמו בחתימת הסכם השילומים, ודווקא בפגישה ישירה, פנים אל פנים. העל זאת לא נתגאה? הייפלא אם הרגשת גאון זו משתלטת על כל רחשי הנפש, מדבירה תחתיה כל רגש אחר?

לא בעצם הפגישה עם נציגי העם שמתוכו קמו המרצחים ובשמו נעשו מעשי התועבה היה החידוש, ולא ממנה כשלעצמה יש להזדעזע כאילו ראשונה היא בתולדותינו. פגישות עם נציגי עמים ששפכו דמנו ואפילו עם משטרים שופכי הדם היה היו, כאמור, בכל הדורות, ולא חשוב שלא נתקיימו ״רשמית״ אלא רק ״עובדתית״ - אם כי גם פגישות ״רשמיות״ לא חסרו של שתדלני עם מוכה עם שלטון הדמים או עם יורשו, מהן פגישות טרגיות ומהן מחפירות. כולן היו מזכרת עוונות עבר, אות לסכנות עתיד, סמל לעלבון קיים ועומד. החידוש המזעזע - החידוש הכביר והמרנין - היה באופי הפגישה, שכולו אמר כוח וכבוד לנו, ממשי וסמלי כאחד, גם עלייה מוסרית לצד שכנגד עם בשורה למין האנושי כולו.

את החידוש הזה, את אופייה זה של הפגישה, נתנה לנו מדינת ישראל. קיומה ויוזמתה וכוחה המוסרי הם שהנחילונו את ההישג. אלמלא המדינה לא הייתה מתקיימת פגישה כזאת. וכשם שהמדינה היא כבוד, כך הפגישה שנתקיימה אך ורק הודות לה - כבוד היא ועליה גאוותנו.

תוכנו של המעמד לא היה התפשרות מדינת ישראל עם איזה רע הכרחי, עם איזו פחיתות או פגיעה לעצמה. תוכנו היה הופעתה כקיימת וכתובעת, שאלמלא היא לא היה עניין השילומים בא לעולם כלל, ומעמדנו כולו לא היה משתנה ונשארנו נוחלים אי-כבוד.

 

- ה -

 

אמר נתן א.: ״כנגד זה (זאת אומרת כנגד החיוב המוסרי הגדול שבהסכם) קיים ועומד (זאת אומרת כשוברו השלילי שבצדו) עניין המגע והפגישה עם גרמניה פנים אל פנים, מגע ופגישה אשר ההרוגים חלמו אותם וחזו אותם בצורה אחרת לחלוטין״.״

מה פירוש הדברים? מי מאיתנו יודע מה חזו ומה חלמו ההרוגים? והאומנם חלום אחד וחזון אחד היה לכולם? אם ניתנה הרשות לשער ולנחש, מותר לי לגרוס כי יקר-החזון של בעלי הנפש שבתוכם היה גאולת ציון וירושלים על-ידי שארית הפליטה ולשמה. האין סימוכין לכך בכיסופי אנשי הגטאות שנמסרו לנו בפי הנותרים בחיים? אבל אם מדובר דווקא בחלומם של ההרוגים על ״המגע והפגישה״ עם אומת המרצחים, ואם הנחתו של נתן א. היא כי חלום זה היה על ״נקם ושילם״ - אזי לאיזו מסקנה מחייב הדבר אותנו, החיים, אותנו, נושאי דבר עצמאות ישראל בארצו?

האומנם נישא נפשנו למלחמת-עולם חדשה, למען נזכה לעמוד בה פנים אל פנים מול גרמניה בחזית קרב ולנקום נקמת המוני אחינו בחרב ובאש? הכאלה יהיו שאיפתה המדינית וחזונה המוסרי של מדינת ישראל? או שמא נשגה ונתנחם בהזיה של מסע נקם אגדי על גרמניה שייערך בידי ישראל לבדד - מהדורה חדשה של מלחמת דוד וגולית על רקע האנרגיה האטומית והטיס הסילוני לעיני כל אומות העולם? המִמַדוחי רהב ומחזות עוועים כאלה ישאב עמנו את השראת חייו? הבָּהֶם נפרנס את נפש הנוער ועליהם נחנך את המוני העם? או אולי נסתפק במועט ונתמסר לטיפוח פולחן הנקם לשמו - רצוני לומר, נישא ביודעים את דבר הנקמה לשווא ונישָבע לה אמונים אך מן השפה ולחוץ, מבלי שתחייבנו שגרת פינו לשום מצוות עשה או לא-תעשה אלא תשמש מטרה לעצמה ובה בלבד נצא ידי חובתנו המוסרית כלפי ההיסטוריה? האם בהרגלי מחשבה וברחשי נפש כאלה, אשר הם לחוד וזרם החיים לחוד, נעשה דרכנו הממלכתית בעולם ונפתח את הכרתנו הלאומית בתוך המדינה וברחבי העם היהודי?

שוב ושוב - אם לנקמה, הרי רק אחת היא ואין בלתה: תשובתו ההיסטורית היחידה והניצחת של העם היהודי להתנקשותו השטנית של היטלר הייתה הקמת מדינתו העצמאית וקיבוץ גלויות בתוכה. הופעת המדינה הזאת כתובעת עלבון וגובה שילומים אין בה אלא כבוד - לא למרות היות הדבר כרוך במגע ובפגישה פנים אל פנים, אלא דווקא משום כך.

