28. ממשלת ישראל - פרוטוקול ישיבה - נוכח השהיית המשא-ומתן - 6.4.1952
שם הספר  פולמוס השילומים
שם הפרק  28. ממשלת ישראל - פרוטוקול ישיבה - נוכח השהיית המשא-ומתן - 6.4.1952


 

28. ממשלת ישראל - פרוטוקול ישיבה לא/שי"ב, סעיף 297

6.4.1952

                                                                                נוכח השהיית המשא-ומתן

 

השר מ. שרת: בהאג המצב אינו קל. עוד לפני שהתחיל המשא-והמתן התברר לנו כי בון חצויה בעניין זה לשני מחנות - מחנה פוליטי ומחנה כלכלי. אדנאואר, בלנקנהורן[1] - עוזרו בענייני החוץ וגם פרופ' בֶּהְם חושבים את העניין כעניין פוליטי- מוסרי. לדעתם, מוטלת עליהם התחייבות בעניין זה, והם רוצים לגמור את העניין באופן רחב ונדיב. לעומת זה, אומרים אנשי הכספים שלגרמניה אין סכומים עצומים, אין להם יכולת לשלם כל כך הרבה כסף, כל שכן בשעה שיש ועידה עם הנושים בלונדון - אי-אפשר בלי קשר עם ועידה זו לקבל התחייבות ויצא שרימו את הנושים.

אני מוכן לומר, שכל הזמן חששתי לדבר זה. מהזמן שקיבלנו סוף-סוף אישור לפעולתנו, עברו שבועות יקרים. נכון שהאיחור נגרם על-ידי הקשר שלנו לארגונים היהודיים, שלא היו מוכנים עוד. החשש שלי היה [כי] אם ניכנס לפרק הזמן שבו מתקיימת ועידת הנושים בלונדון לא תצמח לנו מזאת ברכה - וכך הווה.

כאשר התחילה הוועידה באנו אנו בהודעה וגם המשלחת הגרמנית באה בהודעה. בהודעה שלהם הם הסתמכו רק על הצהרת אדנאואר בבונדסטג, לא על המכתב אל גולדמן. הם פתאום נזכרו ביכולת התשלום של גרמניה ובהסכם שהיה בינם ובין הנושים שלהם בוועידת לונדון. היה אז ויכוח אם להגיב על זאת ואיך להגיב. הייתה התייעצות בלונדון, שבה השתתף גם ד"ר גולדמן והמשלחת קיבלה הוראה להגיב בחריפות, ד"ר יוספטל נאם נאום: ״אנו מקרה מיוחד במינו, זהו מהות כל העניין, יש התחייבות ברורה של הבונדס-קנצלר - בהתחייבות זו הוא כותב שהוא מקבל התביעה שלנו כבסיס למשא-ומתן. ההתחייבות אינה מיוצגת בשיקול יכולת התשלום של גרמניה ולא בהסכם ועידת לונדון. על יסוד התחייבות זו פנתה ממשלתנו לפרלמנט [לכנסת] ובקושי רב קיבלה אישור הפרלמנט להיכנס למשא-ומתן עם גרמניה. ולא ייתכן לשנות עתה את הבסיס של המשא-והמתן״.

הם ביקשו אז מייד הפסקה, וכעבור הפסקה של שעה וחצי הם הודיעו כי את תשובתם הם ימסרו למחרת היום [אך] הם רוצים מייד לומר כמה דברים:

אל״ף, אף על פי שכאילו חלה התנגשות בין שתי המשלחות, הם אינם גורסים שיש קרע, אלא יש הבנה הדדית.

בי״ת, כי הם סבורים כי אפשר יהיה להגיע בפרק זה של הוועידה להסכם - לא על הסכום, אולי אפשר יהיה להגיע להסכם על סדר התשלומים, אבל זה צריך להיות קשור בתוצאות ועידת לונדון. למחרת היום מסרו הודעה בכתב, שבה נקטו לשון גמישה יותר.

