38. תכתובת היועץ המשפטי של משרד החוץ עם שר החוץ^[1]

1-2.9.1952

לשאלת מיהות החותם על חוזה השילומים

 

סודי

אל:  שר החוץ, אישי,                                                                                                        1.9.1952

מאת:  שבתאי רוזן

אני מאוד מודאג מהרעיון כי דווקא אתה תיסע לאן שתיסע על מנת לחתום על הסכם השילומים. אני רואה בזה דבר שהוא למטה מכבודו של שר חוץ ישראלי, והעלול לימים לתת דופי במשה שרת האיש.

גם אינני רואה כי העניין מחייב שדווקא אדנאואר יחתום בשם ממשלתו. הדבר לא יכול להשפיע על ביצוע ההסכם.

לכן, מחובתי כלפיך לבקשך לשקול את כל העניין הזה שנית, שמא תגיע למסקנה כי לא ייגרם לעניין גופו כל נזק אם ראשי המשלחות יחתמו על ההסכם במקום שר החוץ הישראלי והקנצלר הגרמני. סלח לי מאוד על גילוי הלב.

בברכה,

שבתאי רוזן

 

                                                              *

 

אל:  היועץ המשפטי,                                                                                                       2.9.1952    

מאת:  שר החוץ

 

הנני לענות על הספקות הרציניים שהבעת לגבי נכונות החלטת הממשלה כי שר החוץ יחתום בשם מדינת ישראל על חוזה השילומים עם גרמניה המערבית, אשר החותם עליו מהצד שכנגד יהיה ראש ממשלת בון.

יכולתי לפטור אותך בקביעת העובדה, כי הדבר הוחלט ונמסר לידיעת הצד שכנגד, גם נתפרסם בעיתונות ללא כל הכחשה, ובמצב זה שום ממשלה המכבדת את עצמה לא תחזור בה ולא תחזיר את העניין לדיון מחודש, כל שכן אם פירוש הדבר להחזיר את הצד שכנגד מהחלטתו-הוא ולהכריח אותו לדון מחדש בכל העניין.

לאמיתו של דבר עלי לקבוע לפניך במסמרות את כל הנסיבות המחייבות האלו ולשלול לחלוטין את הנחתך - שאיני יכול אלא לציינה כמשונה ביותר - כאילו ייתכנו במצב זה הרהורי תשובה וכאילו שינוי הנוהל שנקבע בהסכמה הדדית הוא עכשיו בגדר ״מדיניות מעשית״.

אולם כבודם של השיקולים והנימוקים שהניעו אותך להשמיע את הערעור במקומו מונח ואין לסתור אותם מבחינה מוסרית או מדינית על-ידי קביעת העובדה בלבד, כי מהצד המעשי איחרת בערעורך לפחות עשרה ימים, אלא הם מחייבים תשובה לגופם.

אתה מבסס את התנגדותך קודם כל על נימוק מוסרי: למטה מכבודי, לדעתך, לחתום על הסכם עם גרמנים.

אני שולל את מוסריותו של נימוק זה בכל כוח השכנוע שאני מסוגל לו. אחת משתיים:

או שכל עניין השילומים הוא מוסרי, כי אז אם סיפוק התביעה מחייב משא-ומתן וכריתת חוזה, הרי שגם ניהול המשא-ומתן וגם החתימה על החוזה הם מוסריים;

או שאין העניין מוסרי, כי אז אסור להשמיע את התביעה וממילא אסור לבוא במגע ולחתום.

אם נכונה הנחתי היסודית - והיא ההנחה היחידה שעליה יכול להתבסס הטיפול בפרשה כולה - לאמור, כי התביעה מוסרית בתכלית וממילא מוסריות כל המסקנות והתוצאות המשתלשלות ממנה, כי אז לא רק לי מותר לחתום אלא ל[נשיא] חיים וייצמן בעצמו ובכבודו, ואין שאלות מיהות החותם ומעמדו בסולם השלטון אלא שאלה תכליתית גרידא.

מכל מקום, אני כופר לחלוטין בהגיוניות ההנחה המשתמעת מדבריך, כי מותר לי הן לשלוח למשא-ומתן חברים נאמנים שכבודם יקר לי לא פחות מכבודו של מישהו בתוכנו, והן להשתמט מהחובה להתייצב בראשם כשהנסיבות המדיניות מחייבות זאת.

