48. הכנסת השנייה - פרוטוקול ישיבה ^[1]201

4.3.1953

עגינת אוניות גרמניות בנמלי ישראל

 

 

היו״ר יעקב קליבנוב: אני מתכבד לפתוח את הישיבה המאתיים ואחת של הכנסת השנייה. נתחיל בדיון על שתי הצעות לסדר-היום, שהוגשו לנשיאות הכנסת והוכרו על-ידי הנשיאות כהצעות דחופות.

הצעה אחת הוגשה על-ידי סיעת ״תנועת החרות״,

הצעה שנייה - על-ידי מפלגת הפועלים המאוחדת.

הנושא של שתי ההצעות: עגינת אוניות גרמניות בחופי ישראל.^[2] אבקש מחבר הכנסת לנדאו לנמק את ההצעה מטעם סיעת ״תנועת החרות״.

חיים לנדאו (תנועת החרות): אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. ״לא סחרנו בכבוד ישראל״, ״לא נשכח ולא נסלח״ - כך דיקלמה הממשלה בעת הדיון על המשא-ומתן עם גרמניה. הזהרנו, ולא רק אנחנו, כי המדובר בדבר אחד בו רצו נציגי המרצחים: בריהביליטציה, בהחזרת כבודם ומעמדם בעמים. הזהרנו, כי ההסכם אות קלון הוא לעמנו, ובאין כל ביטחון כמה יכניס לכם ה״עסק״, יש ביטחון שהוא ימיט חרפה ויהווה פתח לפורענויות. אבל אצלכם אין כל קדוש, אין כל יקר - זולת הכסף. ולא כל כסף - זולת הכסף הזורם לקופות בהן שליטה ידכם. על כן עשיתם את ה״עסק״. העולם כולו נתן לו מייד את פירושו הנכון. כל העיתונות העולמית כתבה שהמדובר בפיצוי על פשעי הנאצים כלפי עמנו. והֶר אדנאואר הודיע לאחר החתימה, ואני מצטט: ״שום דבר לא תרם להחזרת כבודה של גרמניה כהסכם השילומים עם ישראל״.

דהרתם להסכם על גופות הנרצחים, על אפר מיליונים, ומאז בואכם ללוקסמבורג התחלתם ממש לזחול על גחון. שר החוץ נסע בכבודו ובעצמו. אפילו נאום הכין ״לכבוד המאורע״, אלא שלא הספיק לפרסמו אלא בתל אביב, מאחר שהֶר אדנאואר לא הסכים לשומעו.

אבל חרפה גוררת חרפה. כבר למחרת החתימה הודיע שר החוץ כי ״הסכם השילומים עשוי לשמש התחלת גשר בין הגרמנים לבין ישראל״. נדם קולה של ממשלת ישראל, הן באו״ם והן מעל כל במה אחרת, כלפי התהליך של הזדיינות גרמנית המהוה סכנה מחודשת לקיום עמנו ולשלום העולם כולו.

אבל הגרמנים לא מיהרו לאשר את ההסכמים. ודאי שאינם ממהרים לקיימו. על כן הבהלתם לשם נציגים חדשים לבקרים, וזה חודשיים שיושבת בגרמניה נציגות מדינית ובראשה איש משרד החוץ ד"ר יחיל. והן הודעתם כי לא תשגרו נציגים מדיניים לארץ הטומאה והרצח!

ולמען אישור ההסכם - רק למען אישור - אתם מוסיפים חטא על פשע. הממשלה החליטה לפני ימים מספר להיכנע לדרישתם האולטימטיבית של נציגי המרצחים - לשינוי בהסכם עוד בטרם אושר - לפיו תורשינה אוניות גרמניות לעגון בנמלי הארץ. הדגל הגרמני, דגל הרצח, יתנוסס בשטח מולדתנו. כמובן, בואן של אוניות גרמניות לחופי ארצנו היא תועבה בפני עצמה, אולם אחרי חתימת ההסכם עם המרצחים, אין זה אלא חלק מן החרפה ההיסטורית. עתה, עוד בטרם אושר ההסכם בבונדסטג, דורשים הגרמנים את מלוא ליטרת הבשר: סליחה ומחילה פומבית. והממשלה נתבעת ונותנת ביד נדיבה. ואין זו אלא התחלה לדרישות גרמניות נוספות. שר החוץ לא בוש להצדיק את הצעד. להיפך, פומבית הודיע שהוא מבין לרוחם של הגרמנים.^[3] הוא רק אינו מבין לרוחם של היתומים והשכולים, העומדים לראות בחופי מולדתם את הדגל של רוצחי אבותיהם מתנוסס ברמה.