היה ברור שהם מאוד מעוניינים שלא יהיה ניתוק המשא-והמתן. הסתפקנו בהודעה ואז החל הבירור בדבר גודל התביעה, איך הם מתארים שהם יספקו אותה - אם במזומנים או בסחורות. הייתה הרצאה מקיפה של שנער. הם קיבלו חומר ואמרו שלמדו את השאלה מצד התביעה שלנו. הבסיס של התביעה שלנו הוא ביליון דולר. הם הוסיפו שנצדק אם נאמר שאין לנו רקע להיכנס לבירור השאלה, אף על פי כן הביעו משאלה שלא נפסיק את המשא-והמתן.

פה יצא טוב שאחד מנציגינו [גיורא יוספטל] הוא מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, הוא בעצמו עולה מגרמניה והוא יודע את כל העבודה הזאת לפרטיה. הוא הצליח מאוד בהרצאתו על תהליך המנוסה מאירופה, באיזה קשיים קיבלנו אותם, מה נעשה בשבילם, מה פירוש הדבר לקלוט 500 אלף פליטי חרב וחסרי-כל שרכושם היה לבז, מהי קליטתם בארץ שרק עכשיו מתחילה בהתפתחותה.

בתחילת המשא-והמתן הייתה מתיחות רבה, הייתה נוקשות רבה. הם נפגשו, לא נתנו יד איש לרעהו. הגרמנים היו במצוקה נפשית איומה. כאשר [גרשון] אבנר קרא את הודעת הפתיחה שלנו, שבה היה כלול חלק גדול של התזכיר וחלק גדול של סיפור הפרשה [השואה], רק אחד מהם העמיד פני אבן כאילו אינו נוגע לו. כל יתר האנשים כבשו פניהם בקרקע, היו מדוכאים בתכלית, אם כי רובם אנשים הגונים, בֶּהְם הוא איש הגון וגם אחרים הם הגונים. במשך הזמן קרח זה נמס קצת. מה שסייע בייחוד להמסת הקרח היה אסון שקרה לבזנר.[2] למחרת האסון, כאשר הדבר נודע, הביע בֶּהְם השתתפות בצער. הוא עשה זאת באופן נפשי מאוד, וכאן היינו צריכים אנו להביע תודה, גם זה סייע לשבירת הקרח.

אחרי שנגמר הבירור על הקליטה הם ניסו לחלוק על חלק של חמש מאות אלף איש שבאו לארץ, על אלה שבאו מארצות מזרח-אירופה, אלה שברחו מגרמניה.

הייתה [מצדנו] תגובה חריפה. הם הסירו התנגדות שלהם. בשלב ידוע היה כאילו הסכם, שלפני הפסקת המשא-והמתן הם יאמרו מהו הסכום. הייתה פעם שאמרו שיאמרו את הסכום לא בשם הממשלה, אלא בשם המשלחת. פעם אמרו שאומנם הם יכולים להודיע על הסכום, אבל זה לא יהיה סופי. תהיה הפסקה לימי הפסח, אחרי הפסח ייגשו לברר מועדי התשלומים וצורתם. אחד מהם הסתייג בנוגע ליכולת התשלום. הם אמרו שהם מוכנים לדון, אבל אנו לא היינו צריכים לקבל שמה שהם אומרים זוהי תורת משה מסיני. אי-אפשר להתעלם מהשיקול הזה. הם דיברו על כך שידרשו את הרכוש הגרמני בארץ, זאת אומרת שיכניסו גם זאת בחשבון.

