47. ממשלת
ישראל - פרוטוקול ישיבה א/שי״ג, סעיף 3
23.9.1952
פנייה
לגרמניה המזרחית
השר מ. שרת: יש לי לעורר שתי שאלות על הנוגע
לגרמניה. כולכם קראתם בעיתונות את הודעתו של שר החקלאות של ממשלת גרמניה המזרחית.[1] אין לנו שום ידיעות נוספות על מה שקראנו. עובדה היא,
שהאיש אמר מה שאמר. אם אמר זאת על דעת עצמו או לא - איננו יודעים. טיבה של ממשלת מזרח-גרמניה
הוא כזה, שאין חבריה מדברים בפומבי על דעת עצמם. מוסר הידיעה איננו קומוניסט, הוא שר החקלאות. כשנזדמן לבון נתקף
על-ידי העיתונאים בשאלות ואמר מה שאמר. הוא כאילו מנהיג של המפלגה האגררית
במזרח-גרמניה. ברור שהוא הולך בתלם. אף על פי כן, אין לדעת דבר ברור. המצב הוא
כזה: מעולם לא פנינו לממשלת בון – להלכה על כל פנים. פנינו בעת ובעונה אחת
לארבע מעצמות הכיבוש. התוצאה של תביעתנו משלוש המעצמות המערביות הייתה נאומו של אדנאואר
[27.9.1951],
שהוא מוכן
למשא-ומתן. אז הודענו שגם אנו מוכנים והעניין נתקשר. לא הייתה שום תגובה כזאת
מממשלת גרמניה המזרחית.
למעשה, בין תביעתנו למעצמות הכיבוש ובין נאומו של אדנאואר חלה
התפתחות מאחורי הקלעים.
גרמניה המערבית שייכת לעולם הפתוח. יש יוצא ויש בא, ובין היוצאים והבאים יש הרבה יהודים, גם
יהודים שיושבים בגרמניה וגם יהודים בני חוץ-לארץ, שיש להם קשרים, והם החלו לדבר בחוג
אדנאואר שגרמניה צריכה לעשות משהו. כתוצאה מזה באה הודעתו של אדנאואר. זה לא
נעשה ביוזמתה של מדינת ישראל.
גרמניה המזרחית אינה מדינה כזאת, שאנשים יכולים לצאת לבוא
לתוכה ולשוחח עם אנשי
השלטון. במערב-גרמניה נכנסו אנשי הקונגרס היהודי [העולמי] לעובי הקורה וסייעו. גם
במזרח-גרמניה כאילו יש מפלגות שמקורבות לשלטון, אבל אין הן מזדרזות להראות פעילות. באופן
פורמלי, אנו נוהגים לגבי מזרח-גרמניה כמו שנהגנו לגבי מערב-גרמניה, אבל מצד שני
ניתן לומר, שהייתה כלפי מערב-גרמניה יוזמה יהודית נוספת, מה שלא היה לגבי
מזרח-גרמניה.
בינתיים יש דין ודברים. ממשלת ישראל הגישה איגרת לממשלה
הסובייטית
בעניין
זה. ולפני שנתפרסם מה שנתפרסם בשם שר החקלאות של מזרח-גרמניה בשעת שהותו בבון, נתתי הוראה
לציר שלנו במוסקבה - לא בכתב אלא בשיחה - לברר אם הממשלה הסובייטית מוכנה לאפשר
לנו פגישה ראשונה בלתי-מחייבת ובלתי-פומבית עם נציגיה של מזרח-גרמניה.[2] זה היה לפני שמיניסטר החקלאות של מזרח-גרמניה אמר מה
שאמר בתשובה לשאלת העיתונאים.
עכשיו, לאחר שיש לנו בכל זאת, בפעם הראשונה, הודעה של חבר
הממשלה של מזרח-גרמניה, מתעוררת השאלה האם לא מותר לנו לנקוט יוזמה ישירה לגבי
מזרח-גרמניה. יש הרבה דרכים. באותה מוסקבה יש ציר שלנו וציר של מזרח-גרמניה ואפשר
לפנות אליו. יש מנהג כזה שאפשר לפנות. עשינו דבר כזה לפני שנתקשרו יחסים. איך אנו
באים בדברים עם הודו - הלא אין לנו ציר בדלהי? אנו מתקשרים על-ידי לונדון או
וושינגטון או באו״ם. יש לנו אפשרויות כאלה בכל העולם המזרחי, במוסקבה ובכל בירה של
הדמוקרטיות העממיות: בבוקרסט, בפראג. האם אנחנו צריכים לנצל את ההזדמנות ולשאול אם
ההצהרה בשם הממשלה, והאם זאת אומרת, שהממשלה מוכנה למשא-ומתן?[3]
השר פ. נפתלי: מדוע לא?
השר ל. אשכול: מדוע לא חשבו על כך עד עכשיו? הלא יש
דרך פשוטה - באמצעות הפוסטה.
השר מ. שרת: לבון לא פנינו רשמית. פנינו לאחר
שהייתה הצהרה. מכיוון שעכשיו יש מעין הצהרה של מזרח-גרמניה, זה נותן לנו פתחון פה
לפנות.
ראש הממשלה ד. בן-גוריון: יש תשובה יהודית טיפוסית:
״מדוע לא?״
מחליטים:
לייפות את כוחו של שר החוץ לבקש תיווך של בריה״מ או של אחת
המדינות הדמוקרטיות העממיות לשם פגישה סודית עם ממשלת הקהילייה הגרמנית הדמוקרטית
לפתיחת משא-ומתן על שילומים לישראל.[4]