שמעתי את הסברת שר החוץ והיה לי הרושם שהמדובר כאילו ב״הסכם ידידות״ בין שתי מדינות אחיות. ״אין הפרלמנט הגרמני יכול להלקות את עצמו״, הסביר, על-כן על נציגי ישראל לכוף ראש ולהתבזות כדי להחזיר לרוצחים את כבודם.

בעת הגשת ההסכם לאישור יודיע הֶר אדנאואר לבונדסטג בשם ממשלת ישראל - ועל כך קיבל את הסכמתה (הוא יהיה דוברה הרשמי) - שהיא הסכימה לארח את הדגל הגרמני במימיה. היש ניצחון גדול מזה לרוצח, על מיליוני קורבנותיו?

פשע הסכם השילומים הוליד כבר עוד פשע. ראש עיריית ברלין הֶר רויטר,^[4] עומד להגיע לניו-יורק לפתיחת מגבית למען הפליטים הגרמנים, וכבר הודיעו מספר יהודים על הצטרפותם לוועד המגבית ההיא, וביניהם אחד מחסידי מפא״י, מר דובינסקי.^[5]

האות ניתן מישראל. עודכם עלולים לעמוד בעתיד, למען מצוא חן וחסד בעיני בני בריתכם הגרמנים, בראש ״יונייטד ג'רמן אֶפִּיל״.

למעמד של חוסר כבוד הבאתם את עמנו בהסכם הקלון. לא מעט גרם צעד זה לבדידותנו בזירה הבינלאומית - ועל כך גילה טפח מר ג'יימס ורבורג.^[6]

כסף? אולי פרוטות תקבלו, ומקור אחר עלול להצטמצם בגלל כך. בסך-הכל, רבותי, הפכתם אותנו מגורם מדיני למועמד לעזרה סוציאלית. ועל הדגל הגרמני, כנראה, תחנכו מעתה את העם ואת הנוער - לרמה מוסרית, לנאמנות, להקרבה ולאמונה.

ול״ציונים הכלליים״ מספר מילים: בעת הדיון על המשא-ומתן הודיע מר רוקח בשמכם, שתקוממו את העם נגד המגע עם הגרמנים. והנה מתברר שאמרתם לקוממו עד אשר תשבו בממשלה.^[7] אתם כבר יושבים כיום בממשלה ואחראים למעשי החרפה כמו ראש הממשלה ושר החוץ.

והעם ירשום לפניו את ההתדרדרות הנוספת של אנשי לוקסמבורג וואסנר, ואת החרפה החדשה שהטילו על עמנו בימים אלה.

יעקב ריפתין (מפ״ם): כנסת נכבדה. לכאורה השאלה היא מצומצמת - מדובר על מחיקת מספר מילים מתוך מכתב מספר 6א [המצורף להסכם השילומים], החתום על-ידי ד"ר בֶהְּם, ודובר בו על כך ש״האוניות אשר ישתמשו בהן (הגרמנים) יהיו אוניות המניפות דגל ארץ שלישית״. והשאלה היא אם הפסוק הזה יישאר או שיימחק. אבל הפסוק הקטן הזה, מחיקתו נוגדת בעצם את הסעיף הפותח את כתב האמנה, המסביר למה באה. מדובר בפתיחה על ״מעשי פשע שלא-ישוערו, שנעשו בעם היהודי בימי משטר האימים הנאציונל-סוציאליסטי״. אומנם גם ניסוח זה הוא ניסוח ״זהיר״. גם במשפט זה לא ברור בדיוק היכן היה המשטר הזה. אבל, בכל זאת, האמנה הזאת מבוססת על קבלת אחריות היסטורית מסוימת על-ידי ממשלת בון לגבי העבר, ויש במחיקת הפסוק על איסור אוניות גרמניות לבוא על דגלן לנמלי ישראל ערעור על היסוד הפוליטי-המוסרי של החוזה בכללו.

אינני מתאר לעצמי, שמדינת ישראל ויהודי ישראל יכולים להשלים עם המפנה הזה. אין זאת רק שאלה הנוגעת לעבר. זו איננה רק שאלה הנוגעת לזיכרונות השואה בעבר, אלא זוהי שאלה הנוגעת בהווה, וזוהי גם שאלה הנוגעת לעתיד הקרוב. מתוך כך זוהי שאלת ההווה ושאלת העתיד הקרוב, כי אומנם הרפובליקה הפדרלית הגרמנית היא הבסיס המרכזי לתחיית ההיטלריזם, להכנת המלחמה, לסכנת השמדה נוספת של העם היהודי. ואין ההיאבקות נגד הממשלה הפדרלית הזאת רק היאבקות נגד יורשי היטלר, אלא גם נגד אלה הממשיכים בפועל, ממשיכים את הירושה הזאת ומסכנים את חייו של העם היהודי. לא היה מיותר לגייס את דעת הקהל של העם היהודי בעולם נגד הסכנה הממשית והאיומה הזאת, הבאה משטח הרפובליקה הפדרלית הגרמנית.