אם נצא לרגע מכִבשונה של ההיסטוריה למישור חיי יום-יום, הרי יש להזכיר ולחזור ולהזכיר כי בין אם נקרא לזה ״מגע ופגישה פנים אל פנים״ או לא, הרינו יושבים כבר אל שולחן אחד עם נציגי גרמניה בהרבה עשרות של מוסדות ואיגודים בין-לאומיים (מספרם של אלה עודנו הולך ורב. למען הדיוק, מ-240 ארגונים ומוסדות בין לאומיים בהם משתתפת מדינת ישראל, אם על-ידי ממשלתה או על-ידי אזרחיה, לפחות 100 מכילים כבר נציגות גרמנית). הווה אומר, מניסיון לבודד את גרמניה עד לבידוד עצמנו רק פסיעה אחת. אכן יש ערך מדיני ומוסרי לחרם שלנו - אבל אין זה נכס משומר העשוי לעמוד לעד. בנו היה תלוי הדבר לעשותו מכשיר יעיל - משדד מערכות ומשיג תוצאות - כל עוד כוחו איתו. הסכם השילומים לא איחר אומנם לבוא - הוא עצמו הוכחה ניצחת לכך, ומבחינה אחת חשובה הייתה ברכה בהשהייתו עד הלום - אך הוא גם לא הקדים בהרבה ומי יודע אם לא בא בשעה האחרונה.

 

-ו-

 

ועוד אמר נתן א.: ״החתימה על ההסכם היא אקט מדיני שיש בו אור וחושך ומכוות אש גם יחד״.

אהין לשאול: איזה חושך? בחיינו - הן בישראל הן בתפוצות - מרובים אומנם הצללים, מהם כבדים ואפלים מאוד. המדינה מתבוססת בחולשותיה הפנימיות, נאבקת עם מומיה, נשטפת בנחשולי חולין המאיימים לכבות גחלת אש קדושה. בחיי העם היהודי יש פינות ואף שטחים נרחבים השקועים באפלה קודרת. יש מחשכים ויש אימים. קיימת ועומדת חשכת זיכרון הטבח. קיימת ועומדת חשכת סכנות לעתיד. קיימת ועומדת חשכת הניתוק וההסגר, סתימת הפה ודיכוי הנפש. המדינה משמשת לרבים רק נס רחוק של נוחם סמלי, כשידה קצרה להושיע. גם אין המדינה ערובה מוחלטת בפני רדיפות ופרעות אם תפרוצנה בגלות מן הגלויות - יש בה רק מפלט לאלה שיצליחו להימלט. יש גלויות שביטחון החיים בהן נראה כמחוסן לימים רבים. יש גלויות בהן הוא תלוי ועומד לעת-עתה באין יודע מה ילד יום. כל המחשכים האלה היו קיימים ועומדים לפני חתימת ההסכם ואין הם מתפזרים בשום פנים עם החתימה. אך מה ״החושך״ שהטילה החתימה לחיינו? במידה שבא ההסכם לשנות משהו, מהי מגמת השינוי - להחשיך או להאיר? אפילו נגרוס סמיכות בין ההסכם לבין הסכנות הקיימות, העשוי הוא לקרב את הסכנות או להרחיקן?

חוששני כי עד כדי כך הננו חניכי עבר ואמוני שגרה, עד שגם הזעזוע העצום של כיבוש הקוממיות לא חולל מהפכה בהכרתנו. הווייתנו קפצה קפיצה נחשונית קדימה ואילו הכרתנו לא הדביקה את קצב ההתקדמות ועודה מפגרת - עודה מתלבטת במושגים וברחשי נפש שאינם הולמים את המציאות החדשה - ויש שהם מפריעים או מאיימים להפריע לנו להפיק ממנה את מלוא הכוח האפשרי.

 

-ז-

 

בדבר אחד הנני מסכים עם נתן א.: יש להישמר ״מפני קלות יחס ופשטנות מצד כולנו, מפני דרדור אל השגרה והרגילות״. אני גורס את האזהרה הזאת כחלה קודם-כל על העניין הגדול של חיי דורנו - המדינה. שותף אני לחרדה פן לא נישָמר מסכנה זו של קלות יחס ודרדור אל השגרה והרגילות; איני בטוח אם עודנו מוגנים בפניה. נכס אדיר ויקר ביקרים זה, אשר עליו ולשמו הורגנו כל הדורות בכל ארצות תבל כקורבנות תקווה נואשת, ואשר עליו שפכו בנינו דמם רק תמול שלשום על פני האדמה הזאת כלוחמי חרות; אשר כיבושו הפך את מהלך דברי ימינו וחישמל את דימיון העולם כולו; אשר תוצאותיו המשנות סדרי בראשית עודן רודפות זו את זו לעינינו התמהות בשלשלת ניסים מסנוורת ובלתי-פוסקת, חושפות לפנינו אפשרויות חדשות לבקרים ומטילות עלינו מבחנים בל ידענום - חלילה לנו להופכו חולין בחיי הדור הזה, חלילה לפרטו לקטנות, חלילה לאבד חזונו ולהתכחש לאחריותו. באחת - חלילה לנו לרוקן את התקופה הגדולה מנשמתה.

כל האזהרות האלו, המתייחסות לכלל הגדול של ייעוד המדינה, חלות גם על פרט אחד מהכלל והוא עניין השילומים, המשמש ביטוי כה מובהק לאותו כלל. אל נוריד מפעל היסטורי זה מהרמה הנישאת אשר מעליה הוא נשקף לעם היהודי ולעולם כולו. העניין גדול ואין לדון עליו אלא בדיבורים הנשמעים ״רמים״. נתן א. עצמו עשה זאת באותו ״טור שביעי״, ותבוא עליו ברכה על כך. הלבטים וחקרי הלב על הסכם השילומים הם מאחורי כולנו. ההסכם - עובדה. ביצועו - סיכוי, אך תהליך הפיכת הסיכוי לעובדה כבר החל. במידה שיתממש ההסכם, בנו ורק בנו תלוי הדבר לעשותו לאחת מאבני היסוד האיתנות של בניין עתידנו.

 

העתקת קישור