כאשר הגיעו לשלב שיאמרו את הסכום, נתגלה קושי. הם אמרו שלא קיבלו סמכות לומר זאת - הם צריכים לנסוע לבון על מנת לקבל סמכות. הם חזרו והודיעו שהממשלה עוד לא מוכנה לנקוב בסכום. בשיחה פרטית הם גילו שיש חילוקי דעות בין אדנאואר ושר הכלכלה שלו. הם לצדו של אדנאואר, הם היו רוצים שיורידו מהם משימה זו, אבל יש בזאת קושי גדול. בעצם מצב זה נמשך. בינתיים נודע לנו מהו הסכום שהמשלחת [הגרמנית] חושבת עליו, יש להניח שזה בעצה אחת עם אדנאואר. המשלחת תובעת שלא נגלה על איזה סכום מדובר. המדובר הוא על 750,000,000 דולר. פה נשאלת השאלה אם סכום זה הוא למדינת ישראל ונוסף לזה יהיה עוד משהו לעם ישראל, או שזה הכל. זה לא ברור. המשלחת אמרה: ״סכום זה למדינת ישראל״, אבל אין אני בטוח מה זה כולל. נשמעה דעה, שבמידה שמציגים תביעות קולקטיביות בשם עם ישראל לגבי סכום כולל על חשבון תביעות של רכוש שנשאר ללא יורשים, הרי זה מתמזג למעשה עם התביעה של עם ישראל, ויש לראות את שני הסכומים האלה המהווים סכום אחד כולל. אין הם חושבים שיוכלו לספק התביעה במלואה - זה לא יהיה בהרבה פחות מהתביעה כולה. לעומת תביעת היהודים הם אומרים שיתנו הרבה פחות. אפשר להניח שיאמרו שמ-750 מיליון דולר 100 מיליון דולר הם לעם ישראל. הם מוכנים להכניס שינויים לתחיקה שלהם לאפשר תשלומי היחידים.

עד שנכנסתי לישיבה היו [התקבלו] שתי שאלות מהמשלחת: נניח שיאמרו באופן רשמי: הסכום הוא 750 מיליון דולר, או נניח שהם יאמרו שהם אינם יכולים לתת תשובה על הסכום, יש לדחות זאת עד לאחר ההפסקה, וההפסקה תהיה לארבעה או לשישה שבועות - מה אז? זה היה המצב עד שנכנסתי לישיבה ועכשיו הביאו לי מברק חדש מהמשלחת ואני אקראהו לפניכם (המברק נשמר בתיקי משה״ח).[3]

כל הזמן אומרת המשלחת שלנו שלא מורגש לחץ של מדינות המערב. אנו תובעים זאת בלונדון, בפריס ובוושינגטון. ברור שהעיקר הוא בלונדון ובוושינגטון, ועיקר העיקרים - בוושינגטון. הובטח לנו בלונדון שידובר עם אדנאואר ונאמר לו משהו. בוושינגטון נעשו דברים רבים. הרימן,[4] שהוא בדרך כלל הביע יחס חיובי, אמר שהתביעה שלנו היא מופרזת. אבן הביע חשש שמה שנאמר לנו ייאמר גם לגרמנים - שעליהם לתת לנו הרבה פחות מאשר אנו תובעים.

אני ניסיתי אתמול ושלשום להתקשר עם גולדמן טלפונית, אך לא היה קשר. ביום השישי שלחתי לו טלגרמה, שעליו להתקשר טלפונית עם אדנאואר ולומר לו כי כבוד היושר שלו כלפינו וכבוד היושר שלנו כלפי שולחינו עומדים עכשיו על הקלף. ההתחייבות שלו הייתה התחלת כל העניין, רק על יסודה נכנסנו לכל התהליך. אם לוחצים עליו לסגת אחורנית, אנו מטילים עליו האשמה, שהכניס אותנו במשא-ומתן בטענה כוזבת (השר מ. שפירא: איני רוצה להזכיר עכשיו נשכחות) - הצעתך נתקבלה - ד"ר גולדמן ראה את אדנאואר עוד הפעם לפני התחלת המשא-והמתן. זה סודו של גולדמן, אבל הוא ראה אותו (השר מ. שפירא: לא על זאת רוצה אני עכשיו לדבר. ברור שאנו עומדים במצב קשה מאוד, במצב קשה וטרגי) - לא נורא, אנו צריכים לראות כל המתהווה מסביב לזה גם בארץ וגם בגולה.

השר ל. אשכול: מה מתהווה בארץ ובגולה?

השר א. קפלן: מה ש״חרות״ ומפ״ם כותבים.