ואולי יש בזה סמל למדיניות החוץ של מדינת ישראל, שדווקא באותו זמן שממשלת ישראל יכלה לרשום לפניה את ״ההישג״ הזה, באותו זמן שדגל אותה המעצמה, שהדבירה את ההיטלריזם בימי מלחמת-העולם השנייה, אינו מתנוסס היום במדינת ישראל מעל אחת הצירויות^[8] - באותו זמן מפלסים את הדרך לדגל של יורשי היטלר לקראת חופי הארץ.

אני חושב שאחריות ישראלית, אחריות יהודית ואחריות ציונית בלתי-מסולפת, מחייבות את הכנסת לדון בפרשה זו. אני מרשה לעצמי גם לומר, שההודעה של דובר משרד החוץ בעניין זה^[9] היא במידה מסוימת לא רק מפתיעה, אלא גם אוזורפטורית. בדרך כלל כדאי היה להנהיג את הנוהג הדמוקרטי, שחוזה בינלאומי צריך לבוא לרטיפיקציה של הכנסת, לפחות של ועדת החוץ והביטחון, אבל אין כלל להעלות על הדעת, שמעמידים לפעמים לפני הכנסת דברים פחותי ערך על מנת לקיים כלפי חוץ את מצוות הדמוקרטיזציה, וחושבים להסתפק בעניין מכריע כל-כך מבחינה מצפונית ומבחינה פוליטית בכך, שהדיון בכנסת יכול להיות דיון לסדר-היום עם אותו מחזה של הרמת ידיים נגד הדיון, כי הדובר של משרד החוץ כבר הודיע מה שהודיע.

אני מבקש מאת הכנסת לפתוח בדיון בשאלה זו.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אין זה בסמכותי לערער על נשיאות הכנסת, שראתה דחיפות במתן אפשרות להעלאת גירה על ויכוח, שנתקיים כבר כמה פעמים בכנסת ובעם היהודי והוחלט עליו, ועל-פי החלטה זו פועלת הממשלה. זוג של חברי כנסת, לנדאו וריפתין, לקחו לעצמם המונופולין לדאוג לכבוד ישראל: הראשון דיבר בצורה כזאת, שאינה משאירה מקום לשום ויכוח. הסגנון הזה שמענו באיזו ארץ אחרת מפי ברנש, שלאושרה של האנושיות עצמותיו כבר נרקבות בקבר. ואינני יודע אם המקנא השני לכבוד ישראל, חבר הכנסת ריפתין, חרד ליורשי היטלר רק בחלק אחד של גרמניה - עד כמה שידוע לי, שלח שליחים ליורשי היטלר באחד החלקים של גרמניה.^[10]

אינני שותף לחרדתו של הזוג הנזכר לכבוד ישראל, אבל אני מקבל הצעת חבר הכנסת ריפתין - והיינו עושים זאת גם בלי הצעה זו - שלפני האישור הסופי של ההסכם, וההסכם הסופי של הממשלה יבוא רק לאחר שההסכם יאושר על-ידי הפרלמנט במערב-גרמניה - יובא הדבר לדיון בפני ועדת החוץ והביטחון.

השינוי שנעשה במכתב 6א משאיר במקומה זכות העדיפות שיש לאוניות ישראל להביא לארץ הסחורות שנקבל מגרמניה כחלק מן השלל והגזל, אבל הוא מוחק האיסור להשתמש באוניות גרמניות במקרה שלא יהיו אוניות ישראליות מספיקות להובלה. הסכם זה צריך לקבל מקודם אישורו בפרלמנט של מערב-גרמניה, ורק לאחר זאת צריכה הממשלה לתת אישורה הסופי. אני מודיע בזאת שהממשלה לא תעשה זאת עד אשר תביא כל הדבר בפני ועדת החוץ והביטחון, ואין שום יסוד לדון עכשיו בעניין זה.

יצחק בן אהרון (מפ״ם): - הכוונה לאישורה של ועדת החוץ והביטחון, או רק לדיון?

חיים לנדאו (תנועת החרות): מה זה משנה?

היו״ר יעקב קליבנוב: אני מבין שמצד ראש הממשלה ישנה התנגדות לכך שהכנסת תדון בהצעות אלו, בשים לב לכך שהדבר יובא לדיון לוועדת החוץ והביטחון בזמן הנכון. האם מסתפקים בהצעה זו? (קריאות מספסלי מפ״ם וחרות: לא!) - אם כן, אני מעמיד להצבעה את הצעתו של ראש הממשלה.

 

הצבעה

בעד הצעת ראש-הממשלה – 29.

נגד – 9.

נמנעים – 10.

הצעת ראש הממשלה לא להעמיד את העניין לדיון, נתקבלה.

 

הערות