חרדתך לשמי נוגעת מאוד בלבי ויקרה לי מאוד - כשם שיקרות בעיני בכלל עֵרותך ורגישותך לאיכותה המוסרית של הופעת ישראל בשער בת רבים - אך עלי להרגיעך. אם יצוא יֵצֵא אי-פעם משפט ההיסטוריה לשבט על כל פרשת השילומים, הרי כבר נתפגלתי בה במידה כזו שאי-השתתפותי בטקס החתימה לא ימתיק בשום פנים את דיני. לעומת זה, אם תצדיק עלי ההיסטוריה את הדין, הרי חתימתי לא זו בלבד שלא תקלקל את השורה, אלא תשתלב כחוליה בשלשלת ותשמש סיום הולם לפרשה אחידה ועקיבה.

אין לי אלא להסיק מעמדתך אחת משתיים:

או כי אין לבך שלם עם העניין כולו,

או כי אתה לוקה בגישתך אליו במידה של איסטניסות, שבעיני אינה ממלכתית כל עיקר אלא יש בה שׂאור מובהק של רגשנות גלותית.

אשר לנימוק המעשי לכאורה, שאתה דוגל בו, והוא כי אין חתימת אדנאואר יכולה להשפיע על ביצוע ההסכם, הרשני נא לחלוק גם עליו. איש מאיתנו אינו יכול לנחש כמה זמן עוד יעמוד אדנאואר בראש ממשלת בון. אפילו לא יאריך ימים מפאת גילו - בשלטון או בכלל בחיים - הרי גם אם יישאר על משמרתו רק עוד שנתיים-שלוש, עלולות שנים אלו לקבוע הרבה במהלך ביצוע ההסכם. וגם אם יסתלק, ולאחר שיסתלק, הרי אין להשוות את משקל חתימתו לגבי חבריו, מפלגתו והציבוריות הגרמנית כולה, כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד, עם משקל חתימת פרופ' בֶּהְם או מישהו דומה לו.

אבל אין כאן רק שאלת חשיבותה של חתימת אדנאואר מפאת החיוב שהיא מחייבת את הצד שכנגד. יש כאן גם עניין של צדק כלפי אדנאואר עצמו. הוא רואה את ההתחייבות שמקבלת על עצמה גרמניה בחוזה השילומים כצעד היסטורי שאין לו תקדים בתולדותיהם של עמים בני תרבות, כשם שלא היה תקדים - לשלילה ולדיראון - לטבח היהודים ולכל מעשי התועבה של משטר היטלר. קשה לכפור בצדקת הטענה הזאת. אבל אם היא צודקת, הרי זוהי זכותו האישית של אדנאואר שגרמניה עושה עכשיו את הצעד הזה, ולכן מגיע לאדנאואר לקיים את זכותו זו בהיסטוריה על-ידי חתימתו האישית. היה זה מעשה בלתי-אבירי, צר עין ומחוסר חוש היסטורי מצדנו לשלול ממנו את הזכות הזאת - או לקלקל את השורה על-ידי הורדת השתתפותנו-אנו בטקס החתימה מאותה הרמה אשר הוא קבע לכך.

ייתכן כי תתפלא לשמוע מפי נימוקים כאלה של חובת כבוד והדדיות - ואפילו חובת אבירות לב - כלפי ראש ממשלה גרמני. ובכן, לדעתי רק כזאת יכולה להיות גישתה של מדינת ישראל העצמאית, אשר מבחינה היסטורית ומוסרית קמה על חורבות המשטר הנאצי וגאלה את כבוד העם היהודי שנתחלל בידו. החשש לנקוט מידה כזו ביחסינו עם גרמניה מחזירנו למעמד שהוא נחלת עבר - מעמד עם נטול סיפוקים ממלכתיים ופטור משיקולים ממלכתיים, אלא מתבודד בתוך ד' אמותיו, מתאבל על עברו, מתפלל על עתידו ופותר את בעיית יחסיו בהווה עם אומות אחרות על-ידי שיקוצן בלבו בלבד. אומה ממלכתית פָּניה לעתיד, ואילו יחסיה בהווה מטילים עליה עול מצוות מעשיות אשר כבוד הוא לשאת בהן משום שגם אחרים נושאים בהן כלפיה.

לתפיסה חדשה זו של כבודנו עלינו לחנך את העם, וקודם כל את עצמנו.

 

משה שרת

 

הערות