השר מ. שפירא: אתה יודע איך שהעברנו זאת בכנסת והכרחנו את האנשים להצביע. אנו צריכים להתרגל לדעת ״וואו מען האלט אין דער וועלט״ [יידיש: היכן עומדים בעולם]. אני נגד ההצעה הזאת שאנו נחכה שמונה שבועות, כי פירוש הדבר שאנו מוסרים את עצמנו לידיהם. מה שהם ירצו לעשות - יוכלו לעשות. אני בעד הדרך הראשונה, אבל לא באותם הנימוקים שהם אמרו. ממשלה אינה יכולה להגיד שהיטעו אותה. הרושם לא יהיה טוב, גם לא יביא תועלת. לדעתי צריכה להיות הודעה חריפה מאוד: אנו רואים את העניין הזה כשאלה של זמן, אנו איננו יכולים לחכות.

היה לנו הרושם שניגשים ברצינות לסדר את העניין. זה אינו תלוי במשא-ומתן בלונדון. אין אנו יכולים להמשיך במשא-ומתן. ואם ישאלונו מה יהיה אם הגרמנים ירצו בכנות לעשות איזה דבר - יוכלו לבוא בעוד שישה שבועות ויציעו הצעה. אם זה יהיה כך - נראה מה הם מציעים, אז אפשר יהיה לחדש את המשא-והמתן. מה יהיה, הם רוצים חובות אחרים לשלם במשך שלושים שנה? נשמע מה הם רוצים לעשות לגבי החוב שהם חייבים לנו,. אם נשמע שאין הם עומדים על בסיס המתקבל על הדעת, אין לנו עוד עסק איתם. אין לתת למשוך אותנו עוד חודשיים. תחזור המשלחת הנה ואם תהיה הצעה חדשה נדון עליה.

השר א. קפלן: אני מציע לא הצעה ראשונה ולא הצעה שנייה. אני מציע ללכת בדרך שנדמה לי שהיא מתאימה להרגשתנו. לא הייתי מוחה מחאות חריפות, כי זה מגוחך בעיני, כי אם נאמר באופן פשוט: ״התכנסנו הנה על סמך דבר זה. רבותי, כל זמן שלא נקבל מכם תשובה בנוגע לסכום בהתאם להבטחה והן בנוגע לתנאים - אין לנו מה לשבת. אנו נוסעים הביתה. יהיה לכם מה להודיע? - נדון בו״.

השר מ. שרת: זהו אותו דבר.

השר מ. שפירא: אין אנו צריכים להגיד שאנו מחכים בבית להודעה.

השר א. קפלן: אין אנו צריכים לצאת במחאה להפסקת המשא-והמתן. אם תהיה להם הצעה קונקרטית, רק על סמך זה נוכל להמשיך.

השר ד.צ. פנקס: אני לא מושפע מפוליטיקה פנימית, זה לא לוחץ עלי.

עלי לוחצת צורה מכובדת של משא-ומתן.

בי״ת, תלות עניין השילומים בוועידת [הנושים] לונדון.

לשני הדברים האלה רוצה אני למצוא פיתרון נאה. אני מציע לתת הוראה למשלחת, שהם יודיעו שהם מבינים שהפסקת הפסח לא תהיה לשבוע או לשבועיים, והם מציעים שיקבלו תשובת הממשלה במשך שבוע או שבועיים, אחרת אנו יודעים שזוהי הפסקת המשא-והמתן מצד גרמניה, זאת אומרת התחמקות ממה שהבטיחו. זה גם עונה על שאלת התלות בלונדון - בשום פנים ואופן לא נסכים לזאת. בתשובה זו עלינו להדגיש הדרישה המלאה שלנו כי לא תיתכן כל החלשה, לא ייתכן לעמוד רק על עניין הזמן. הרי הם יודעים שאנו יודעים - אם כי בצינורות בלתי-רשמיים - על איזה סכום מדובר או יכול להיות מדובר בהודעתם, ולכן צריכה להיות ההדגשה של דרישתנו המלאה, צריכה להיות הדגשה שלא הגזמנו בדרישתנו ואנו מחכים לתשובה ברורה.

השר ל. אשכול: אני מוכרח להודות, שאיני רואה מקום ל״וַיִרְגָזוּן״[5] גדול. אנו תובעים מיליארד דולר מגרמניה המערבית. אנו מנהלים משא-ומתן עם מדינה. הם אומרים שיש להם עוד כמה וכמה עניינים לברר. אם צריכים לברר, מדוע צריכים אנו לעשות הרושם שהם אינם רוצים לקיים מה שהבטיחו? מדוע צריכים אנו כבר להיות ברוגז? נברר זאת כעבור שישה או שמונה שבועות, כאשר תהיה לנו ידיעה ברורה ורצון ברור.

השר הרב י.מ. לוין: לא הייתה לי שום הזדמנות למסור דין-וחשבון מנסיעתי באמריקה ובקנדה, אולי אעשה זאת בכתב. אבל, בכל אופן, חברינו הרביזיוניסטים עשו תעמולה נגדי בקשר לשילומים (השר ד' צ' פנקס: לא עזר לך שלא הצבעת) - לא השבתי אף מילה אחת, אבל אני מוכרח להגיד שיש דעת קהל תקיפה נגד עניין זה. אם למשל הם יגידו שהם אומנם נותנים 750 מיליון דולר, אבל יחלקו זאת לשלושים שנה, האם נוכל להיות בטוחים שנקבל תשלומים אלה? נוכל לכל היותר להיות בטוחים שנקבל תשלומים במשך 4 שנים. לכן אני חושב שהצעת מר שפירא היא נכונה. התחלנו במשא-ומתן כי חשבנו שזה עניין רציני, עכשיו אנו מפסיקים.

השר ב.ש. שיטרית: אני חושב שכל אולטימטום, שממנו יכולה להישמע הפסקת משא-ומתן, יכול לגרור אחריו שאלה אם אנו יכולים לחדש בעצמנו משא-ומתן זה, או עלינו להביא שאלה זו עוד הפעם בפני הכנסת. לפיכך חושב אני שטוב לנקוט בדרך שנקט השר אשכול: ״אתם רציתם משא-ומתן - התחלנו במשא-ומתן; אתם אומרים שאתם צריכים עוד זמן לבירורים - השתדלו לקצר הזמן עד כמה שאפשר״.

השר ב.צ. דינור: כל הכוח שלנו הוא ביחידוּת הדרישה שלנו. גם הם מבינים שזה פשע שהם עשו. אני מתנגד לתפיסתו של השר אשכול. אנו דורשים שילומים מיליארד דולר - זה לא כנוהג העולם, המסיבות הן אחרות. מאידך גיסא, אין סתם לבטל את הדברים. ברור שאנו צריכים להעמיד בפניהם דרישה זו. צריכה להיות הסכמה לסכום ולא תהיה תלות בוועידות אחרות. צריך למצוא דרך שההפסקה הזמנית תהיה מלווה בהודעה - מצד אחד זו היא הפסקה זמנית, אבל ההודעה המלווה תיתן להפסקה ערך עקרוני. לא צריך לתת אפשרות לסבך את הדברים, אבל מצד שני לא צריכים לעבור לסדר-היום. הבעיה היא בדבר מציאת נוסח איך להשתמש עכשיו בהפסקה זו.

השר מ. שפירא: אני מעיר שימת-לבכם לעוד דבר שיכול לקרות. אם אנו נאמר שאנו ממשיכים במשא-ובמתן, יכול הדבר להיות מובא להצבעה בכנסת על-ידי האופוזיציה, ואני חושש שיהיה רוב להצעת האופוזיציה - יהיו רבים שלא יצביעו בעד המשכת המשא-והמתן בצורה כזאת והממשלה תעמוד בפני משבר. הדבר תלוי בכנסת וירצו לנצל דבר זה כדי לנגח את הממשלה, והממשלה עלולה להיכשל (השר ל. אשכול: אם לא תצביע - תיכשל הממשלה) - עלינו ליצור רושם כלפי חוץ שאין אנו רואים תועלת בהמשכת המשא-והמתן בצורה כזאת ואין לנו מה לשבת שם עוד ולכן צריכה המשלחת לחזור לארץ (השר ל. אשכול: אז יביאו הצעה לכנסת שמפסיקים את המשא-והמתן).

השר מ. שרת: עלינו להישמר משני קצוות. הקצה האחד הוא שננקוט עמדה כי אנו מנתקים את הקשר ומשחררים אותם מכל התחייבות ונותנים להם אפשרות להישמט. הקצה השני הוא שאנו מתפשרים עם כל מה שהצד השני אומר. איננו צריכים לדבר על הפסקה גמורה של המשא-והמתן, כאילו הכל חוזר לתוהו ובוהו. מהצד השני לא ייתכן שנאמר טוב להצעה שנחכה שישה או שמונה שבועות.

כדי לקצר את הוויכוח אני רוצה להציע נוסח של הודעה - זה לא מנוסח בדיוק המילולי, אבל בערך: ״ממשלת ישראל נכנסה למשא-ולמתן זה על יסוד התחייבות ברורה ומפורשת של הצד שכנגד. במהלך המשא-והמתן בא הצד שכנגד והניח סייגים, שלא היו לעיני ממשלת ישראל לפני שנכנסה למשא-ולמתן זה. יתר על כן, המשלחת הגרמנית אינה מוכנה לקבוע עמדה, אלא מציעה לדחות זאת לתקופה מסוימת. במסיבות אלו אנו רואים את המשא-והמתן מופסק בשלב זה. חובת חידוש המשא-והמתן מוטלת על הצד שכנגד וזה יהיה תלוי בהצעות שיהיו לצד שכנגד״.

השר מ. שפירא: ההודעה שזה בידם אינה טובה.

השר א. קפלן: בדרר כלל אני מסכים לדרך הבינונית, אבל הנוסח דורש יתר ליטוש.

השר מ. שרת: אני מוכן שתהיה ועדה של שלושה שרים, אשר תכין את הנוסח. אני מוכן לנסות להתקשר עם ראש הממשלה ומחר בבוקר תחליט הוועדה על הנוסח.

השר א. קפלן: אני מציע שאנו נקבל את הקו הכללי.

השר ד.צ. פנקס: הודעתך מוכרחה לעורר תגובה בדעת הקהל ובכנסת.

השר א. קפלן: הייתי אומר: הצעות בהתאם להצעה האוריגינלית, שלא יצא שאנו ניתנים למיקוח.

השר הרב י.מ. לוין: מדוע צריך לדבר בהודעה על חידוש המשא-והמתן?

השר מ. שרת: כי אני רוצה שהוא יתחדש.

השר י. בורג: ממשלת ישראל מצדה לא תנקוט בצעדים לחידוש המשא-והמתן.

השר א. קפלן: אמרתי היום לשר החוץ: אינני יודע מה נעשה שם. אני מקבל עיתונים וניירות מחוץ-לארץ, ויש הוצאה של ה״אקונומיסט״ בצורה קונפידנציאלית,[6] היה שם מאמר חריף נגדנו בשטח זה (השר מ' שרת: ובכן, אז מה?) - לדעתם הגזמנו בדרישות - האנגלים והאמריקנים אינם יכולים לוותר על האינטרסים שלהם. איני רואה - כפי שהשר אשכול אמר - מה פה ה״וירגזון״. אין עלינו לצאת במחאה אלא עלינו למצוא דרך. נכנסנו למשא-ומתן על תנאי מסוים. כל עוד אין הם נותנים תשובה ברורה, אין אנו רואים כל תועלת בהמשכת המשא-והמתן, אם יש להם מה להודיע - יודיעו.

השר ד.צ. פנקס: בזאת נותן אתה להם אפשרות לחכות שמונה שבועות.

השר מ. שרת: היש לך אפשרות להכריח אותם לקצר את הזמן?

השר הרב י.מ. לוין: האם אפשר להוסיף, שאם לא נקבל תשובה במשך חודש, אנו מפסיקים בהחלט את המשא-והמתן?

השר מ. שפירא: גם אחר-כך יוכל ד"ר גולדמן לומר שיש מקום לתיווך עם ממשלת ישראל על חידוש המשא-והמתן. הם הכניסו אותנו למצב עדין מאוד. אם אנו נאמר שמוכרחים לחכות, אין על מה לדבר. אנו צריכים לומר שבמצב כזה אין אנו רואים כל תועלת בהמשכת המשא-והמתן ואנו עוזבים את האג (השר מ' שרת: בין כה וכה עוזבים) - זה דבר טוב. מזה משתמע שאם אתם תבואו ותודיעו לנו שיש לכם הצעה מתקבלת על הדעת, יהיה מקום לחידוש המשא-והמתן, אבל בתנאים אלה אין רואים תועלת בהמשכת המשא-והמתן. אם אין להם מה להגיד לנו, פירוש הדבר שהמשא-והמתן הופסק. אם תבוא האופוזיציה בכנסת ותאמר: ״תפסיקו המשא- והמתן״ - הפסקנו את המשא-והמתן ואוכל להגיד לחברי שאין על מה להצביע ונעבור לסדר-היום, אבל אם נכריז: ״אם תמצאו לנכון לחדש את המשא-והמתן״ - תבוא האופוזיציה ותאמר לא לחדש את המשא-והמתן. אם ירצו להציע משהו רציני - נשמע. לא קיוויתי שהם ישלמו שלושת רבעי מיליארד דולר. חשבתי שהם יציעו חצי מיליארד דולר לתשלום משך 5 או 7 השנים הקרובות. אם זאת נשיג - יהיה זה הישג ניכר. אם תהיה הצעה ממשית, יבוא ד"ר גולדמן ויאמר שהוא מוכן לתווך על מנת שישובו לשולחן.

השר י. בורג: בשיטתך יש משהו אי-הגיוני, אתה נגד המשא-והמתן ויש בזאת משום חידוש המשא-והמתן.

השר ל. אשכול: אם לאנשינו יש הרגשה שזוהי התחמקות, מתאים להגיד זאת. נגיד שאנו רוצים לשמוע דבר מפורש, אבל אל נדפוק בדלתות. במידה שאני קורא בעיתונות, אין לי ההרגשה שלהם. אם נאמר שגמרנו ואחר-כך נרצה לחדש, תאמר הכנסת: ״מה אתם עושים, הרי הודעתם שגמרתם?״

השר ד.צ. פנקס: אנו דנים על יסוד השערה של המשלחת שכך יגידו [הגרמנים] ויבקשו ארכה של שמונה שבועות. אולי אפשר להגיד, שאם לא יחדשו השיחות כעבור שבועיים, יש להניח שתבוא הודעה על ״סַסְפֶּנְשְן״ [השעיה].

השר מ. שרת: הזמן קצר מדי כדי לשלוח הודעה ולקבל תשובה ולשלוח הודעה סופית.

השר ב.צ. דינור: שמענו שיש שם מלחמת דעות. מדוע צריכים אנו לעזור להם?

השר מ. שרת: אני מציע לשאול לדעת ראש הממשלה, ותהיה ועדה בת שלושה - השרים קפלן ושפירא ואני - שתנסח את ההודעה ניסוח סופי.

 

מחליטים:

לייפות כוחה של ועדת שרים לנסח את ההודעה שתימסר למשלחת הגרמנית על-ידי משלחת ישראל בוועידת השילומים. חברי הוועדה: שר האוצר, שר החוץ ושר הפנים.

 

הערות

[1] הרברט בלנקנהורן, יועצו המדיני הראשי של ד"ר אדנאואר.

[2] ד"ר יצחק בזנר, יועץ פיננסי למשלחת ישראל לשיחות השילומים, נספה בתאונת מטוס ליד פרנקפורט בדרכו להאג.

[3] מדובר במברק בהול מ-5.4.1952, שבו הודיעה משלחת ישראל לשיחות השילומים על מפנה לרעה שחל בגישת הנציגים הגרמנים למשא-ומתן. לישראלים נודע כי הגרמנים עומדים להודיע כי בשלב זה אין ביכולתם להכריז על גובה השילומים ועל זמן פירעונם (ר׳ תלחמ"י 7, עמ' 157).

[4] אוורל הרימן (1986-1891). דיפלומט אמריקני. שגריר ארה״ב במוסקבה ובלונדון 1946-1943. שר המסחר 1948-1946. מנהל סוכנות הביטחון ההדדית 1953-1951. מושל ניו-יורק 1959-1953.

[5] לפי ״שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת״, שמות טו 14.

[6] תוספת מסווגת של השבועון הכלכלי הבריטי אקונומיסט.

 

העתקת קישור